דבר אברהם - ב צה

דאינו ברשותו, משמע דלאו מטעם שהוא מופקר ואינו שלו לא אמר כלום אלא משום שאינו ברשותו, וכ"כ הרדב"ז בביאורו שהוא משום שאינו ברשותו ואי אמרת דהש"ס פריך אאנם מצד הפקר הרי יוצא מסוגיין דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר מיד ולא רק אינו ברשותו, אע"כ דלאו מצד הפקר פריך אלא מצד פסידא כמ"ש. ואין לומר דהש"ס פריך דכחו דהכא הוי הפקר ה"נ יהא באנס אינו ברשותו, דמה ענין זה לזה. והדר פריך הש"ס כגירסא שלפנינו וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא כדפירש"י, דהיינו דפריך על אנס דביכול להציל ע"י הדחק חשיב רק קצת הפסד והתניא הרי שהיו לו עשר חביות כו' דאיכא נמי פסידא פורתא ומ"מ אומר לכתחלה הרי היא תרו"מ, ומשני כשעקל בית הבד כרוך עלי' דלא חשיב פסידא כולי האי כדפירש"י, והוא משום דהעקל מעכב שלא ישפך מרד לארץ וכיון שהוא בביתו יכול להצילו בכלי אחר ולא ישפך ממנו רק מעט ביני וביני ובזה נתיישב הכל על מקומי והסוגיא מבוארת כהוגן

והשתא יתבאר דבכל הני גווני דכתיבנא לעיל באות ה' שלא הי' יכול בעל הדבש לחזור ולזכות בכליו אלו הי' מופקר תחלה מ"מ כ"ז שלא נשפך לארץ אין אחר יכול לזכות בו לפי שעדיין לא נעשה הפקר כלל אך מ"ש שם דבקדם בעל היין ושפך את יינו בעוד שהדבש בכד ואח"כ נשפך לארץ דלא יהא הפקר כיון דיש לו מצילין השתא נמי י"ל כן וצ"ע

אחר כתבי דברים אלו ראיתי בס' ים התלמוד שרצה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם והלך במקצת בדרכנו, אבל אין דבריו מבוררים ונראים כלל, שכתב דאף דלענין הפקר לא נעשה הפקר כ"ז שלא נשפך לארץ מ"מ לקרות לה שם תרו"מ אינו יכול דבעינן שיהי' בידו ומדמי להו תרומה וחילול מע"ש להדדי, וזה אינו דדוקא במע"ש דכתיב וצרת הכסף בידך בעינן שיהא מצוי בידו ולא בתרי"מ כמ"ש לעיל

ט) ובחתימת דברי הנני להעיר עוד דברים אחדים בענין זה. א) במש"כ לעיל אות ז' בקושיא ה' דכיון דחזי לי' לתרו"מ לא נעשה הפקר. י"ל דלא שייך לדון הכי אלא כשהדבר נשאר בידו ונעשה הפקר רק מטעם דלא חזי לי' למידי כגון איה"נ בזה שייך לומר דכיון דחזי לי' למה שהוא לא יצא עדיין מרשותו, אבל בהפקר הנובע ממה שישולל הדבר ממנו ע"י שילך לאיבוד או שיטלנו האנס דחשיב לי' השתא כאלו אבוד ממנו ומתייאש מיני' אפשר דלא שייך לומר כן, והחילוק מובן. ב) ראיתי דבר תימה בסמ"ע (סי' רס"ד ס"ק ט"ו) דהמחבר שם העתיק לשון הרמב"ם וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך וה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ובתר הכי כתב הרמ"א וי"א אפילו לא נשפך הדבש רק שנשבר הכד כ"כ שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר, וכתב הסמ"ע על דברי המחבר וז"ל ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה בו עכ"ל, והוא תימא דהמחבר אזיל בשי' הרמב"ם ואיהו ס"ל דאפי' בעתיד לישפך לארץ נמי אינו הפקר כ"ז שלא נשפך כמ"ש המ"מ, ותמיה לי על האחרונים ז"ל שלא עמדו ע"ז. ג) במאי דאמרינן בסוגיין ולימא לי' מהפקירא קא זכינא, מה לי דמצי למימר הכי הא מ"מ לא זכה בי' מהפקירא והחזירו לבעליו ולכן אין לו אלא שכרו. ודוחק לומר דהש"ס פריך להיפוך דכיון דנעשה הפקר הרי לא עשה במלאכת בעל הדבש אלא במלאכת הפקר וא"כ גם שכרו לא נתחייב, ואם החזירו לבעליו בשעה שהי' יכול ליטלו לעצמו אין זה אלא כמתנה בעלמא ולמה יתן לו שכרו, דא"כ הי' ראוי יותר לפרש בגמ' שבעל הדבש אומר כן מהפקירא קא זכינא ורש"י ז"ל פירש להיפוך. וצ"ל דמדקתני אין לו אלא שכרו משמע שאפילו הוא עדיין ביד בעל היין חייב להחזירו לבעל הדבש ואין לו אלא שכרו, וע"ז פריך לימא לי' מהפקירא קא זכינא ועיי' בשמ"ק. וח"מ ארווחנן בזה כשאין עקל בית הבד כרוך עלי' או שהצילו אחר שנשפך לארץ שכבר נעשה הפקר אבל הוא החזירו לבעל הדבש נראה דגם שכרו לא יתן לו, שהרי משה במלאכת הפקר ומתנה בעלמא הוא דיהיב עכשיו לבעל הדבש, או דכיון שלא נתכוין המציל לזכות זכה בה בעל הדבש מהפקר כשבא לידו. ד) מש"כ כת"ר בסוף דבריו דכשנתייאש ונעשה הפקר ואח"כ הציל וקרא לה שם תרו"מ אינו כלום דכיון שכבר נתייאש פטיר ממעשר, אשתמיטתי' דהפקר אינו פוטר אלא קודם מירוח אבל אחר מירוח אין הפקר פוטר והכא בכדי יין עסקינן שכבר נתחייבו בתרו"מ

יתברך ידידי מעכת"ה ברוב שלום וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו אוהבו ומחבבו

סימן יז

ב"ה יום א' י"ב כסלו עתר"ב סמאלעוויטש. שלום וברכה אשיב לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר אליעזר מערעצקי נ"י הנאבד"ק ירעמיץ

אחד"ש מעכת"ה. הגיעתני יקרתו שתוכה רצוף אהבה מח"ת יקרים, ומאשר אין לי עכשיו פנאי להתעסק בענינים הרחבים הללו ולהאריך כאשר אהבה נפשי אשיבו רק על ההערה הראשונה

א) העיר כת"ר במ"ש בספרי סי' כ"ה אות ה' להקשות בגיטין (דף ל"ז ע"א) אר"י אפילו השאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבול איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והאיכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי, וכתב הרא"ש והסיכי הם של בעל הקרקע, וכתב פ"ז בקרבן נתנאל דנמצא שאין הקרקע מושאל לו אלא סיכי אבל אם הסיכי הם של בעל העציץ הפילו אינו נקוב נמי דהא איכא מקום סיכי, והקשיתי דכיון דמשאילו הסיכי והסיכי משתמשים בקרקע לצורך עמידתם א"כ הרי הוא משתמש גם בקרקע עצמה ושוב הוי כהשאילו מקום בקרקע. וכתב כת"ר ששמע ע"ז תירוץ משם הגאון מאוה"ג מהרי"ל דיסקין זצ"ל דמיירי שנתן לו רשות להניח עציצו ע"ג סיכים הנעוצים בקרקע ולא ייחד לו מקום להסיכים ויכול בעל הקרקע לשנות מקומם למקום שירצה והעציץ ישאר מונח על מקומו, וכיון דמקום הסיכי אינו מיוחד לא מקרי המקום שלו. וכת"ר הביא ראי' לוה ממ"ש הנתה"מ בפתיחה לסי' ר' דאפי"ת דחצר הנפקד קנוי למפקיד היינו דוקא כשייחד לו מקום אבל כשלא ייחד לו מקום מיוחד לפקדונו אינו קנוי להמפקיד

תמה אני אם אמר הגאון ז"ל דברים אלו, דאי בלא ייחד לו מקום מיירי ואי בכה"ג אין כותבין עליו פרוזבול מאי איריא דמנח אסיכי ודהוו סיכי של בעל הקרקע אפילו בסיכי של בעל העציץ ואפילו מנח אארעא נמי לא ליכתב עליו פרוזבול כל שלא ייחד לו מקום, ואמאי טרח הש"ס בכדי לאוקמי בהכי לימא דמנח אארעא ולא ייחד לו מקום, ישתקע הדבר ולא יאמר משמי' דהגאון ז"ל. ואי תיקשה למאן דס"ל דבלא ייחד מקום לא קני אמאי לא משני הש"ס באמת הכי דמיירי דמנח אארעא אלא דלא ייחד לו מקום ויכול לשנותו למקום אחר, נראה לענ"ד פשוט דגם בכה"ג כותבין עליו פרוזבול, ודלא כמו ששמע משמי' דהגאון ז"ל דאנא סברנא שלא אמרה מעולם. דנראה דבנ"ד קני גם מקומו לההיא שעתא. מיהא דמשתמש בי' קודם ששינהו למקום אחר, ומה שיש להמשאיל רשות לשנותו למקום אחר אינו מגרע כלל תפיסת הקנין לקודם שינוי, ומה שנסתייע כת"ר מדינו של הנתה"מ משמי' דמהרי"ט דבלא ייחד לו מקום לא קני אינו עולה יפה לענ"ד. לא מיבעיא להחולקים על המהרי"ט וס"ל דגם התם קני כמו שהביא המהרי"ט שס (ח"א סי' ס"ה) מאחד מגדולי החכמים וכן השיג עליו גם הקצה"ח (סי' קפ"ט) דה"נ בנ"ד, אלא אפילו אם נתפוס בנדון דהתם כהמהרי"ט מ"מ הכא שאני. דהנה המהרי"ט מיירי בנפקד שאינו מפרש להדיא דמשאיל חצרו למפקיד אלא דאנן הוא דאמרינן דסתמא יש בכלל