דבר אברהם - ב צד

חביות לאו אברייתא דאנס קאי אלא אברייתא קמייתא דלא אמר כלום ופריך משמן דאסור רק לכתחלה אבל בדיעבד דבריו קיימין, דאל"ה לא קשה אברייתא קמייתא דמיירי ביין טהור דאיכא פסידא טובא ודמי לשמן, ובאמת בתוספתא (דמאי פ"ח) מסיים אשמן דאם אמר לא אמר כלום ומאי פריך הש"ס מיהו הא איכא לתרוצי דהתוס' נמי ידעו דבשמן לא אמר כלום אף בדיעבד, ומה שהזכירו דשפיר אסור לכתחלה הוא משום דקיימי לפום הגירסא דלכתחלה לא ולזה דים לומר שאסור לכתחלה בכדי לסתור הגירסא, ובמסקנת גירסתם באמת לא פריך כלל משמן דדבריו קיימין בדיעבד דה"נ בשמן אין דבריו קיימין וה"ה ליין טהור, והש"ס פריך רק למאי דאמרינן דטעמא דלא אמר כלום בברייתא קמייתא משום דהוי הפקר א"כ ביין טמא נמי אמאי הוי תרומה והא הפקר הוא וגם משמן איכא למיפרך דע"כ לא אמרינן בתוספתא דאין דבריו קיימין אלא משום הפסד כהן הא אל"ה הוי תרומה ואמאי והרי הפקר הוא וכ"כ בשמ"ק משם הראב"ד. ולפ"ז מחקו ו רסא גם המלים וכל היכא דאיכא פסידא ולא רק לכתחלה נח, וכן הגיה באמת הב"ח. אבל מ"מ קשה בעיקר קושיא עצומה ג) דכיון דחזינן דבשמן לא אמר כלום גם בדיעבד משום הפסד כהן א"כ מנלן באמת דטעמא דברייתא קמייתא דהי' טעון כדי יין כו' לא אמר כלום הוא משום שנעשה הפקר, דילמא לעולם לאו הפקר הוא אלא דלא אמר כלום משום הפסד כהן, דהא יין טהור דמי בזה לשמן, ולא תקשה כלל אמתני' מאי דפריך הש"ס ולימא לי' מהפקירא קא זכינא. ד) דפריך הש"ס מאנס כנגדו שיהא הפקר והרי הפרש גדול יש ביניהם דהתם כבר נשבר הכד וישפך ממילא והכא עדיין לא נטל האנס, דכעין זה כתבו התוס' ב"ק (דף י"ז ע"ב ד"ה זרק) דאף דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר מ"מ אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב דסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, וחזינן דלא אמרינן כה"ג דהולך לאיבוד ונעשה הפקר. וזה יקשה גם להרמב"ם דלא הוי כנשפך לארץ. איברא דדכירנא שמו"ח הגאון הגדול מהריי"ל זצ"ל העיר ע"ז מב"ק (דף קי"ז ע"א) דאמרינן היכא דאוקמיה עלויה מעיקרא מיקלי קלייה, והתם נמי עדיין לא נטלוהו ודמי לזורק חץ, וע"כ צריך לחלק בין הנושאים ואכ"מ. ה) האיך אמרינן בכדי יין ושמן דהוי הפקר משום דהולך לאיבוד והרי כיון דאי לא מייאש מינה יכול לעשותה תרו"מ על פירות שבביתו אישתכח דאכתי חזי לי' ויש לו בהן צורך וממילא לא מייאש מינייהו ולא הוי הפקר מה"ט. לא מיבעי' לר"ל בירושלמי שהבאנו לעיל דבאבודה מכל אדם בעינן יאוש ממש ואי צווח דלא מייאש אינו הפקר דודאי קשה, אלא אפילו לר"י מ"מ בדאית לי' בי' צורך אין אומדן דעת דמייאש וממילא גם רחמנא לא אפקרי'. וכ"ת דה"נ לא חזי לי' לתרומה משום דבלא"ה לכתחלה לא יעשן תרומה משום הפסד כהן כדתנינן גבי שמן, ז"א חדא דאי אתינן עלה מטעם הפסד כהן א"כ מה"ט גם בדיעבד לא אמר כלום כמו בשמן כמש"ל ומנלן כלל דמצד הפקר נגעו בה הכא. ודוחק לומר דסבר הש"ס השתא טעמא דהפסד כהן רק לכתחלה ולא לדיעבד דבתוספתא מבואר דמה"ט אינה תרומה גם בדיעבד, כמו שהקשינו בקושיא ג'. ועוד דנראה פשוט דאף דלכתחלה לא יעשן תרומה מ"מ כיון דאם עבר וקרא להן שם הו תרומה אית לי' בהו זכיי' וחד לי' מקרי, כעין דאמרינן בסוכה (דף כ"ג ע"א) הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה והרבה דכוותה. ועוד דמקושיא ב' הכרחנו דלגירסת התוס' פריך הש"ס מעשר חביות דליהוי הפקר כבברייתא קמייתא ולפי הנ"ל מאי דומיא היא הא ביין סמא שאני שאין הפסד כהן ומותר לכתחלה לעשותו תרו"מ וממילא לא הוי הפקר דהא חזי לי' משא"כ בטהור דאסור לכתחלה ומשמן נמי ליכא למיפרך כמש"ל משם הראב"ד מדאיצטריך לטעמא דהפסד כהן ותיפוק לי' מטעם הפקר, דהא ודאי אצטריך לטעם הפסד דאל"ה הי' מותר גם לכתחלה וממילא לא הי' גם הפקר. ודוחק לומר דבאמת מצד הבעלים לא הוי הכא הפקר משום דחזי להו אלא דלכהן לא תהא בהו זכיי' וא"צ לקיים בו מצות נתינה, ואף דהפרשה ונתינה תרי מילי נינהו ואין הנתינה מעכבת ההפרשה נחדש לומר דמ"מ ראוי לנתינה מיהא בעינן, דדבר חדש הוא ועוד דה"נ יקשה בברייתא דאנס והתם ליכא למימר הכי

ח) לכן נראה דהרמב"ם ז"ל הלך בדרך אחרת, דבאמת טעמא דברייתא דהי' טעון כדי יין וראה שמשתברות ואמר ה"ז תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום אינו משום דנעשה הפקר אלא משום הפסד כהן דמה"ט גם בדיעבד אינה תרומה כדאיתא בתוספתא דשמן, וזהו שכתב בהלכות תרומות דכל שאין המופרש שמור אינה תרומה דהיינו הפסד כהן, וכיון דלא הוי מטעם הפקר אין חילוק בזה בין נשפכו לארץ ללא נשפכו ולכן סתם דבריו. והא דפריך הש"ס לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין כו', הוא משום דבסיפא דתוספתא השנויה לפי גירסת הגר"א בדמאי פ"ח תני אבל קורא שם לתרומת מעשר שבה עד שלא תגיע לארץ, ופירושה דעל פירות שבביתו לא יקרא עלי' שם דאיכא הפסד כהן דאי לאו הא ע"כ יפריש על פירות שבביתו ממקום אחר, אבל לקרות שם מינה ובה בכדי לפטור את עצמה אין שום הפסד לכהן דאם לא יפריש נמי תלך לאיבוד וביכו"כ לא יהא לכהן כלום, ואפ"ה אמרינן דגם מינה ובה שאין הפסד כהן אינה תרומה אלא עד שלא תגיע לארץ אבל משהגיעה לארץ אינה תרומה, וע"כ דטעמא הוא דעד שלא תגיע לארץ אינה הפקר ומשתגיע לארץ נעשית הפקר, ומזה פריך הש"ס ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תני כו', ואפשר דבגירסא שלפני הרמב"ם הובא בש"ס גם סיפא דתוספתא. והכא כיון שנשבר הכד בודאי מגיע הדבש מיד לארץ וא"א להצילו בין שבירה לנפילה לארץ, דבשלמא בתרומה שפיר יצויר קריאת שם בין שבירה לנפילה לארץ דקריאת שם היא רק רגע כמימרא ומהניא נמי במחשבה משא"כ בהצלה א"א לומר שמצילו בין שבירה להגעה לארץ. וע"ז משני דמתני' דדבש מיירי נמי כשמציל קודם שהגיע הדבש לארץ, אלא משום דקשה הדבר במציאות כמ"ש ע"ז קאמר דמיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דהיינו שהעקל שהוא מעשה רשת מחבלים סביב החבית מהדק חרסי הכד ומעכב את הדבש זמן מה שלא ישפך ואפשר להצילו קודם שיגיע לארץ, אבל אה"נ שאם לא יצילו עתיד הוא לישפך ומ"מ לא נעשה עדיין הפקר [כהבנת המ"מ] כדמוכח מתוספתא דכל זמן שלא הגיע לארץ אכתי לא מפקיר לי', ולפי"ז ענין עקל בית הבד הוא שמציל רק מעט מעט כפירש"י. ועכשיו ליכא למיפרך אברייתא דתרומה דלא מפקר לה משום דחזיא לתרום ויש לו בה צורך, דהא ברישא לאו מטעם הפקר הוא ובסיפא מיירי לתרום מינה ובה וזה לא חשיב לי' צורך כלל דהא כולה נמי לאיבוד אזלא ומה צורך לו בתקונה, והשתא זכינו לדין דמקורו של הרמב"ם במאי דחילק בין נשפך לארץ ללא נשפך ואפילו כשישפך אח"כ בודאי לארץ מ"מ לא הוי הפקר כ"ז שלא נשפך תוספתא מפורשת היא. והוא דבר ברור בעז"ה במקורו של הרמב"ם ז"ל בכל אופן שנפרש את הסוגיא. והדר פריך הש"ס ואם אמר לא אמר כלום היינו ארישא דברייתא ואפילו בלא הגיעה לארץ דאינה הפקר אלא לא אמר כלום משום הפסד כהן, והתניא מי שבא בדרך כו' ואנס כנגדו כו' ואם אמר דבריו קיימין, אלמא דבדיעבד לא מעכב טעמא דהפסד כהן. ואף דהכא במע"ש עסקינן י"ל דה"נ אסור להפסיד כסף מע"ש. אבל הפקר באמת, לא נעשה אי משום דנידון כלא נשפך עדיין לארץ כל זמן שלא נטלן האנס אי משום דחזיא לי' לחילול ולא מפקר להו כמש"ל, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דבאנס כנגדו ואינו יכול להציל לא הוי הפקר דבחילול מע"ש יש דין נוסף דבעינן שיהא הכסף מצוי ברשותו ואפילו הוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו אין מחללין עליו, כדתנן במע"ש (פ"א מ"ב) ולא על המעות שאינן ברשותו, ואמרינן בב"ק (דף צ"ח ע"א) נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי גם ביכול להעלותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמצי בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. והרמב"ם (פ"ד ממע"ש הי"ב) כתב דין אנס כנגדו ואינו יכול להציל בתר דין