דבר אברהם - ב צג

ופירש"י משום דהפקירא הוא, ואי אמרת דלא יצא עדיין מרשותו עד דאתי ליד זוכה אמאי לא אמר כלום ואין לומר דלעולם הוי עדיין שלו אלא שאינן ברשותו כעין דס"ל לכמה רבוותא באיה"נ דהוו שלו ואינן ברשותו ומשו"ה אינו יכול לעשותן תרומה, דז"א דלא אשכחן דלא מצי לקרות שם תרומה על דבר שאינו ברשותו, דדוקא בהקדש אמרינן הכי שהוא מעין קנין משא"כ תרומה שהוא רק איסור ולא קנין, וגדולה מזו כתב הקצה"ח (סי' קי"ז סק"ב) ומטו לה משם הריב"ש דדוקא לבדה"ב אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לקדושת הגוף מצי מקדיש, ונראה נמי דהטעם הוא משום שאינו קנין אלא התפסת איסור בלחוד. אע"כ צ"ל או דביאוש נמי נפיק מיד מרשותו או דאבודה מכל אדם שאני דהוי כהפקר. והנתה"מ עצמו נמי כתב התם להדיא דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד. ועיי' ברמב"ם (פט"ז מגו"א הל' ז' ח')

ה) והשתא הכי דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד ואם חזר ונעשה לא אבוד צריכין גם הבעלים לעשות בו קנין מחדש, יש לקיים דברי כת"ר, דבנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל משום דמעיקרא ה' אבוד ונעשה הפקר, ולבתר דשפך זה את יינו שנהפך הדבש ללא אבוד הרי לא עשו בו הבעלים קנין דבקרקע עולם הוא מונח, משא"כ כשעדיין לא נשפך והוא מונח בכדו של בעל הדבש נהי נמי דמתחלה נעשה הפקר מ"מ לבתר דשפך זה את יינו שאין הדבש אבוד עוד ושייך בי' זכיי' זכו לו כליו לבעל הדבש ומשו"ה אין אחר יכול לזכות בו. וכ"ת דלא זכו לו כליו משום שאין הדבש משתמר בהן שישפך סוף כל סוף לארץ ודמי לצבי שאינו שבור דלא קנתה לי' חצירו, ואפילו באוחז הכד בידו דאיכא נמי הגבהה נמי יש להסתפק אי מהני זכיי' בדבר שהולך לאיבוד כמ"ש בספרי (סי' כ"א אות כ"ה - כ"ט), ז"א דכיון שכבר הריק בעל היין את כליו ויכול זה להציל דבשו בהן דעכשיו מותר לו להטעות את בעל החבית בכדי להציל את דבשו שפיר משתמר הדבש בכדו לביני וביני עד שיריקו לתוך החבית ואינו הולך לאיבוד. ולפ"ז יצא לן דבר חדש שאין דין זה שייך אלא באופנים אלו או כשאוחז הכד בידו דזכי בהגבהה או בכליו והן במקום שיש לו רשות להניחן אבל כשאין לו רשות להניחן שם אין כליו של אדם קונים לו, והוא שלא נשברו שולי הכד דבאין להם שולים אין כליו קונין ברשות אחר כמבואר בגיטין (דף ע"ט ע"ב), והוא שבעל הדבש בר זכיי' ולא חש"ו שאינו יכול לזכות מהפקר, אבל בלא"ה כל הקודם זוכה ואפילו לא נשפך עדיין לארץ, ולהיפוך כשהוא ברשות בעל הדבש אפילו נשפך לארץ נמי קדמה וזכיא לי' חצירו, והרמב"ם מיירי בהיו באים בדרך. (ואפשר דמשו"ה דקדק בלשונו הזהב להוסיף מלת דרך מה שלא נאמר במשנה). עוד יוצא מזה חידוש גדול, דהא דנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל ה"מ אם נשפך לארץ קודם ששפך זה את יינו שהוא הולך בודאי לאיבוד ונעשה הפקר ואח"כ כששפך את יינו ואינו עומד עוד לאיבוד אין בעל הדבש קודם לזכות בו, אבל אם בשעה ששפך זה אח יינו עדיין הי' הדבש בכד והי' סיפק להצילו לתוך החבית אלא דאשתהי וביני וביני נשפך הדבש לארץ אין אחר יכול להציל לעצמו, שהרי משחזר ועמד להצלה קדם בעל הדבש וזכה בו פ"י כליו או בידו ושוב לא יעשה הפקר ע"י שפיכה לארץ שהרי יש לו הצלה גם מן הארץ ע"י החבית הריקה

ו) אבל אם יתיישבו בזה פסקי הרמב"ם הדדי אכתי לא יעלה ארוכה למה שסותר לדברי הש"ס וקושיית הלח"מ במקומה עומדת דבש"ס מדמה תרומה להא. דזוהי הצעת הסוגיא, ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז פרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום פירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכיי' והפקירא הוא] כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ה"נ כשעקל בית הבד כרוך עליה [פירש"י ולא ישפך הכל אלא מנטיף מעט מעט וליכא הפקר] ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על, מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הבמ"ע כו' כשיכול להציל ע"י הדחק, וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא ואמר והתניא הרי שהיו לו י' חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרו"מ על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן [וכתבו התוס' וז"ל וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא, לא גרסינן לי' כדפי' בקונט' דהא בברייתא דמיירי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יפשה וא"כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך עכ"ל], אר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה והנה לפי"מ שפירש המ"מ דמשו"ה חילק הרמב"ם בין נשפך לארץ ללא נשפך משום דמפרש דמאי דמשני הש"ס בתחלת הסוגיא כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ומשו"ה לא הוי הפקר פירושו דבשביל עקל בית הבד שכרוך עליה לא נשפך עדיין לארץ אבל לאיבוד באמת אזיל לבסוף ועיקר החילוק הוא בין נשפך ללא נשפך, א"כ מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' לח אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עליה ולפירושו של המ"מ היינו נשפך לארץ ולמה סתם הרמב"ם בתרומה דלעולם לא אמר כלום כקושיית הלח"מ. ואין לומר לפי דרך כת"ר דרק הכא במתני' דדבש יש חילוק בין נשפך ללא נשפך לטעם שכתבנו למעלה שזה קדם והריק חביתו אבל בתרומה באמת אין חילוק כנ"ל ומצי מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' אפילו כשעקל בית הבד כרוך עליה דמ"מ עתיד להשפך וילך לאיבוד, והש"ס לא קאמר אלא דמתני' דדבש מיירי כשעקל בית הבד כו' אבל על הברייתא לא קאמר הש"ס כלל דמיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עליה, דז"א דבסוף הסוגיא מבואר להדיא דברייתא דהי' טעון כדי יין מיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עלי', אבל כשעקל בית הבד כרוך תנינן בבתרייתא ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ומתבאר מתוס' דזהו רק לכתחלה אבל דיעבד הוי תרומה ובקמייתא דלא אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עלי'. ועוד דבתרומה כתב דמשו"ה לא אמר כלום לפי שאין המופרש שמור ולשון זה לא משמע כלל על הפקר, ר"ל שאם הי' הטעם דלא אמר כלום לפי שהוא הפקר לא שייך לומר ע"ז בלשון לפי שאינו שמור דבהפקר אפי' שמור לא מהני, וע"כ דטעם אחר הוא דבעינן שיהא המופרש שמור, וא"כ מאי פריך, הש"ס לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא כו' דילמא לעולם לא הוי הפקר והכא היינו טעמא לפי שאינו שמור. וע"ק לפי פי' המ"מ דכשעקל בית הבד כרוך עלי' אזיל נמי לאיבוד אלא שעדיין לא נשפך מאי משני הש"ס בסוף סוגיין כשעקל בית הבד כו' הא מ"מ איכא פסידא לפי הגירסא שלפנינו דעל כל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא הוא דפריך. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ גירסת התוס' דלא גרסי וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא ופירכת הש"ס היא על לא אמר כלום. והעיקר קשה דהיכן מצא הרמב"ם ז"ל ענין נשפך לארץ או לא בכדי לפרש כן עקל בית הבד כרוך עלי' והאיך יחדש מדעתו כל הענין דנשפך לארץ

ז) ע"כ נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בכל הסוגיא כמו שנבאר. ומתחלה נאמר במה שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לבור לו דרך אחרת, דסוגיא זו חמורה היא והרבה יש להתקשות בה. א) אי טעמא דכשעקל בית הבד כרוך עלי' הוא משום דלא ישפך אלא מנטף מעט מעט אבל אם ישפך לבסוף באמת הוי הפקר נתת דבריך לשיעורין, שאם יהי' רחוק מביתו או ממקום הצלה אחר מהלך רב עד שבנסיפתו מעט מעט נמי יכלה כולו לא הועיל עקל בית הבד כלום, וע"כ מיירי שהי' קרוב במדה כזו שלא יכלה ע"י נטיפתו, א"כ אין עקל בית הבד אומר כלום והעיקר הוא מה שינצל ואינו עתיד לישפך ועדיפא הו"ל להש"ס לשנויי סתמא הבמ"ע כשיכול להציל ע"י הדחק [או גם שלא ע"י הרחק] יהי' ע"י עקל או ע"י מה שיהי' כדמשני אברייתא דבא אנם כנגדו וכדמשני בב"מ (דף כ"ב ע"א) גבי שטף נהר קוריו. ב) לפי גירסת התוס' דהקושיא מעשר