דבר אברהם - ב צב

הפקר קודם ששפך זה את יינו כי חזר בי' אח"כ מייאושו מאי הוי הרי לא הדר זכי בי' בקנין ואכתי יאמר המציל אנא מהפקרא קא זכינא. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ מ"ש הנתה"מ (סי' רס"ב סק"ג) דאף דבהפקר קיי"ל כרבנן דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה ואם כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה אין הבעלים צריכין לחזור ולזכות בו עיי"ש שהאריך בזה. אבל אכתי יקשה דא"כ כה"ג כי נשפך הדבש לארץ וזה הריק את חביתו אמאי כל המציל לעצמו מציל והרי חזר בו זה מיאושו, דע"כ לא הלך לאיבוד לגמרי ע"י שפיכתו לארץ אלא אפשר הי' להצילו ע"י כלים שהרי הצילוהו לבסוף, ומהו החילוק בין נשפך ללא נשפך וזה יקשה גם בלאו דברי כת"ר מהו החילוק בין נשפך לארץ ללא נשפך

ויש לי לתקן דברי כת"ר ולקיימם בעיקרם. ומתחלה נניח דהכא יצא הדבש מרשות הבעלים מיד אפילו מקמי דמטי ליד זוכה, משום תורת יאוש עליו אלא תורת הפקר, דכל שהולך בודאי לאיבוד הרי הוא כזוטו של ים דרחמנא שריי' ואפי' עומד וצווח כמבואר בריש פ' א"מ, ובזה מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שפירשוהו מתורת הפקר ולא מתורת יאוש, והוא בשמ"ק ב"מ (דף כ"א ע"ב ד"ה בזוטו) וז"ל זוטו של ים לוליתו של נהר משמע כשאינו יכול להציל אפי' ע"י הדחק וזו ס הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכ"ש ס יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב "ל, ובתר הכי (ד"ה זוטו) כתב בשם הרשב"א וז"ל זוטו של ס וכו' מסתברא דהפקר גמיר הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפי אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שרי' דרחמנא אפקרי', ואע"ג דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ד' זוזי כו' והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו לי' וישראל סכרו לי' כו' לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא דה"ק לית לי' ליאושי ונוסחאי דוקאני לא גרסי לי' אלא ה"ג שאני נהר בירן דישראל סברי לי' וישראל כרי לי' ותי לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הלכך בכי הא לא אפקר רחמנא כו' אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור עכ"ל, וכתבו עוד שם (דף כ"ד ע"א ד"ה מפני) וז"ל מפני שהבעלים מתיאשים מהן י"מ דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקרי' כו' ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקרי' רחמנא משום דבעלים מתיאשי מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם עכ"ל הרי דהוי מענין הפקר גמור דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דמיאשי מינה והפקירתו ומעכשיו כיון דהפקירתו תורה אפילו עומד וצווח לא מהני דרחמנא אפקרי' כבר ובזה יצא מרשות הבעלים אפילו קודם דאתי ליד זוכה דקיי"ל כרבנן דר"י

ג) אמנם משמע דאיכא מרבוותא דחולקין ע"ז וס"ל דמתורת יאוש הוא אלא דגלי רחמנא דמהני גם שלא מדעת, עיי' בשמ"ק שם (כ"א. ד"ה בזוטו) מ"ש בשם תלמידי הר"ף ועוד שם (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה). ולכאורה יש להביא ראי' לזה מירושלמי ב"ק (פ"י הלכה ה') שטף נהר חמורו והי' צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, הרי דלר"ל בודאי מטעם יאוש ממש נגעו בה ולא ס"ל כלל דרחמנא אפקרי' ור' יוחנן נמי לא פליג אלא משום דחזקה מייאש הוא, ופי' בפ"מ חזקה מייאש הוא בתחלה ואין משגיחין עליו שחוזר, ומשמע דאילו הוה צווח מתחלה לא הוי יאוש, אלמא מתורת יאוש ממש הוא דהיינו שהבעלים מתייאשים מיני' בפועל ולא דרחמנא אפקרי', ואין בין זה לשאר אבידה דעלמא אלא דבזו אמרינן דמסתמא מייאש הוא [לר"י אפילו אם צווח לבסוף ולר"ל בדלא צווח] ובשאר אבידות אינו יאוש עד דשמעינן מיני' דמייאש. ואולי גם לענין ישל"מ מודו דבהא הוי יאוש כדאמרינן בתלמודין ר"פ א"מ. וקשה על הני רבוותא דפירשוהו מתורת הפקרא דרחמנא ממש. איברא די"ל דר' יוחנן אדל לשיטתי' דהתוס' ב"מ (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שחלה) כתבו דייאוש באבידה ידעינן משמלה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין כו' והביאו דבירושלמי יליף מנין לייאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו כו'. ובשמ"ק שם כתב בשם הרמב"ן וז"ל מה שפירש"י ז"ל בפ' מרובה דיאוש קונה מדתניא בפירקין מניין אבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרי' עכ"ל, וכתבו עוד בשם גליון וז"ל כתבו בתוס' ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש וכו' אבל בתלמוד דידן לא בעי למילף מינה משום דכי היכי דמחלקינן בין אבדה ששטפה נהר לשאר אבדות לענין יאוש שלא מדעת כו' ה"נ נימא דלעולם בעלמא יאוש לא קני והכא כיון שאבודה מכל אדם הוי הפקר טפי עכ"ל וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דיליף יאוש משטפה נהר ס"ל דהתם נמי משום יאוש נגעו בה, אבל לדידן דלא ילפינן מינה אלא משמלה שפיר ס"ל להני רבוותא שאינו מתורת יאוש. אבל באמת נראה דלא תלי כלל זב"ז, אלא דאפילו מאן דיליף יאוש מאבדה ששטפה נהר שפיר נמי מצי סבר דהשתא לבתר דכתב רחמנא הוי הפקר גמור ואפילו לא מייאש מרי' מינה, אלא דמ"מ יליף יאוש מינה משום דטעמא דרחמנא אפקרי' הוא דירדה תורה לסוף דעתו של כל אדם דמייאש מינה ובטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ממילא שמעת חינה דבאבדה דעלמא נמי כל דמייאש מינה להדיא קני וכיון שכן אין הכרח לר' יוחנן למיסבר דגם בתר דכתב רחמנא דין אבודה מכל אדם יש לה דיני יאוש ובעינן שיתייאשו הבעלים מינה, ומדאשכחן דסבר הכי נשמע מינה גם למאן דיליף יאוש משמלה דבאבודה מכל אדם נמי בעינן יאוש בעלים אלא דאמרינן מסתמא מייאש הוא. עכ"פ חזינן דאיכא מאן דסבר דמתורת יאוש הוא, אי דיש לו דיני יאוש ממש שנתייאשו הבעלים בפועל או דהתורה דנתהו כנתייאשו הבעלים, וא"כ להנתה"מ לא יצא מרשות הבעלים עד דמטי ליד זוכה. אמנם לפי פי' הפ"מ לכאורה מוכח מירושלמי דלא כנתה"מ אלא דביאוש נמי נפיק מרשות הבעלים מיד ולכי הדר בי' מיאושו צריך לחזור ולזכות. דהא פי' דמחלוקת דר"י וד"ל היא בשתק ואח"כ צווח אם יכול אחר לזכות בו, ואי אמרת דכל שחוזר מיאושו אי"צ לחזור ולזכות בו היאך יכול אחר לזכות בו אפי' לר"י, דנהי דחזקה דמייאש בתחלה מ"מ השתא מיהא חזר בו, אע"כ אם חזר בו צריך קנין לחזור ולזכות ואי קדמו אחר זכה. אבל ז"א די"ל דפלוגתייהו היא בדצווח כשזכה בו חבירו דר"י סבר דעד דצווח חזקה דמייאש וכדין זכה בו חבירו ור"ל סבר דאין חזקה דמייאש ולא מהניא זכיית האחר. ונהי דאי שתק בשעת זכיית האחר נראה דלא מצי תו למיצווח גם לר"ל שהרי בפניו זכה ושתק ואודויי אודי דנתייאש כעין שאמרו בב"מ (דף ו' ע"א) בתקפה אחד שלא בפני ב"ד וכדאמרינן בעלמא לענין חזקה, מ"מ משכחת לה כשצווח מיד כשראה שזה זוכה בה או שלא ידע בזכייתו וכשנודע לו צווח. ועוד דעיקר פירושו של הפ"ח אינו נראה, דהא קיי"ל בזוטו של ים דאפילו עומד וצווח מעיקרא לא מהני ויהי' דלא כר"י ור"ל. ע"כ נראה דלא כהפ"מ ולא על השתיקה פליגי ר"י ור"ל אלא בעיקר הדין אם מהני בזוטו של ים כי צווח מעיקרא דלא מייאש, דר"ל ס"ל דדין אבודה מכל אדם הוא דסתמא מייאש אבל כי צווח דלא מייאש לא, ור"י סבר חזקה מייאש הוא היינו דרחמנא אפקרי' מטעם דחזקה דכל אינש מייאש הוא בכה"ג ובטלה דעתו של זה. ולפ"ז לק"מ על הני רבוותא דסברי דמדין הפקירא דרחמנא הוא דה"נ ס"ל לר"י הכי. ומ"מ ר"ל מיהא בודאי ס"ל דהוי כדין יאוש ממש ואם צווח אינו מופקר ולפי שדבר קשה הוא לאמרו הי' נ"ל יותר לומר דבאבודה ממנו ומכל אדם כו"ע חודו דאי צווח לא משגחינן בי', אלא דהכא מיירי ביכול להציל ע"י הדחק ופליגי ר"י ור"ל בשתק ולבסוף צווח, יעוי' בסוגיא דב"מ (דף כ"ב ע"א) ובתוס' שם (ד"ה שטף), וא"ש כפירושו של הפ"מ

ד) אכן מסיגיין דב"ק גופה (דף קט"ו ע"ב) מוכח חדא מתרתי, או דאבודה מכל אדם הוי הפקר או דגם בייאוש כי האי מיהא יצא מרשותו מיד. דהא בטעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות ואמר ה"ז תרומה לא אמר כלום