דבר אברהם - ב צא

הוא מאד דהב"י פסק להלכה כהרמב"ם והר"ש דגם כשהפרצה רואה פני האויר בעינן מים כרוחב שפה"נ ועיי' בש"ך ס"ק קי"ט. אך עכ"פ להרא"ש אפשר לפרש כן שלא נתבאר בדעתו אם פליג על ר"ת בזה אולם הפשוט בעיני יותר בכוונת הרא"ש הוא דמ"ש שיהיו מושקין למטה כשערה אין כוונתו כהר"ש על רוחב הזרם היוצא מן הסילון אלא כוונתו על עומק הנגיעה למטה במקוה שהוא רק כשערה, ר"ל שנקודת הנגיעה היא רק כשערה שאין הזרם נוקב ויורד לעומק המקוה אלא נוגע רק ע"פ שטחו כשערה]. עכ"פ הרינו רואים דהרא"ש ל"ל כלל שהקילו בשאובין אפילו באיזה שאיבה שתהי' ומפרש לה למתני' דכשערה בדרך אחרת, ובזה סרה מעל הרא"ש קושיית הב"ח ממשנה זו הביאו הש"ך שם, וכנראה נתכוין לזה הגר"א ז"ל בביאורו (ס"ק ק"ב) יעו"ש. ולפ"ז יוצא לן דמ"ש הש"ך דבמקצתו שאוב סגי בחיבור כשערה אליבא דכו"ע לאו דפסקא היא שהרי הרא"ש ז"ל חולק גם בזה ומחמיר. ולפ"ז שוב י"ל כמ"ש דהרשב"א קאי על מקצתו שאוב והוצרך לטעמא דבשאיבה הקילו לאותו הצד אם כולו שאוב מה"ת. אולם בתשובות הרשב"א שלפנינו לא נמצאה תשובה זו בלשון שהביאה הב"י דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן אלא בדרך החלט קאמר לה והוא בתשובות המיוחסות (סי' ר"ל) וז"ל וכל שכן בשאיבה דרבנן דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן כדדייקינן שמעתא שמה עכ"ל, והוא כשיטתו שהביא הב"י למעלה דכולו שאוב דרבנן ולא מספקא לי' כלל בזה, וא"כ אין לומר כמ"ש

ולפמ"ש עכשיו בדעת הרא"ש הנה לא מוכרח כלל דלכל הני רבוותא דס"ל כולו שאוב דרבנן לא בעינן בערוב שאוב לכשר כשפה"נ, דאפשר דס"ל כהרא"ש דלא הקילו בשאיבה כל עיקר כמ"ש. אמנם אפילו אם נאמר כן מ"מ לא מוכח לדידהו דאין זריעה גם לטהרה בפחות מכשפה"נ כמו לשאיבה, די"ל דדוקא להרא"ש דס"ל דשאוב מה"ת והוא דין פסול במים כמו טומאה שייך למילף דכי היכי דלשאיבה בעי כשפה"נ ה"נ להשקה דטהרה, דאילו הוה מהני בפחות מכשכה"נ בהשקה דטהרה ה"נ הוה מהני בשאיבה, אבל להסוברים דכולו שאוב דרבנן י"ל דאין למילף כלל זמ"ז שהרי כתבו התוס' בב"ב (דף ס"ו ע"ב) וש"ד וכ"כ הרבה ראשונים בטעמייהו דגזרו רבנן שמא יטבול בכלים ומשוה"ט י"ל דזריעה נמי לא מהניא דאף אם נזרעו מדינא מ"מ אכתי שייך בהו גזירת כלים ואינו נכשר אא"כ נעשה מחובר ממש עם הכשר כדין חבור חסרים שנעשים למקוה אחת וכשטובל בשאוב הוי כמי שטובל בכשר דחדא מקוה היא ולא שייך אז גזירת כלים, אבל בזריעה לטהרה דלא שייך בה האי גזירה שפיר י"ל דגם בפחות מכשפה"נ סגי, משא"כ בשאובין דאכתי איכא לגזירה, דאע"ג דזריעה נמי מטעם חיבור הוא היינו רק שהמים מחוברין ולא גוף המקואות כמש"ל. ועפ"ז יש להסביר קצת מה שנסתפק רי"ו לומר דכשנסתם החיבור חוזרין השאובין לפסולן אפילו נימא דלא פליג על הרא"ש בעיקר הסברא דזריעה לענין שאיבה כמש"ל, די"ל דס"ל דהוי רק דרבנן משים גזירת כלים ונסתפק לי' דשמא גם כה"ג אכתי איכא לגזירה כיון שפסק החיבור

וכל מה שכתבנו באות זה הוא רק לפלפולא בעלמא ועיקר סמיכתי הוא על מ"ש בסעיפים הקודמים, ולא ירדתי עתה העינה בעיקר החקירה אלא באתי רק להסיר השגת כת"ר שעמדה כמו נד

ז) ומה שעמד כת"ר על דברי הטו"א שהרי המים מטמאין לכלי והו"ל גם הכלי טמא ובהדיא אמרינן בסוגיין דחגיגה דבכלי טמא מיגו דסלקא טבילה לגופי' דמנא סלקא נמי לכלי דאית בי', ויישב לה דהטו"א עצמו מפרש התם דבקדש לא מהני אף בכלי טמא, ומגו זה הקשה כת"ר קושיא אחריתא דמתחלה מיטמא הכלי מהמים ואם ישיק את המים בכלי שאין בו כשפה"נ איברא דסלקא להו השקה למים בשעה שהם מחוברין למי המקוה מ"מ אח"כ כשמסלק המים מן המקוה חוזר הכלי ומטמא את המים ואמאי אמר ר"א דטהורין עכ"ד

הנה בהערתו השני' לא אדע ברור אל מה יתכוין כת"ר, ואולי ר"ל דזה יקשה אפי' לפ"מ שהעירותי דבהשקה לא בעינן כשפה"נ מ"מ איכא למיגזר משוה"ט שכ' כת"ר. אבל הן משכחת לה דמשיקין בכלי אבן שאינו מקבל טומאה, וכ"ת דנגזור כלי אבן אטו כלי המקבל טומאה ואטו אין בפיה כשפה"נ, הנה גזירה חדשה היא וגזירה לגזירה, ויעוי' בטו"א שם. ובנוגע להערתו הראשונה הנה יש להעיר דכלי הנטמא ממשקין הוי רק טומאה. דד"ס ובכה"ג אפשר דלא אמרינן מגו דסלקא אם המשקין טמאין מה"ת וכ"כ הטו"א שם וכן מסתברא. [אך לפמ"ש בספרי סו"ס י"ח בהסבר ענין המגו בחד אופן שייך לומר גם בזה מגו יעו"ש]. אבל תמה אני על כת"ר דודאי קושית הטו"א נכונה דמי לא מיירי ר"א במשיק בכלי שאינו מקבל טומאה, ואדרבא לכתחלה צריך להשיקו בכלי אבן דוקא ואין ליתן את המים בכלי עץ כדתנן בביצה (י"ז:) ויעו"ש בתוס' (י"ח: ד"ה ושוין) ונראה דה"ה בכהנים זריזין אין נותנין לכתחלה בכלי עץ, וא"כ אדרבא כשלא הי' הכלי טמא מתחלה משיקין אותן בכלי אבן דוקא, ובודאי כן היא הרגיל, ושפיר הקשה הטו"א. ויקבל כת"ר ברכת החו"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש גיסו אוהבו ומוקירו

סימן טז

ב"ה א' ה' כסלו העתר"ב. סמאלעוויטש

כבוד ידידי ורב חביבי הרח"ג החו"ב סוע"ה

כש"ת מוהר"ר נחום אלפער נ"י רכ בק"ק באבר. שלום וברכה

אחד"ש ידידי מעכת"ה הגיעתני יקרתו ותוכה רציף אהבה מד"ת והנני להשיבו כאשר בקשה נפשו

א) העיר כת"ר בדבר הרמב"ם (פי"ב מנו"א הלכה ה') וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ ה"ז הפקר וכל המציל לעצמו מציל. וכתב המ"מ דנראה מדברי רבינו ז"ל שאע"פ שלא יובל להציל אמרינן הבי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל וכתב ע"ז הלח"מ וק"ק דהא בפ' הגוזל מדמה תרומה להא ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אע"פ שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה שכן כתב רבינו בפ"ג מהלכות תרומות ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהי' המופרש שמור אבל אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבבית לא אמר כלום. ודוחק לומר דשמור דקאמר הוי שבעת ההיא שמור אע"פ שאח"כ עתיד ליאבד דשמור לא משמע כן אלא שכיון שעתיד לישפך ועתיד להיות אבוד אין תרומתו תרומה, וא"כ לימא מהפקירא קא זכינא כיון דבגמרא מדמה תרומה להך דהכא, פכ"ד הלח"מ. וכתב כת"ר לתרץ דאף שמקודם ששפך זה את יינו באמת מחייאש בעל הדבש מדבשו מ"מ לבתר דשפך בעל היין את יינו חוזר בעל הדבש מייאושו לפי שאז מותר לו להטעות בעל החבית כדי להציל את דבשו בחביתו ומשו"ה חזר בו מן הייאוש, משא"כ בתרומה, נוכל לומר שבאמת נשפך אח"כ ולא הציל, ואולי אף שהציל אח"כ ח"מ קריאת השם היתה בעת ייאוש, ואולי אף אם אמר אח"כ מ"מ כיון שכבר נתייאש פטור ממעשר, עכ"ד כתר"ה

ב) הנה דבר חכמה דיבר אבל אכתי אין דבריו מספיקים וצריכים תיקון וליבון. דאם כבר נתייאש ונפשה