דבר אברהם - ב צ

בראשי הכיפין שבגל דלדעת התוס' הוא פסול מדאורייתא וכמ"ש רש"י בחגיגה (דף י"ט ע"א) לפי שאין טובלין באויר דבעינן מקוה, וה"נ אינם במקוה המקוה אלא חוצה לה]. וזה לא שייך אלא במקוה אבל בהשקה מטומאה דבעינן רק חיבור המים שפיר י"ל דסגי גם בפחות מכשפה"נ דמ"מ מחוברין נינהו ואין שיעור לזריעה

ובזה יוסברו לן דברי הרא"ה שהזכרנו למעלה דאינו מועיל ערוב מקואות לכלי שבמעיין מפני שאינו מינו שהוא מטהר בזוחלין. דכיון דעיקר ענין הערוב הוא שיעשו כמקוה אחת והכא ליתא למימר הכי שהמעיין עם הכלי נעשין במקוה אחת שאינו מינו כלל ואינן שיין זל"ז שזה מטהר בזוחלין וזה לא והאיך אפשר שמקוה אחת תהא חלוקה בדיניה, לכן אינן נעשין לעולם מקוה אחת, ולפיכך שאני הוא מהשקה דאין חילוק בין במינו לשאינו מינו דהתם רק זריעה גרידתא בעינן. אמנם איהו ס"ל עוד יותר חזה דאינן עולין גם משאיבתן כה"ג כמש"ל. ואולי פליג על הרא"ש גם בעיקר הסברא דיש זריעה להעלות משאיבה וס"ל דדוקא טומאה פקעה בזריעה ולא שאיבה כמו שיובא להלן דאיכא מרביותא דס"ל הכי

וע"פ הנ"ל הנני מסתפק במקוה שהי' בה רביעית ורבו עליה מים שאובין עד מ' סאה דמדאורייתא כשרה לטבילת כלים שהרי נזרעו השאובין במקוה ונטהרו משאיבתן אלא דרבנן אמרו דבעינן גם לכלים ח' סאה שאינן שאובין כמו לאדם, אם נדון אותה כמקוה שאובה מדבריהם שתיכשר לכלים ע"י ערוב כשערה כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סנ"ג) ובש"ך שם כיון דלכלים פסולה רק מדרבנן, או דילמא כיון דאצרכו לכלים מקוה כשרה כמו לאדם אינה מתכשרת בכך כיון דלאדם פסולה מה"ת

ה) כ"ז דברנו עד כה לדעת הרא"ש דזריעה מטהרת מידי שאובין, אבל באמת גם בזה עדיין יש חולקין. דהתוס' נדה (דף ס"ו פ"ב ד"ה אשה) כתבו וז"ל ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימא הוא מה שאיבה שייך וי"ל כי כמה צנורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען עכ"ל, ונראה דס"ל דגם מקוה שלם כנהר נפסל בריבוי שאובין, הרי דל"ל סברא דהרא"ש ז"ל דזריעה מטהרת שאיבתן כמו שמעלה מטומאתן. וכן כתב המהרי"ק בשורש נ"ו דלדעת כמה ראשונים אין זריעה מטהרת משאיבה, וכן ראיתי בס' משכנ"י שם שהביא שכ"כ הרשב"א שהראב"ד חושש להחמיר בריבוי שאובין וכן נוטה דעת הר"ן נדרים וכ"כ הרשב"א שבת לפסול נהר בריבוי שאובין לדעת זו, וכבר כתבנו לעיל דנראה דגם דעת הרא"ה נוטה כן, וכן רבינו ירוחם שמסתפק לומר בערוב שאובין שנסתם הנקב שחוזרין לפסולן נראה ג"כ דל"ל סברא דזריעה לענין שאובין. ולכל הני רבוותא כבר ליכא מזה שום ראי' דלהשקה מטומאה בעינן כשפה"נ דשאני הכשר שאובין לא שייך בהו דזריעה כלל

ו) אמנם אפילו נימא דערוב שאובין דומה להשקת טהרה אכתי לפלפולא יש לדון אם גם בערוב שאובין בעינן דוקא כשפה"נ לכו"ע ואל"ה לא הויא זריעה. דהנה דעת הרבה ראשונים היינו הר"י מיגש והרמב"ם והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וריב"א מובאים בב"י (סי' ר"א) דגם כולו שאוב כשר מה"ת, ולדידהו הא דתנן ערוב מקואות כשפופרת הנוד בפ"כ מיירי רק בערוב חסרים אל השלמים או בשני חסרים זל"ז אבל לא בערוב שאוב אל הכשר, שהרי בשאיבה דרבנן בודאי א"צ כשפה"נ כדתנן במקואות (פ"ו מ"ח) מטהרין את המקוה כו' ומשיקו אפי' כשערה דיו, וכתב הר"ש דמיירי בשאיבה דרבנן וכ"ה הלכה רווחת בשו"ע (סי' ר"א סנ"ג) דבשאיבה דרבנן א"צ כשפה"נ, א"כ ע"כ דערוב שאובין לא נכלל במתני דערוב מקואות כשפה"נ. ומעתה יש מקום לומר אליבא דידהו דשאובין גם מדינא בפחות תכשפה"נ משום דהוי כזריעה ובזריעה באמת לא בעינן כשפה"נ גם בהשקה לטהרה, שאין ראי' ע"ז להיפוך, שהרי לדידהו ביכו"כ לא קאי על שאובין מתני' דערוב מקואות כשפה"נ. ואף דאנן רק משום שאובה דרבנן מקילינן דלא ליבעי כשפה"נ כמ"ש הר"ש אבל מעיקר הדין הוה בעינן כשפה"נ, וא"כ בהשקה לטהרה שהוא מה"ת שוב בעינן כשפה"נ דוקא, י"ל דזהו רק לדידן דס"ל דכולו שאוב דאורייתא וכ"ה מסקנת הר"ש ספ"ת דטהרות ומתני' דערוב מקואות דקתני סתמא ומשמע דקאי על כל עניני מקואות כולל גם ערוב שאובין ומוכרח דזריעה נמי בעיא כשפה"נ בע"כ צ"ל דרק במקצתו שאוב הקילו, אבל להני רבוותא דסברי כולו שאוב דרבנן ומעולם לא נכללו שאובין במתני' דערוב מקואות כשפה"נ דמיירי רק בשל תורה כדקתני סיפא ספק כשפה"נ ספק שאינה כשפה"נ פסולה מפני שהיא מה"ת אין הכרח כלל לומר דהקילו בשאובין אלא דגם מעיקר הדין אפשר דדי בכשערה משום דהוי רק זריעה כנ"ל. ואף דמהרא"ש מוכח דס"ל דזריעה בעי כשפה"נ [לפום מאי דקיימינן השתא אם לא נחלק בין זריעה לערוב שאובין כנ"ל] ולמה נשווי לחנם מחלוקת בין הראשונים, ולפיכך הי' צ"ל דבזה הכל מודים להרא"ש דזריעה בעיא כשפה"נ וה"ה בשאובין להעלותן משאיבתן אלא דבשאובין הקילו שהיא דרבנן, מ"מ י"ל דהא בהא תליא דדוקא הרא"ש הוכרח לומר כן משום דס"ל כולו שאוב מה"ת ונכלל במתני' דערוב מקואות כשפה"נ משום דתני סתמא וקתני סיפא שהיא מה"ת כמ"ש, וכיון דערוב שאובין ענין זריעה הוא לכן ל"ל דזריעה נמי בעי כשפה"נ, אבל להני ראשונים שלא נכללו שאובין במתני' אין הכרח כלל לזה, ואין כאן פלוגתא חדשה בין הראשונים אלא נובע הוא ממחלקותם בכולו שאוב

אבל באמת אין לומר כן, שהרי הרשב"א ז"ל נמנה בין הסוברים דכולו שאוב דרבנן כמ"ש הב"י משמו ואפ"ה כתב בתוה"ב בשער המים בערוב שאוב לכשר דדי בהשקה כשערה משום דבשאינה דרבנן הקילו, הרי דסבר ג"כ דמעיקר הדין צריך כשפה"נ גם בערוב שאובין. אמנם מתשובה להרשב"א שהביאה הב"י שנשאל על דבר ניקר מקוה נראה דלא פסיקא לי' אם כולו שאוב הוי רק דרבנן, דז"ל דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן וכדדייקי שמעתתא טובא עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דמשו"ה הוצרך לומר דבשאיבה דרבנן הקילו משום אותו צד הספק דכולו שאוב מן התורה ונכלל כבר בשיעור כשפה"נ דמתני' כמש"ל ומ"מ בשאיבה דרבנן כגון במקצתו שאוב הקילו דבע"כ בהא מיהא איירי מתני' דמשיקו כשערה ודיו. ואף דהב"י הביא לדברי הרשב"א שבתוה"ב דבשאיבה הקילו בתור חולק על הרא"ש שהביאו לפני זה שכ' דבערוב שאוב לכשר בעינן כשפה"נ וכבר כתב הש"ך (ר"א ס"ק קי"ז) דבמקצת שאוב גם הרא"ש מודה דדיו בכשערה ולא נחלק אלא בכולו שאוב דס"ל דהוי מה"ת, וא"כ משמע מהב"י דהרשב"א קאי על כולו שאוב וס"ל הכא דכולו שאוב דרבנן ומ"מ הוצרך לקולא דשאיבה וליכא למימר כמ"ש, הנה לענ"ד נראה דלא כהש"ך אלא דהרא"ש פליג נמי במקצתו שאוב וס"ל דלא הקילו רבנן בשאובין כל עיקר אפי' בשאיבה דרבנן, כדמוכח מפירושו למשנה מקואות (פ"ו מ"ח) וז"ל מטהרין כו' ומביא סילון כו' יניח ידו בפי הסילון שלמטה כו' וכשיסיר ידיו נמצאו שני מקואות מחוברין במים ברוחב שפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה ישארו מושקין כשערה ודיו עכ"ל, הרי שהזכיר רוחב כשפה"נ ואין זכר ומקור לקולא דכשערה. [ומ"מ מה דסיים שיהיו מושקין למטה כשערה צריך ביאור, דנראה כחו דארכבה אתרי רכשי, דאי סגי בכשערה למ"ל רוחב שפה"נ בסילון. ואין לומר דמשים דאותו מקצת זרם היוצא חן הסילון רואה את האויר סגי בכשערה משא"כ באותו מקצת שבסילון שאינו רואה את האויר בעינן בי' כשפה"נ, שהרי גם ברואה פני האויר שיעורו כקליפת השום על רוחב שפה"נ כמו שהק' הר"ש שם. ואמנם תמוה לי בש"ע (סעי' נ"ג) שכ' הבא שר להכשיר כו' אע"פ שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר, מאי רבותא היא זו והרי גם ברואין פני האויר בעי מיהא כקליפת השום. ואולי הרבותא היא לדעת ר"ת שהזכרנו למעלה דשיעור שפה"נ הוא רק בפרצה אבל מים סגי בכל שהוא, וא"כ בסילון שהזרם רואה פני האויר והוא פרוץ סגי בכ"ש ועפ"י מ"ש הריב"ש (סי' רצ"ב) מובא בב"י דטופח להטפיח וכשערה חד שיעורא הוא יעו"ש, ולכן כתב דבזה גם באינו רואה פי האור לא איכפת לן. אבל דחוק