דבר אברהם - ב פט

מילתא יעו"ש, הרי דאין ללמוד זה מזה מסברא. עכ"פ הרינו רואים שיטת הר"י דבהשקה לא בעינן מים כשפה"נ וה"נ אפשר דלא בעינן שיהא גוף הנקב כשפה"נ [ולפנינו יוסבר הדבר דלענין השקה אין קפידא כלל בנקב עצמו אלא בעירוב המים ורק דממילא א"א בלא נקב אבל מצד עצמו אין צורך בנקב, וכיון שאין אנו צריכין בזה מים כשפה"נ ממילא א"צ גם נקב כשפה"נ, משא"כ לענין מקואות]. ואף דנראה דשי' הר"י היא רק לפי ההו"א בגיטין (דף ט"ז ע"א) ולא למסקנא דאמרינן התם דלמא לענין מי ור' יהודא היא, מ"מ הא מיהא חזינן מההו"א דאין ללמוד זה מזה מסברא, ועוד דהכ"מ (פי"א ממקואות ה"ז) כתב בדעת הרמב"ם דהא דאמרינן דלמא לענין מקואות ור"י רק בדרך דחיי' היא אבל המסקנא היא באמת דלאו לענין מקואות מיירי

ג) עוד מצאנו להרא"ה ז"ל בריטב"א מכות (דף ד' ע"א) שאין מים השאובין נטהרין בשפה"נ אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוי להו כמין אחד אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאיבה בשפה"נ. ולכאורה נראה פשוט דזהו דוקא לענין לסבול בהם דשייך האי טעמא לפי שלא יכול לחול עליהן תורת המקוה המחוברת לה אין טובלין בהן, אבל לענין השקה להעלות מטומאה דלא איירינן בזה לענין טבילה אלא שיהי' זרועים אין חילוק בזה אלא משיקין גם במעין אפילו להרא"ה ז"ל. ודרך אגב אעיר מה דק"ל במשנה ביצה (י"ז:) ושוין [ב"ש וב"ה] שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, ופירש"י מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עכ"ל, ומוכרח הוא דמשיק במלוחים דאל"ה למ"ל להשקה וכדאמרינן התם בגמ' ותסברא אי אית לי' מים יפים הני למה לי למעבד השקה, וקשה טובא דהרי תנן במקואות (פ"י מ"ו) בש"א אין מטבילין ק בצונן ולא צונן בחמין לא יפים ברעים ולא רעים ביפים, והכא הרי יפים ברעים נינהו ומ"מ שוין ב"ש וב"ה שמשיקין. וכמדומני שראיתי קושיא זו ואינני זוכר עתה, ולפי פי' הר"ש שם דטעמא דב"ש הוא דגזרי שמא חיים עלייהו כו' יש ליישב קצת כדאמרינן התם בביצה וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו ופירש"י והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן וה"נ י"ל בזה דלא גזרו ב"ש, אבל הרא"ש בפיה"מ שם פי' דלא כהר"ש דלאו משום גזירה הוא אלא משום שאינן בטלין אלא במים כיוצא בהם וא"כ תקשה מכאן, וצ"ע]. והנה הא דלא נעשו המים שבכלי כמעין להרא"ה ז"ל ניחא אבל מ"מ זרועין מיהא ליהווי כמו ע"י השקה לטהרה וליפקע מהן מיהא שם שאובין ומלשון הרא"ה נראה דנשארו בשאיבתן. אלא ודאי שאין זריעה להעלות מידי שאובה אלא כשמתחברין כדין המקואות, אבל כשאינן מתחברין כדין המקואות אין יוצאין מידי שאיבה אע"פ שמטומאה יוצאין באותו אופן עצמו, כיון שאין בהם דין ערוב מקואות. הרי שחלוקין הן זריעה דטהרה מזריעה דמקואות. וממה שיבוא בעז"ה לפנינו יוסבר הדבר יותר

ד) והנה עיקר סברת כת"ר דשאובין נכשרין פ"י זריעה נמצא ברא"ש הלכות מקואות (סי' א') ובב"ק פ' מרובה (סי' ג') לענין שלם דכל מים שבעולם שבאין עליו אינם פוסלין אותו, וז"ל ובלאו ראי' נמי סברא היא דהא בהשקה נעשין זרועין ליטהר מטומאתן וה"ה להטביל בהן עכ"ל, וכ"כ התוס' מכות (דף ד' ע"א) הביאם גם כת"ר ועוד בראשונים, ולענין ערוב שאוב לכשר כתב הרא"ש בהל' מקואות (סי' ט"ו) דבעי כשפה"נ והוא נכלל במתני' דמקואות (פ"ו ח"ז) ערוב מקואו' כשפה"נ, וע"פ דברי כת"ר מוכח מזה דזריעה דלטהרה בעי נמי כשפה"נ דאל"ה למה צריכין בהכשר שאובין לכשפה"נ ליתכשרו מטעם זריעה. אמנם מהמבואר למעלה כבר נראה שאין הכרת מזה דאע"ג דשייך זריעה כשאובין וזריעה בעלמא לענין טהרה לא בעי כשפה"נ מ"מ י"ל דהכא בעינן דוקא כשפה"נ, דאין מקוה מתכשרת אלא בחיבור ולזה בעינן כשפה"נ וממילא כ"ז שלא הוכשרו מדין המקואות נשארו גם שאובין, משא"כ בנידון דהרא"ש דהוכשרו ע"י תערובות כדין המקואות פקעה כבר שאיבותן מתורת זריעה אך כ"ז עדיין טעמא בעי ונבאר עכשיו את הדבר ביתר ביאור

דהנה הוקשה לי טובא על עיקר יסודו של הרא"ש דשאובין נכשרין ע"י זריעה. דהרא"ש במסקנתו שם ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת, וכן תפס הטור בדעתו, וכתב דאינו כשר מה"ת עד שיהי' רוב מקוה כשרה מתחלה, וכן תפסו האחרונים ז"ל דלדידן כל שלא הי' כ"א סאה כשרין פסול מה"ת. והוא תמוה מאד דהרי לטבילת כלים סגי מדאורייתא במקוה של רביעית כמבואר בפסחים (דף י"ז ע"ב) ורק רבנן בטלוהו כמבואר בנזיר (דף ל"ת ע"א), ופשוט בעיני דזריעת מים דמי לטבילת כלים וסגי מה"ת במקוה של רביעית דרק לאדם בעינן מ' סאה, וא"כ למ"ל בכל מקוה לאדם מה"ת כ"א סאה כשרין הרי אם יהי' מתחלה רק רביעית ג"כ כשרה שהרי כל השאובין הבחין עלי' אח"כ נכשרין מה"ת משאיבותן ע"י אותה מקוה של רביעית ושוב הוו כל המ' סאה כשרין ותיכשר גם לאדם מה"ת, ולמה תפסו דבכה"ג פסולה מה"ת, והיא תמיה עצומה מאד. וחפשתי ומצאתי דעיקר הסברא דזריעת מים לטהרה דמיא לטבילת כלים וסגי ברביעית וכל המים שיבואו אח"כ על אותה רביעית נכשרין משאיבה נמצאה כבר במהרי"ק (שורש נ"ו ענף ב') לביאור דברי הרא"ש דעסיק בהו ועל יסוד זה עמד המשכנות יעקב חיו"ד (סי' מ"ג) בקושיתנו דא"כ מקוה של רביעית שמלאוה בשאובין עד מ"ם תיכשר גם לאדם מה"ת דהא נזרעו במקוה והוכשרו משאיבתן, ותירץ דבע"כ צ"ל דכיון שאין מטהר לאדם פחות מארבעים סאה אין להשלימן בשאובין ואם רוב שאובין פסול מה"ת אף שהמים עצמן נטהרו מטומאתן אין זה ענין לכאן דגזה"כ הוא דכל שרוב המקוה נעשה בידי אדם פסול ואין תלוי כלל בטהרת המים, עכ"ד. הנה מתבאר מזה דלהכשר המקוה לא די במה שנזרעו השאובין ופקע מינייהו שם שאיבתן אלא בעינן שיהי' בהמקוה מ"ס שנקוו שלא ע"י אדם. ומעתה י"ל דמקוה שאוב שמערבו לכשר ע"י נקב פחות מכשפה"נ אמנם יוצאין המים מידי שאיבתן אם נימא כמו"כ דלהכשר מטומאה לא בעינן כשפה"נ ומ"מ אינן נכשרין לטבול בהן שהרי מ"מ אותה מקוה נעשית ע"י אדם, ולכן צריך נקב כשפה"נ דאז שני המקואות מתחברות ונעשית למקוה אחת ונמצא שטובל במקוה שיש בה מ' סאה שנקוו שלא ע"י אדם כיון דכחד מקוה חשיבא ובאידך איכא מ"ס שלא ע"י אדם. וביותר ביאור ע"פ שיטת ר"ת בתוס' חגיגה שם ובגיטין (דף ט"ז ע"א) דשיעור כשפה"נ הוא רק על פרצת הכותל אבל במים סגי בטופח ע"מ להטפיח, וכבר הזכרתי בספרי סי' י"ח אות י"א בהסבר הדבר דבמיבור מקואות יש שני דינים, א) בענין המים שיהיו מעורבין, ב) בענין הכותל שלא יהא מפסיק בין המקואות, דכיון דאנו צריכין לדון את שניהם כמקוה אחת צריך שלא יהא הכותל מפסיק דאף שהמים מעורבים כל שהכותל מפסיק לא מהני, ובזה י"ל שכל הדעות שוות דבעינן פרצת הכותל משום חיבור גוף המקואות ועירובן למקוה א' אלא דפליגי על ר"ת בשיעור עירוב המים. ולכן כשהפרצה למעלה ורואה פני האויר סגי בכקליפת השום דבאופן זה יותר קרוב נידון כמקוה אחת, ואלו מפני ערוב המים לחוד מאי נ"מ ברואה פני האויר ואף שאין צורך לזה די"ל דהללמ"מ כך היא דברואה פני האויר שאני, מ"מ לפי הסבר הנ"ל מומחק הדבר יותר דלענין למישווי מקוה אחת מתקבל על הדעת לחלק בין רואה פני האויר ומינכר לעין או לא. **(הגה"ה. אח"ז ראיתי בס' הישר לר"ת (סי' שכ"ו) שהאריך קצת כזה ומשם יש לדייק דלא כהסברא הנ"ל אך אינו מוכרח ויעוש"ה:)** ולפ"ז בפרצה פחות מכשפה"נ אפילו ניחא שהמים מתכשרין משאיבתן מ"מ גוף המקואות עדיין חלוקין וכשהוא טובל אינו טובל בהמקוה הכשרה אלא בזו שנמלאה ע"י אדם וזה פסול, אבל כשניקבה כשפה"נ נתחברו כבר גוף המקואות וכשהוא טובל בזו שהיתה שאובה הרי היא כמי שטובל בהשני' דשניהם נפשו כמקוה אחת והרי יש כאן מ' סאה שלא ע"י אדם ושפיר דמי. ואולי יש להוסיף עוד נופך דכשאין המקואות מחוברין רק המים זרועין הוי המים ביתוסם אל המקוה הכשרה