דבר אברהם - ב פח

נדרה על דעתו ואפילו במפרשת בשעת הנדר שאינה נודרת על דעתו כמבואר להדיא בתוספי הרא"ש לנדה (דף מ"ו ע"ב), והוא משום דעכשיו לבתר דכתיב קרא גזה"כ הוא שהבעל מפיר בכל גווני אע"ג דעיקר הדין הונח רק בשביל הטעם דעל דעת בעלה היא נודרת, וה"נ לענין שתיקה דיום שמעו דכוותה, ופשוט הוא ובזה ניחא נמי דאי אין מפירין נדרים בשבת שלא לצורך השבת גם אחר השבת אינו יכול להפר משום שעבר יום שמעו, כמבואר ברש"י שבת (דף קנ"ז ע"א) וכ"מ בר"ן נדרים (דף ע"ז ע"א ד"ה מפירין) א"נ שאין שעה עוברת לשאלה, אע"ג דבשבת אינו רשאי להפר, והוא כמ"ש דמ"מ כיון דעבר כבר יום שמעו גזה"כ הוא שאינו מפיר יותר. ועיי' בס' עצי לבונה יו"ד (סי' רל"ד סכ"ד)

איברא דמ"ש דטעם התורה במה שהבעל מפיר הוא משום דע"ד בעלה היא נודרת לאו דכו"ע היא, דאף דהר"ן כתב כן אבל התוס' נדה שם (ד"ה כדר"פ) בחד תירוצא לא ס"ל הכי וכתבו להיפך דרק לבתר דכתיב רחמנא שהבעל מפיר עכשיו לעולם ע"ד בעלה היא נודרת וכ"כ בתוספי הרא"ש שם בחד לישנא וכ"ה בתוס' יבמות (דף כ"ט ע"ב). אבל מ"מ לדברינו הנ"ל אין זה נוגע כלום שהדברים פשוטים מצד עצמם ומתוספי הרא"ש מיהא סייעתא הוי כמבואר למעיין שם ויש לדחוק עוד דהתוס' ס"ל נמי כהר"ן דזהו טעם התורה, דהיינו דלבתר הכי תדור תמיד על דעתו ומשו"ה הונח הדין כן, אבל אין צורך בזה. ועי' במהרי"ט ח"א (ריש סי' ד')

י) והנני לרשום לכת"ר מה שעלה בדעתי עוד ליישב קושיית הגרע"א ז"ל על הר"ן, די"ל דהא דמהני בדברים שבלב אומדנא דמוכח הוא דוקא אם בשעה שהוא חושב בלבו יש לנו אז האומדנא ומוכח וגלוי לכל שחישב עכשיו כן, דכיון שהאומדנא מוכיחה ומשלימה את המחשבה שבלב נעשית אותה מחשבה כדיבור, אבל אם בשעת מחשבתו אין אומדנא אלא דאח"כ תהא אומדנא שחשב כן מקודם לא מהני, דבשעת מחשבתו אין הוכחה ולא נעשית אז כדיבור ובשעת הוכחה אין מחשבה שתתפוס בה אז האומדנא למשווי לה כדיבור. וא"כ אין לדין בשתיקה דיום שמעו משום אומדנא דמוכח שהרי לא יתברר א לעולם בדיוק השעה שבה הוא מקיים בלבו את הנדר שתחול עלה האומדנא, דעד שלא עבר כל היום אין הוכחה שקיים דאפשר שיפר עוד או יקיים בסוף היום, וכשיבוא רגע האחרון מן היום נמי ליכא אז אומדנא דבההיא שעתא מקיים דאפשר שקיים כבר קודם לכן ועכשיו אינו חושב שום קיום של נדר, אלא דלבתר שיעבור כל היום יש אומדנא דודאי קיים באיזה רגע שיהי' במשך היום שעבר, וזה הוי אומדנא למפרע בשעה שאינו חושב בלבו וי"ל דלא מהני כנ"ל, וא"כ נשאר רק דברים שבלב גרידא ומוכח שפיר דקיום בלב מהני

ובזה יש ליישב נמי דהר"ן רפ"ק דפסחים הקשה למה מהני בטול חמץ בלב והרי דברים שבלב אינם דברים, ומאי קשיא לי' הרי אומדנא דמוכח הוא שבודאי מפקירו בכדי שלא לעבור על בל יראה, יעוי' בתוס' שבת (דף י"ח ת"ב ד"ה דמפקרא), ולפמ"ש א"ש דאין האומדנא באה בשעת מחשבתו דקודם חצות ליכא אומדנא דאפשר שישביתנו אח"כ ובסוף חצות נמי אין אומדנא שמפקירו באותה שעה דאפשר שכבר הפקירו בלבו קודם לכן ואין שעת מחשבתו מוכחת כנ"ל. ודוחק לומר דאין אומדנא על ההפקר דשמא מכרו, דא"כ גם בההיא דהתוס' נימא הכי, ועיי' בתוס' ב"מ (דף ל' ע"ב ד"ה דאפקרה) שכתבו דאנן סהדי דמפקר להו בלבו. אך עיקר חידושי מילתא חדתא היא וצריך ראי' לזה ובאתי לע"ע רק להעיר ויעוי' בתוס' גיטין (דף ל"ב ע"א ד"ה מהו דתימא) מה שכתבו לענין גילוי דעתא בנודע אח"כ, אך משם אין ראי' לדברינו כמובן

והנני בזה ידידו הדוש"ת באהבה מוקירו ומכבדו

סימן טו

ב"ה, יום ה, ל"ג בעומר תרפ"ז. סמאלעוויטש

לכבוד גיסי אהובי הרב הגאון וכו' מוהר"ר

יעקב בלידשטיין נ"י אבד"ק חאראשץ. ולכא"ל שלום ורוב ברכה

אחד"ש כתר"ה באהבה. מפני נסיעתי לחו"ל והטורד הבא אחריה נשארו הרבה מכתבים שבאו אלי בהערות ע"ד ספרי בלי תשובה. ועתה בקחתי לי מועד לעבור על פניהם הגעתי גם אל מכתבו של כתר"ה ואודיעו בזה מה שיש לי להשיב קצת. ולפי שהענין עמוק וסבוך וקשה להעמיק בו הרבה אחז בדרך קצרה. א) ע"ד מה שהזכרתי בספרי סו"ס י"ח קושיית הטו"א בחגיגה (דף כ"ב ע"א) דלקודש בדיעבד נמי לא עלתה טבילה לכלי בתוך כלי, א"כ הא דאר"א בפסחים (דף ל"ד ע"ב) מי חג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין כו' אמאי טהורין הא השקת מים דמי למטביל כלי בתוך כלי ואיכא למיגזר לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפה"נ דודאי לא מהני כיון דכה"ג אין מים שבכלי מחוברין למי מקוה וליכא כאן השקה. וע"ז העירותי להסתפק דשמא בהשקת מים להעלותן מטומאתן לא בעינן כשפה"נ, שאינו מתורת טבילה שאין טבילה לאוכלין אלא משום זריעה דזריעה מטהרת כמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין, כמ"ש רש"י בבכורות ודף כ"ב ע"א) ובביצה (דף יז ע"ב) ביאר יותר שכשמשיקן נמצאו זרועין ומחוברין למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו עכ"ל, ואולי לא בעינן בזה ערוב כשפה"נ דוקא כמו גבי ערוב מקואות. וכתב ע"ז כת"ר דודאי דגם בזה בעינן כשפה"נ, דיסוד הדבר דזריעה הוא חיבור המים אל המקוה וכל היכא דאינן מחוברין כשפה"נ כדין חיבור גם זריעה לא הויא, וגם בכל פסולי מקוה דמהני אם נתחברו למקוה כשרה הוא ג"כ לאו מדין חיבור לחוד אלא משום דחיבורן משווי להו כזרועין ומשו"ה מתכשרי. ובזה מוסבר היטב הא דפסקינן ביו"ד (סי' ר"א סעיף נ"ב) דלאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע א' נשאר לעולם בהכשרו אפילו פסק החיבור אח"כ, ואם נימא דבפסול שאיבה וכדומה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור לחוד הוא משום דכשנתחברו כשפה"נ נחשבים כאחד א"כ כשפסק החיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו, אבל מטעם זריעה שפיר אמרינן דכבר אזדא לי' מהפסול כל פסולו משום דנעשה זרוע, ואם כן הדבר דגם בכל פסולי מקוה דמהני חיבור הוא ג"כ מטעם זריעה ואפ"ה בעינן שיתחברו כשפה"נ, א"כ גם בהשקה ליטהר מטומאה ג"כ בעינן כשפה"נ, זת"ד כת"ר

ב) הנה אם מצד הסברא בלבד נבוא לא ננעלו לפנינו שערי סברא לומר דלטהרה סגי בזריעה גרידתא וזה אפשר דסגי בכל שהוא ובערוב מקואות בעינן חיבור דוקא ולזה שיעורו בכשפה"נ. ומה שטען כתר"ה דאם נימא דבפסול שאיבה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו כשפסק החיבור, אינה טענה כלל. דודאי אף אי בעינן חיבור מ"מ באותה שעה הא איכא גם זריעה, דכיון שנתחברו והוכשרו הרי יש כאן גם זריעה וממילא אינו חוזר לפסולו, דמכיון שנעשה כבר מקוה אחת הרי הוא עכשיו כשנפסק החיבור כמי שנחלקה מקוה כשרה לשנים דשניהם כשרים. אולם השאלה היא להיפך, כיון דזריעה מהני גם בפחות מכשפה"נ ליהני גם בחיבור מקואות דודאי שייך גם בזה זריעה, וכבר אמרנו דבסברא יש לחלק אבל ניתי ספר ונחזי, דכבר כתבו התוס' חגיגה (דף כ"א ע"ב ד"ה כעוביה) דלענין השקה י"ל דסגי בטופח ע"מ להטפיח ובמקואות בעינן כשפה"נ או כקליפת השום ובהשקה קטפרס אינו חיבור ובמקואו' הוי חיבור ותמה הר"ר אלחנן דסברא הפוכה היא ותירץ הר"י דטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא