דבר אברהם - ב פז

וצדקה אם יש יד ונתפוס שמסתמא לשם פאה וצדקה מכוין בלבו או אין יד וממילא אין הוכחה כלל שמכוין לפאה וצדקה, אבל אה"נ אם יאמר שחשב בלבו לפאה מהני להרשב"א כדיבור משום דבאינן סותרין הוו דברים ובצדקה לכו"ע דסברי דצדקה כהקדש ומהני בלב וה"נ איבעיא לן בקדושין באומר ואת דאם תפסינן לדיבורו שהוא לשם קדושין נמצא שבדיבורו הוא מספר שמכוין בנתינת הכסף לשם קדושין ובכה"ג מהני בקדושין ואינו כדברים שבלב, שאם יאמר בפני עדים ראו שאתן מיד כסף לאשה זו ואכוין לשם קדושין ונתן לה אח"כ בשתיקה בודאי מהני דלא גרע מעאיקין באותו ענין. וזהו רק אם יש יד לקדושין לתפוס לדיבורו שהו אומר בו שיכוין בלבו לשם קדושין אבל אם אין יד לא הובטא בדיבורו מעולם מחשבה זו דאפשר מאי ואת דקאמר ואת חזאי, ואי דתיקשי לפ"ז מאי פריך הרשב"א מצד דברים שבלב והרי שאני הכא דכיון דתפסינן שבדיבורו מספר מחשבתו דמי כאומדנא דמוכח דהוי דברים בכ"מ, י"ל דאומדנא דמוכח לא מהני אלא כשאחרים רואין את ההוכחה וכל שמחשבתו גלוי' ומוכחת לאחרים הויא כדיבור, אבל במגלה דעת בינו לבין עצמו לא מהני אפילו בגוונא שאם היו אחרים רואין היו מבינים את מחשבתו ע"פ אומדנא דמ"מ עכשיו מיהא אין מחשבתו גלוי', ורק דיבור מהני גם בינו לבין עצמו, ותהא אפוא קושיית הרשב"א מזה דגם בכה"ג מהני ידות ואז הוי דברים שבלב גרידא. וזה שייך רק בנדרים ואינך דאפשר בינו לבין עצמו, אבל בקדושין שהם תמיד בפני עדים נמצא שאם מגלה דעת שמתכוין בלבו לשם קדושין לא הויא מחשבתו כדברים שבלב גרידא אלא כאומדנא דמוכח וכעסוקין באותו ענין. ומעתה סרה השגת כת"ר, דאם יש יד לקידושין ותפסינן בדיבורו כאומר שמכוין לקידושין לא נשאר כלל כדברים שבלב כמו שנתבאר. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים לחלק ולא ברירין לי לע"ע. כ"ז אמרתי להתנצלותי מהשגתו אף כי הדברים דחוקים בחלקם ומקום הנחתי למילי מעלייתא מהן

ו) עוד אפשר לתרץ קושייתנו הנ"ל מצדקה, ע"פ מ"ש בס' ושב הכהן (סי' י"ח) דנ"מ גם בקדשים בין דיבור לגמר לב דבדיבור אינו יכול לחזור בו תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בגמר לב לא הוי עדיין כמסירה להדיוט ויוכל לחזור בו תכ"ד, והלכך איבעי' לן אם יש יד לצדקה והוי דיבור וא"י לחזור תכ"ד משא"כ אילו באנו עלה רק מצד מחשבת לבו שהי' יכול לחזור. אמנם זהו רק למאן דסבר דצדקה הוי כהקדש ואמרינן בה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל להרשב"א דס"ל דצדקה כהדיוט ולא אמרינן בה אמירתו לגבוה כו' כמו שהביא הב"י יו"ד (סי' רנ"ח) משמו לא שייך לומר כן. אך לשיטת הרשב"א דצדקה כהדיוט י"ל דלק"מ, דאף דודאי בדיבור מתחייב בצדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה וכמ"ש הרשב"א בחי' לב"ק (דף ל"ו ע"ב), ולא אדע מ"ש הב"י משמו דגם בדיבור יכול לחזור בו שהוא סותר למ"ש בחי' כהרי"ף, ואולי כוונתו שאינו קונה כמסירה כהקדש ויכול לשנותה או ללוות וצ"ע], מ"מ לא מהני דברים שבלב אפילו לשיטתו דכל שאינן סותרין הוי כדיבור בכ"מ משום שהיא כעין נדר וכתיב בה מוצא שפתיך ולכן בעינן בה ביטוי שפתים דוקא כבנדרים וכמש"ל, ונדיב לב לא שייך בה דלשיטתו אינה כהקדש אלא כהדיוט, וכן י"ל גם בפאה דדרשינן מעמך וכו' ודו"ק

וכן יש לתרץ ע"פ מה שכתב לי ידי"נ הרה"ג וכו' מוהר"ר אברהם לופטביר נ"י חתנא דבי נשיאה הגאון הגדול מהורמש"ך שליט"א אבד"ק דווינסק שראה בכ"י מוהר"י קורקוס ז"ל דאף דהקדש איתי' במחשבה כדילפינן מכל נדיב לב מ"מ בל תאחר ליכא אלא על מה שהוציא בפיו דכתיב כאשר נדרת בפיך, ומשו"ה איבעיא לן אם יש יד לצדקה כי היכי דליהוי כדיבור ויעבור בבל תאחר. אבל שני התירוצים רחוקים הם, דלפ"ז ביכו"כ תהא צדקה אלא דנ"מ רק לענין חזרה ובל תאחר ולא כן היא דעת הראשונים ז"ל וגם פשטות הסוגיא אינה מורה כן. ומדברי הרא"ם שהבאנו משמע קצת דלא כמוהר"י קורקוס ויש לדחוק ואכמ"ל

ז) ואיירי דאיירינן בדברי הרשב"א קידושין אודיע לכת"ר שתמוהין לי דבריו טובא, שהקשה דנילף מונחשב שבתרומה דדברים שבלב הוי דברים ועל יסוד זה בנה שיטתו דבאינן סותרין דיבורו באמת הוי דברים בכ"מ, והרי אמרינן להדיא בסוגיא דשבועות (דף כ"ו ע"ב) דתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ועוד דחולין מקדשים לא גמרינן, והרשב"א ז"ל גופי' בחי' שם פירש כהתוס' דתרומה דקאמרינן התם היינו תרומת דגן מונחשב דלא כפירש"י דמתרומת המשכן אמרינן, וצע"ג. אח"ז הראוני שכבר עמד בזה בס' שער המשפט סי' צ"ח יעו"ש. ואולי יש לתרץ קצת דהא דדברים שבלב לא הוו דברים לאו מקרא ילפינן לה אלא מסברא בעלמא אמרינן לה דמחשבת הלב אינה כלום, והלכך כיון דאשכחן בשום מקום דאחשבה רחמנא למחשבה שתהא מועלת ומילתא היא ממילא אין לומר עוד מצד הסברא שאינה כלום, ונמצא דאין זה בתורת ילפותא מתרומה אלא גילוי מילתא בעלמא היא ולא שייך לומר ע"ז שכה"ב כאחד אין מלמדין ולא חולין מקדשים לא גמרינן. והא דמשני הש"ס הכי לענין נדרים דלא נילף מינייהו שיועיל בהן גמר לב, הוא משום דבנדרים הוה בעינן ביטוי פה דוקא כדכתיב קרא לבטא בשפתים אלא דבעינן למיגמר מתרומה דלא ליבעו ביטוי פה ולמיפקע קרא דנדרים ממשמעותו א"כ ילפותא גמורה היא וע"ז שפיר קאמרינן דלא ילפינן מתרומה וקדשים, משא"כ לענין סברא דדברים שבלב דלאו בתורת ילפותא היא, ודחוק הוא

ח) ולענין מה שכתבתי בספרי שם דבנדרים לא מהני גס אומדנא דמוכח שהגרע"א ז"ל בגליון הש"ס לא ס"ל הכי, הנה בתשובותיו (סי' כ"ט) תפס ג"כ הכי לענין שבועה בכתב שמצדד לומר דכתב הוי כדיבור בכ"מ אלא דבשבועה לא מהני משום דבעינן ביטוי שפתים דוקא וכתב אף דהוי דיבור מ"מ אינו דיבור ע"י ביטוי שפתים, וכבר הזכרתי בהשמטות שכן נראה לשי' הרשב"א דדברים שבלב שאינן סותרין הוי דברים ומ"מ לא מהני בשבועה [יעוי' בחי' הרשב"א לשבועות כ"ו] משום דבעינן ביטוי שפתים ה"נ לא מהני באומדנא, דמה יתן ומה יוסיף לנו מה שמוכח הרי גם בל"ז נמי הוי דברים ומ"מ לא מהני וא"כ ה"ה באומדנא. ובזה מיושב מה שלמד הרשב"א דדברים שאינן סותרין הוי דברים מתרומה ואמאי לא נילף להיפוך מנדרים דדברים שבלב לא מהני ובעינן דיבור דוקא, ולהנ"ל א"ש דשאני נדרים דגלי בהו קרא ביטוי דוקא וגם אומדנא דמוכח לא מהני אע"ג דזה ודאי הוי דברים בכ"מ משום דבנדרים בעינן דיבור ע"י שפתים דוקא ואין ללמוד מזה. אולם לפמש"ל דמונחשב לאו ילפותא קאמר הרשב"א בל"ז נמי א"ש

ט) ובמה שכ' כת"ר על הר"ן נדרים ע"ט דאיירינן בי' שאינו מבין את ראייתו משתיקה דיום שמעו דטעמא הוא דכיון דעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר, והרי מסקנת הש"ס שם דגם בשתיק ע"מ למיקט אינו יכול להפר וע"כ צ"ל דאין שתיקתו נחשבת להסכמה אלא שיותר לא זיכתה תורה לבעל להפר נדרי אשתו אלא למשך יום אחד ואם עבר היום ולא השתמש בזכותו יהי' מאיזה טעם שיהי' אבד את זכותו, וא"כ אין שום מקום לראייתו של הר"ן לענין הקמה בלב. הנה ראיתי שכבר עמד בזה שארי ידי"נ הרה"ג מהרי"ם ראבינאוויץ נ"י מלעכעוויטש בספרו אפיקי ים סי' י"ז וכן הרבה להקשות עוד על דברי הר"ן מטעם זה. אבל לענ"ד כל דבריו אינם ולק"מ, דודאי י"ל כהר"ן דעיקר הטעם דיום שמעו הוא משום דגלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר וזהו טעם התורה שנתנה לו יום אחד, אבל לבתר דכתיב קרא דיום שמעו בודאי גזה"כ הוא דרק יום א' יש לו ואפילו עומד וצווח שלא הי' ברצונו לקיים את הנדר לא מהני דכבר עבר היום, ומשו"ה גם בשותק ע"מ למיקט אינו יכול להפר עוד, ודמיא להא דאמר ר' פנחס כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ומשו"ה יכול הבעל להפר דזהו טעם התורה כמ"ש הר"ן נדרים (דף ע"ג ע"ב), ומ"מ זהו רק טעם התורה דלפיכך נתנה רשות ההפרה לבעל אבל לבתר דכתיב כבר דין הפרה בודאי דיכול להפר אפילו בעומדת וצווחת שלא