דבר אברהם - ב פו

השאר נשאר בדינו אלא דקשיא לן רק דמ"מ דברים שבלב נינהו שאינן דברים בכ"מ, א"כ מדברי הרשב"א גופי' מוכח כתחלת דברינו אלו דא"צ ביטוי על השאר אליבי' מעיקרא, ואף דמשאר הראשונים נמי מוכח לכאורה הכי, מדהקשו מזה רק על דברים שבלב הא אי לאו הכי הוה ניחא להו ואמאי הרי צריך ביטוי שפתים דוקא וזה אינו ביטוי אפילו את"ל דהוי דברים דלא עדיפי מדברים שבלב עם אומדנא דמוכח דלא מהני בנדרים כמש"ל, י"ל דבקושייתם דהוה סברי שאין ביד דיבור גמור אה"נ דהוה מוכרח לומר כן דסגי בביטוי על המקצת והוקשה להם רק מדברים שבלב אבל לבתר דמתרצי דהיד כולל בתוכו כל הדיבור ממילא י"ל שצריכין ביטוי על כל הנדר, משא"כ להרשב"א דמסיק באמת דיד כולל בתוכו רק מקצת הדיבור בודאי מוכח דא"צ ביטוי על השאר וכמ"ש

ה) אולם השגתו על סוף דברי דאין ללמוד מנדרים כו' במקומה עומדת דלפי דברי האיך מספקא לי' להש"ס לומר דיש יד לקידושין ואינך והרי ישארו דברים שבלב. ובאמת גם אנכי לא קבעתי מסמרות בדברי כאשר אמרתי עם הספר דמיושב רק קצת והבאתים רק דרך הערה בסוגר ובכת"י סיימתי שהדבר צ"ע אלא שבדפוס נשמט, בשגם שכל הראשונים בודאי לא סברי הכי מדתירצו באופנים אחרים ורק דרך יחיד בחרתי לי, אך בכ"ז מכיון שבאנו לידי כך ועל מדוכה זו ישבתי עדיין יש מלין אתי להנצל מכף השגה זו

דהנה דברי הרשב"א ז"ל שתפס דבידות נשאר דברים שבלב נראה שבנויין על הא דאמרינן בריש נזיר (דף ב' ע"ב) ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו, יעוי' במפרש ובתוס' שם. והדבר צריך תלמוד דקרינן לי' יד מוכיח ומ"מ צריכינן גם לדברים שבלבו, ממ"נ אם יש לפרש דיבורו דלפוטרו מקרבנותיו קאמר א"כ אין זה יד מוכיח ואם הוא יד מוכיח א"כ א"א לפרשו לענין אחר ואמאי צריכינן גם לדברים שבלבו, ולכן צריך ביאור מהו אופיין וענינן של ידות נדרים. וביותר יש לתמוה על שי' הרשב"א דדברים שבלב שאינן סותרין הוו דברים לכל מילי מהא דאיבעיא לן התם בנדרים אם יש יד לפאה או לא ולדברי הרשב"א ז"ל דמצד דברים שבלב דיינינן לי' ליד ובדקאמר בלבו א"כ לח"ל בפאה ליד כלל תיפוק לן דתיהוי פאה מצד דברים שבלבו שהרי אינן סותרין לשים דבר. וכן תקשה אליבא דכו"ע מהא דאיבעיא לן בתר הכי אם יש יד לצדקה, והרי דעת הרבה ראשונים דבצדקה בגמר לב סגי כמו בקדשים כמש"פ הרמ"א ביו"ד (סו"ס רנ"ח) ובחו"מ (סי' רי"ב ס"ח), וא"כ דל ידות מהכא איכא גמר לב, ואף די"ל דמשו"ה לא מהניא המחשבה משום דגמר בלבו להוציא בשפתיו ובכה"ג לא מהני המחשבה אפי' בתרומה וקדשים כמו שכתבתי בספרי סי' ט"ז אות י"ג, וכ"כ הטו"א הבאתיו בהשמטות והארכתי שם בזה, מ"מ אין זה מעלה ארוכה דכבר כתבתי בספרי שם סעיף ט"ו אות ג' דנראה מסברא דהא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא אינו משום דקפיד שיחול ההקדש או התרומה ע"י דיבור דוקא והויא מחשבתו כמאן דליתא, אלא דמכיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו נמצא שכל זמן שלא הוציא עדיין בשפתיו אין כאן אפילו מחשבה בגמר לב שהרי עדיין לא נתקיימה גם מחשבתו, אבל לבתר הכי שהוציא כבר בשפתיו ונתקיימה מחשבתו חלו התרומה וההקדש גם ע"י הדיבור וגם ע"י המחשבה, ועיי' מה שכתבתי בהשמטות שם, וא"כ ה"נ כיון שהוציא בשפתיו את היד כרצונו חלה כבר הצדקה והפאה גם מצד המחשבה, דאע"ג דהדיבור בעצמו לא מהני להך גיסא דאיבעיא דאין יד לפאה ולצדקה מ"מ הרי נתקיימה כבר מחשבתו מיהא להוצאת פה כזו ושפיר יחול מצד המחשבה מיהא. ועוד י"ל דבדיבור כזה שאינו מועיל מצד עצמו לפי שאינו דיבור שלם אולי לא שייך לדון כגמר בלבו להוציא בשפתיו לענין שלא תועיל המחשבה שהרי לא גמר בלבו מעולם להוציא דיבור שלם המועיל. ומצאתי שכבר עמד הרא"ם בשמ"ק נדרים (דף ז.) בקושייתנו על איבעיא דיש יד לצדקה דתיפוק לן מצד מחשבתו, ומזה ראי' לסברתנו הנ"ל דהיכא דגמר בלבו להוציא בשפתיו חל גם מצד המחשבה דאל"ה. לא הקשה מידי כמש"ל, אם לא שנדחה כמ"ש בדרך השני. ומכאן ראי' נמי לדברינו בסוף אות ג' שכתבנו דמדברי הרא"ם בשמ"ק בדף ע"ט שכתב דברייתא דהפר בלבו אינו מופר דרבנן היא אין ראי' דסבר כשי' הרשב"א דבאינן סותרין שום דבר דברים שבלב הוו דברים ומשרה מהני מדאורייתא הפרה בלב די"ל דטעמי' הוא חשים דהוקש הפרה להקמה, דמדברי הרא"ם שאנו עסוקין בהן מוכח דפליג על הרשב"א בזה, דהקשה דתיהני בצדקה מחשבה מטעם נדיב לב כהקדש ולמה הוצרך לזה תיפוק לי' דבעלמא נמי הוו דברים לפי שאינן באין לסתור, אלא ודאי דפליג על הרשב"א ובעלמא לא מהני ורק בצדקה הוא דמהני מטעם נדיב לב, ומשו"ה לא פריך נמי הרא"ם אפאה דאיתניא בש"ס קודם אלא אצדקה. מיהו איכא למידחי דהוצרך לטעמא דנדיב לב משום דצדקה ענין נדר היא ודרשינן נמי בפיך זו צדקה וכתיב בי' מוצא שפתיך תשמור, ולהכי הוה בעינן בה ביטוי שפתים דוקא כמבואר ברא"ש פ"ק דתענית (סי' י"ג), אלא דמטעמא דנדיב לב מדמינן לה להקדש. ולפ"ז גם בפאה י"ל הכי דדרשינן נמי מעמך זה לקט שכחה ופאה ואפשר דדיינינן בה ג"כ מטעם נדיב לב ומשוה"ט אין להסתייע גם מכל הני רבוותא שהביאם הרמ"א ביו"ד (סי' רנ"ח סי"ג) שכולם כתבו דצדקה סגי בגמר לב משום נדיב לב, די"ל דהוצרכו לזה מטעם הנ"ל. אולם בלשון הרא"ש פ"ק דתענית צ"ע קצת, ועיין במהרי"ק שורש קנ"ט ענף ו', [וברמ"א נסמן בטעות שרש קפ"ה]

וצ"ל ליישב כל הנ"ל וביאור ענין ידות נדרים, דבידות לא בעינן לדעת דוקא את מחשבתו שכן הוא שחשב לנזירות אלא דכיון דגלי קרא דיד מהני אנו תופסין שמסתמא כך היתה מחשבתו, והא דאמרינן בנזיר דקאמר בלבו לאו דוקא אלא תופסין שכך אמר בלבו, [ואפשר דגם במכחיש לא מהני באופן דלא מהני מכחיש לדיבור גמור, עיי' ברמב"ן ובמח"א הלכות נדרים (סי' ו') ועוד], ולא מיבעי לדעת הראשונים דסברי שהיד כולל בתוכו כל ענין הנדר בפירוש אלא אפילו לדעת הרשב"א דנשארו דברים שבלב במקצת מ"מ צ"ל שדיבורו כולל מיהא בתוכו דרך הודעה וגילוי דעת את המובן שהוא מקבל עכשיו נזירות בלבו, דנהי דעיקר לשון קבלת נזירות אין כאן במוצא שפתיו וזה הוא חושב רק בלבו מ"מ כולל דיבורו בתוכו את ההודעה וגילוי הדעת שבלבו הוא מקבל עליו עכשיו נזירות בדרך הראוי', והוי כמו שאמר בפירוש הוו יודעים שאני מקבל עלי עכשיו נזירות בלבי. וזהו דגלי קרא דידות, דאף שיש לפרש דיבורו בדרך רחוק דאהא בתענית או לפוטרו מקרבנותיו קאמר ואין כאן לא ביטוי נזירות לשאר הראשונים ולא סיפור קבלת נזירות בלב להרשב"א, מכל מקום כיון שמוכיח יותר דאהא בנזירות קאמר תפסינן בדרך ודאי לצד זה ומוכח מדיבורו שהוא כמגלה מחשבתו שחושב עכשיו בלבו קבלת נזירות, ועיי' בראשונים ריש נדרים וביותר ביאור בחי' המאירי שם. וכיון שבדיבורו מצד עצמו אין בו לשון קבלת נזירות אלא שתגלה בדיבורו את מחשבתו, נמצא שאין נזירותו יכולה לחול מצד דיבורו לחוד אלא מצד מחשבתו, ודמי למי שאומר שאתמול קיבל עליו נזירות שאין הדיבור של עכשיו עושה נזירות אלא דיבורו של אתמול, ולפיכך הוכיח מזה הרשב"א ז"ל דדברים שבלב שאינן סותרין שום דבר הוו דברים בכ"מ. ובנוגע לביטוי שפתים דבעינן בנדרים צ"ל כמ"ש דגלי קרא דגם זה סגי לביטוי, כיון דבאותה שעה שהוא מקבל עליו את הנזירות בלבו הוא מגלה בביטוי פיו את מחשבתו. תמצית הדברים בקצרה, דחידוש דידות הוא דאף שיש לפרש דיבורו בדרך רחוק שלא לנדר תפסינן לי' ללשון נדר אם מוכיח יותר קרוב לזה, ולבתר דתפסינן שהוא לשון נדר כולל הוא בתוכו כל ביטוי הנדר וחל מצד דיבורו לשאר הראשונים, ולהרשב"א אין זה עדיין לשון קבלת נדר אלא סיפור והודעה שנודר עכשיו בלבו וחלות הנדר הוא מצד דברים שבלב, ולדידי' גלי קרא בזה עוד דבר שני דביטוי קלוש כזה סגי בנדרים. והשתא סרו כל המעקשים, דנמצא דהא דדיינינן לה למחשבת לבו שנתכוין לנזירות הוא ג"כ רק מצד דין היד דגלי קרא שנתפוס דיבורו לנזירות ולא לדבר אחר ועל פיו נדע מחשבתו, והלכך איבעיא לן שפיר בפאה