דבר אברהם - ב פה

ראי' לזה משבועות (דף כ"ו ע"ב) דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומותבינן עליה דשמואל מברייתא, וקשה למ"ל קרא להכי תיפוק לי' דדברים שבלב לא הוי דברים בכל מקום [ודוחק לומר דהוה מרבינן לה מלכל אשר יבטא האדם דכיון דדברים שבלב אינם כלום אינם מתרבים מזה], אע"כ דאע"ג דבכל מקום דברים שבלב אינן דברים מכל מקום בנדרים הוי אמינא דסגי בהו מטעם הנ"ל ולהכי אצטריך קרא דלבטא בשפתים לגלויי דבעינן דיבור דוקא ולא סגי ברצון הלב לחוד ואף שכתבתי התם בספרי דבנדרי' לא מהני דברים שבלב אפילו עם אומדנא המוכיחה על מחשבתו משום דעדיין אין זה בטוי שפתים ממש, וא"כ י"ל דמשו"ה אצטריך קרא דלבטא בשפתים להורות דגם באומדנא דמוכח לא סגי אע"ג דבעלמא כה"ג הוי דברים, מ"מ על שמואל מיהא קשה דמיירי בגמר לב לחוד בלא אומדנא ואפ"ה הוצרך לקרא, אע"כ כמ"ש דנדרים שאני. איברא דלשי' הרשב"א ז"ל דבכ"מ שאין הדברים שבלב סותרין לשום דבר הוו דברים גם בעלמא אין ראי' מכאן דנדרים שאני משאר מילי, אבל לשי' זו הן לא הוצרכנו כלל לראי' שהרי גם בשאר מילי נמי מועיל כה"ג, ברם אנן אליבא דהר"ן קיימינן ולפנינו יבואר שהר"ן חולק בזה על הרשב"א

ב) ומש"כ כת"ר דאף לתירוץ הראשון שברשב"א שמיאן בזה ותירץ שהיד הוי כאילו אמר בפיו כל הענין הוא רק לענין נדר לבתר דריבתה תורה בטוי שפתים דוקא אבל לענין הקמה שאין אנו צריכין בה לביטוי גם דברים שבלב יועילו אחרי שאינם באין לסתור שום דבר, הנה איתחזי לי דנכנס כת"ר לדברים אלו בחתרו לומר דלכו"ע סברתו של הרשב"א קיימת דכל שאין הדברים שבלב באין לסתור הוו דברים ורוצה ליישב דברי הר"ן גם לשי' זו, אבל באמת אינו כן ובודאי שיטה זו לאו דכו"ע היא. הן אמנם שכ"כ גם התוס' שבועות (דף כ"ג ע"א ד"ה דילמא) אבל איכא מרבוותא דפליגי עלה. דהר"ן רפ"ק דפסחים הקשה למה אמרינן בביטול חמץ דמבטלו בלבו ודיו והרי ביטול מטעם הפקר הוא והפקר כה"ג לא מהני דדברים שבלב אינן דברים, והתם הרי אינם באין לסתור שום דבר ואפ"ה ס"ל להר"ן שאינן דברים, וראיתי במתנה אפרים הל' נדרים (סי' ו') שכ' שהרמב"ן והרא"ש והר"ן לא ס"ל בזה כהתוס' כדמשמע מהא דתירצו לקושיות התוס' שבועות בדף כ"ו מנודרין להרגין כי' שלא כתי' התוס'. איברא דהמח"א חזר ודחה ראי' זו ורצה להשוות דעת רבוותא אלו עם דעת התוס' והרשב"א, אבל כבר הראינו לעיל דהר"ן בודאי פליג בזה על הרשב"א, וכן נראה דהרמב"ן נמי פליג עליו דהריטב"א בחי' לקידושין (דף מ"ב ע"ב) כתב משם הרמב"ן דמחשבה דשליחות יד אינה מחשבה ממש אלא דיבור ומשום שאי"צ להשמיע לאזניו קרי לה מחשבה ומביא ראי' לזה מדאמרינן גבי חמץ מבטלו בלבו ודיו ולאו דוקא בלבו ממש אלא לומר שאינו מוציא בשפתיו, ונראה ברור דהא דפסיקא לי' להרמב"ן דהתם אין הכוונה בלבו ממש הוא משום קושיית ה דהוי דברים שבלב ולכן הכריח דלאו בלבו ממש הוא אלא שא"ל להשמיע לאזניו, וזה נפקא מכלל דברים שבלב כמבואר ברא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ח ע"ב) בשם הר"א ממיץ דזה מהני גם בהפרה, וא"כ מוכח דס"ל דגם בכה"ג שאינן סותרין לשום דבר נמי לא הוו דברים. ומתבאר מזה דמה שרצה המח"א להשוות הדעות יש מקום רק להרא"ש אבל הרמב"ן והר"ן בודאי פליגי בזה על הרשב"א כמ"ש. עכ"פ הרינו רואין שהר"ן גופי' פליג בסברא זו על הרשב"א וס"ל דגם באינן סותרין נמי לא הוו דברים, וא"כ נפלו דברי כת"ר ביישוב דברי הר"ן על יסוד זה והדרא קושיא לדוכתה למה מהני הקמה בלב, ועדיין הוא צריך למודעי דהקמה שניא משאר מילי כמ"ש

ג) ומה שסיים כת"ר דהפרה שאני ולא מהניא בלב גם להרשב"א לפי שבאה לסתור את המעשה אין דברים שבלב מועילים כלל, במחכ"ת אין זה נכון אליבא דהרשב"א דאיהו קאמר רק דבסותרין את פיו או מעשיו של עצמו אז לא הוו דברים אבל כל שאינן סותרין את פיו ומעשי עצמו לעולם הוו דברים אע"פ שהן סותרין מעשי אחרים, ופשוט הוא

ובאמת אין צורך כלל לוה ולהרשב"א גופי' לק"מ מהפרה, דבחי' הרשב"א לנדרים (דף ע"ז ע"ב) מבואר להדיא דמדאורייתא בהפרה נמי סגי בלב ורק מדרבנן אצרכוהו להוציא בפיו ואפילו בטלי ואכלי סגי להוצאת פה זו יעו"ש, וצ"ל דהא דתניא להלן קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר נמי מדרבנן הוא. ואף די"ל דהא דאמרינן התם בדף ע"ז ע"ב ומבטלו בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא שאינו מוציא בשפתיו כמ"ש הרא"ש שם וע"ז יסובו דברי הרשב"א דמדאורייתא בדיבור קלוש כזה סגי ומדרבנן אצרכוהו דיבור גמור ולפ"ז הפרה בלב ממש באמת לא מהניא והיינו הא דתניא הפר בלבו אינו מופר גם מדאורייתא כמבואר ברא"ש שם, מ"מ הן לא יבצר מאתנו לומר דהרשב"א לא ס"ל הכי אלא דמדאורייתא בלב ממש נמי סגי וברייתא דהפר בלבו אינו מופר רק מדרבנן היא, שכן מצאתי גם בשמ"ק נדרים שם (דף ע"ט) בשם הרא"ם דברייתא דהפר בלבו אינו מופר מדרבנן היא וכמ"ש וכ"מ גם פשטות לשון הרשב"א וביאורו יעו"ש. ומ"מ אין ראי' מדברי הרא"ם אלו דס"ל כשי' הרשב"א דכל שאינן סותרין שום דבר מהני דברים שבלב ומשו"ה מהניא מדאורייתא הפרה בלב, די"ל דהוא משום דהוקש הפרה להקמה כמ"ש הר"ן בדף פ"ו ע"ב ובש"ד לענין מילי אחריני והקמה מהניא בלב מטעם שכתבנו. ועי' ביראים להרא"ם סי' רט"ו ובחדש סי' ז'

ד) ומה שהעיר כת"ר על תירוצי בספרי שם לקושיית הרשב"א מידות נדרים דאף דאיכא יד מ"מ הוי דברים שבלב דאפשר דאהא בתענית קאמר ואפי' לשמואל דמוקי לה בתופס בשערו מ"מ לאו דברים מפורשים אלא דברים המסורין ללב הן, ותירצתי דידות נדרים שאני דכיון דגלי קרא דהמוציא מקצת הנדר בשפתיו א"צ ביטוי על השאר ממילא נשאר השאר בדינן של נדרים דהוה סגי בהו רצון הלב לחוד כמש"ל אי לאו דגלי קרא לבטא בשפתים וגלי הכא קרא דידות דהשאר שאינו מבוטא יוצא מכלל הצורך ביטוי שפתים שבקרא דלבטא בשפתים וא"כ אין למדין מזה לעלמא, וע"ז העיר כת"ר דא"כ האיך נוכל ללמוד גיטין וקדושין מנדרים לענין ידות כמבואר בנדרים (דף ו' ע"ב) הרי בקו"ג דברים שבלב אינן דברים וא"כ נשאר השאר שלא בטא בשפתיו כדברים שבלב ולמה יועיל, ואין לומר שהידים מוכיחות והוי כאומדנא דמוכח דא"כ ל"ל ללמוד מנדרים הרי בקידושין אין צריך לביטוי ולמה לא תועיל אומדנא, אע"כ שידים אינן עדיין כאומדנא גמורה ובלא אמירתו אין הקו"ג חלין ולפיכך נסתפק הש"ס אם נלמוד קי"ג מנדרים שתהא אמירת היד חשובה כאמירת כל הענין, וממילא גם בנדרים עלינו לומר כן שאחרי שריבתה תורה ביטוי שפתים אנו צריכין שיהי' כל הנדר מבוטא בשפתיו ורק חידוש הוא שחידשה תורה שאמירת היד נחשבת לאמירת כל הנדר וכמו שהבאתי מדברי הרא"ש, עכ"ד כתר"ה

הנה במאי דמסיק כת"ר דבעינן שיהא כל הנדר מבוטא בשפתיו ורק חידוש הוא שחידשה תורה ביד שאמירת היד נחשבת כאמירת כל הנדר, תמה אני דזהו רק להרמב"ן וסיעתו דמתרצי להקושיא דמידות כתירוץ הראשון שברשב"א דביד נמצא כל הנדר ונכלל בו, אבל הרשב"א דאליבי' קיימינן דדן להו לידות כדברים שבלב והשאיר הנחת הקושיא קיימת דבאמת הוו ידות דברים שבלב אלא שחידש דבכה"ג שאינן סותרין בעלמא נמי הוו דברים ומשוה"ט מהני יד בודאי אין לומר דבעינן שיהא כל הנדר מבוטא, דאי תימא הכי א"כ מאי הועיל בחידושו דדברים שבלב שאינן סותרין הוו דברים הא מ"מ יקשה אמאי מועיל יד והרי בנדרים בטוי שפתים בעינן ודברים שבלב אינן ביטוי בכל אופן, ולדברי כת"ר בע"כ צ"ל שחידשה תורה בידות דנחשב כביטוי שפתים אע"פ שבאחת אינו ביטוי א"כ ממילא אין ללמוד מזה לעלמא דדברים שבלב הוו דברים כשאינן סותרין כיון דביכו"כ חידוש הוא ומאי מדמי לה הרשב"א להלימוד דמיקריב כו' דהתם אינו חידוש אם לא הוי דברים, אע"כ דז"א דמצד חסרון הביטו אין להקשות כלל די"ל כמ"ש דגלי קרא דא"צ ביטוי כלל על השאר וחידוש דנדרים דצריכין ביטוי הוא רק על המקצת אבל