דבר אברהם - ב פד

ע"ב ד"ה תשיך) מוזהרין על רבית ואונאה מכל עץ הגן כמו ואפילו ללישנא בתרא בתוס' שם דב"נ לא הוזהרו מן הרבית י"ל דרק מרבית הדרו בהו משום דיהיב מדעתי' אבל מאונאה לא הדרו בהו, וכ"נ קצת מדלא הזכירו בלישנא בתרא אלא דבית ולא אונאה שכללום בלישנא קמא בהדי הדדי ולפ"ז ב"נ שאינה את חבירו חייב כמו בגזל. וזהו דקאמר הטור דאין לומר דלא תונו איש את אחיו ממעט גם עכו"ם שאינה את הישראל דא"כ יהי' כת העכו"ם המתאנה [ולא המאנה כהדרישה] חמור משל ישראל, דעכו"ם חבירו יהי' אסור לאנות מצד גזל ואת הישראל יהי' מותר לו לאנות, וע"כ דלא ממעט קרא דאחיו אלא ישראל שאינה לנכרי ולא להיפוך. ואפי' לשיטת רש"י בעירובין (דף ס"ב ע"א) דגזל בב"נ לא ניתן להשבון דלא כתיב בי' השבה אלא נהרג ואינו משלם ולפ"ז אם מוזהר על האונאה נמי אינו מחזיר, ונמצא דלענין שלא יחזיר אונאה לישראל אין כח הכנעני חמור משל ישראל, מ"מ הא קרא דאחיו ממעטו גם מאזהרה ובזה יהא כח הכנעני חמור. ועוד דלענין כסף האונאה נמי משכחת לה שיהא כח העכו"ם חמור כגון שמשך ולא לקח עדיין המעות שאם נתמעט מאונאה ישלם לו כפי שהושוו, ואף דהפקעת הלואתו מותר מ"מ יכול העכו"ם לתפוס ממנו חובו ואינו כגזל בידו. ובר מן דין שי' התוס' התם בעירובין דכ"ז שהוא בעין חוזר לבעלים. ואף דאכתי איכא לדקדק דמ"מ הא גלי קרא דאחיו למעט עכו"ם ונמעטו משני הצדדים גם בעכו"ם שאינה את הישראל וכדממעטינן בעלמא מרעהו ואם יהי' כחו חמור מאי איכפת לן הא גלי קרא, יש להוסיף עוד דהאי קרא באונאה כתיב ואינו ממעטו אלא מדין האונאה וזה שייך רק בישראל שאינה לנכרי משא"כ להיפוך כשאינה הנכרי שיש בו מענין הגזל לא נתמעט כלל מזה. איברא דאיכא למדחי דבעכו"ם נמי הוא דין אונאה ולא דין גזל אלא דאזהרתי' בלחודא היא דנכללה באותה האזהרה שלמדנו ממנה גזל והלכך שייך למעטו מלא תונו, אבל מ"מ י"ל דכל המיעוטים שבתורה אינם נמשכים אלא על דיני התורה דשייכים גם לישראל ולא שיבואו למעט לענין הדינים שהם מאזהרות דב"נ דהוו גם קודם מ"ח, ולפ"ז לא שייך לומר סברא זו דלא יהא כח הכנעני המור אלא הכא באונאה ולא בנזקין דאין ב"נ חייב כלל על נזקי בהמתו ומשו"ה הוצרך הש"ס לקרא דויתר, וכ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם (פ"ט ממלכים הי"ד) דמה שנצטוו ב"נ על הדינין היינו להושיב, דיינין לדון בשש מצות שלהן, ועיי"ש בכ"מ מה שהביא בשם הרמב"ן עה"ת דהיינו דינין ממש, ומ"ח גם לדידי' י"ל שלא כדיני ישראל נתחייבו, ועיי' בתוס' ב"מ שהזכרנו והדברים ארוכים אכ"מ. ומעתה ממקום שבא החכם הנ"ל מבואר הפכו דעכו"ם לישראל אינו חייב כלל בחיובי שמירה דאתמעט מרעהו לגמרי וקרא דויתר גוים לא נאמר אלא בנזקין ולא בשאר מילי כדעת הקצוה"ח וסברא דלא יהא כת הכנעני חמור כו' לא שייך בזה כמש"נ. ואף דאפשר דקשה להכניס כוונה זו בדברי הטור, ומכש"כ בדברי הרמב"ם (פי"ג ממכירה ה"ז) שכ' ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו לא יהיה זה חמור מישראל, מ"מ עיקר הדברים מצד עצמם נכונים

ו) אולם עכשיו נראה לי עוד יותר דאפי"ת דעכו"ם חייב בדיני שמירה כישראל ואפילו עוד יותר מישראל ואפי"ת דחייב שבועה ואמרינן בי' מתוך שא"י לישבע משלם וכל חומר שאתה יכול להחמיר, בכ"ז לא נעלה ארוכה להרמ"א לדעת הרשב"א שבנמוק"י. דטעמו של הרשב"א במה שאין המפקיד מקנה לי' פרה כשהשומר פטור לגמרי הוא משום דלא אסיק אדעתי' דמפקיד מעיקרא שישלם לו כשהוא פטור לגמרי, וא"כ מה יתן ומה יוסיף לנו מה שהכותית חייבת בדיני ישראל הרי מכיון שאין ידינו תקיפה לכופה לדון בד"י ובערכאות היא פטורה ממילא לא אסיק אדעתי' דמפקיד מעיקרא שתשלם לו ולא אקני לה פרה גם אם שילמה לו לבסוף, דלענין אסיק אדעתי' אין נ"מ כלל אם חייבת בד"י או לא כל שאין בכחו לגבות מתנה. ואין לומר דאסיק אדעתי' שתשלם לי' מיהא מחצה לפי שבדינם ג"כ היתה משלמת מחצה כמו שאמרו שאר הא"י שהזכיר הרמ"א, דז"א דודאי שילם כל הפרה בעינן כדמוכח מסוגיין דר"פ המפקיד דגם שותפין ששאלו ושילם אחד עלתה בחיקו. והיא טענה נצחת לענ"ד: ז) ומה שהעיר כת"ר דיש לו עוד על הרמ"א דלפי שיטת הרמב"ם (פ"ח משאלה ה"א) שאם חזרה הבהמה חוזרת לבעלים ולא לשומר אין ראוי לפטור מבכורה, מצאתי שעמד פ"ז בס' אור שמח פ"ח משאלה, וכבר פנו גם אלי חכ"א בקושיא זו. אמנם להש"ך חו"מ (סי' רצ"ה ס"ק י"א) שהשיא דברי הרמב"ם לכוונה אחרת כשאין הנפקד רוצה הפרה ניחא. ומלבד זה אולי י"ל דכיון דיש להשומר איזה קנין בגוף הפרה לכפל ולשבחא דאתי מגופה כגון יוקרא דאל"ה לא מצי מקני לי' כפילא דהוי דשלב"ל מקרי שפיר יד עכו"ם באמצע ופוטרת מן הבכורה

יתברך ידידי מעכת"ה ברוב אושר וברכה ויחוג את החג הבעל"ט ברוב שמחה ואורה זו תורה כנפשו ונפש ידידו ואוהבו מוקירו ומכבדו

סימן יד

ב"ה, בחודש אדר תרפ"ז. סמאלעוויטש. שלום וברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המהולל מוהר"ר יצחק קאסאווסקי נ"י אבד"ק איוויא יצ"ו

אחדשה"ט. הנני להשיב פתה לכתר"ה על מכתבו משלהי דקייטא שנתקבל בהיותי בחו"ל ולסבה זו לא השבתי לו בזמנו והואיל דאדחי אדחי

א) ע"ד שהעיר כת"ר על מה שכתבתי בספרי סי' ט"ז אות ז' ליישב קושיית הגרעק"א ז"ל על ר"ן נדרים (דף ע"ס ע"א) שכ' דהא דהיקם בלב מהני ידעינן לה משתיקה דיום שמעו דגלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר, והקשה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס דהתם שאני דהוי אומדנא דמוכח ובזה קיי"ל דדברים שבלב הוי דברים משא"כ בקיים בלבו תוך יום שמעו דלא הוי מוכח והוו דברים שבלב בעלמא מנ"ל דמהני ותירצתי בספרי דבנדרים דבעינן בהו ביטוי שפתים לא מהני דברים שבלב אפילו בדמוכחי והיקם הוי ענין נדר דקי"ל נשאלין על ההיקם וא"כ למה מהניא שתיקה דיום שמעו אע"ג דמוכחא, ובע"כ צ"ל דגלי רחמנא שתיקה דיום שמעו דבהיקם לא בעינן ביטוי שפתים א"כ ממילא מהני דברים שבלב בעלמא גם באינם מוכחים. וקיבל כת"ר עיקר ההנחה וכתב שגם הוא אמרה כן, ובכ"ז מסיים בזה"ל ועל קושיית הגרע"א אשר תעמוד במקומה הלא סוף סוף אין ההקמה אלא דברים שבלב נוכל לתרץ כתי' הרשב"א קידושין (דף נ'.) שבכל מקום שאין הדברים שבלב סותרין לאיזה מעשה הוי דברים, ואף לתירוץ הראשין שברשב"א שם שמיאן בזה ותירץ שהיד הוי כאלו אחר בפיו כל הענין הוא רק לענין נדרים עתה לבתר דריבתה תורה ביטוי שפתים דוקא אבל לענין הקמה שאין אנו צריכין כלל לביטוי שפתים ממילא גם דברים שבלב יועילו אחרי שאינם באין לסתור שום מעשה או דיבור, משא"כ בהפרה שבאה לסתור את המעשה אין דברים שבלב מועילים כלל, עכ"ד מעכת"ה

הנה במש"כ כת"ר דקושיית הגרע"א במקומה עומדת לא אבין שותא דמר, הרי כתבתי שם בספרי לעיל מינה בטעמא דמלתא דבנדרים שאינו בא לחדש או להוות דבר מה רק לאסור אסר על נפשו הוה סגי לכו"ע ברצון הלב לחוד אי לאו קרא דלבטא בשפתים אלא דמשום האי קרא לא מהני, וא"כ בהקמה שהוציאתה תורה מכלל נדרים שאינה צריכה בטוי שפתים כדמוכיח הר"ן משתיקה דיום שמעו ממילא סגי גם בדברים שבלב גרידא, ומיושב היטב קושיית הגרט"א ז"ל ואינה עומדת במקומה. אך כנראה לא נתקררה דעתו של כת"ר בסברא זו דבנדרים הוה סגי גם בדברים שבלב אף שאינן כדברים כשאר מילי, ולדעתי יש להביא