דבר אברהם - ב פא

קמ"ה ס"ט) פסקו כמ"ד מותרין משום דבסוגיא דע"ז מסקינן דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר שני כתובים הבא"כ מלמדין ומ"ד מותרין סבר מלמדין ואנן קיי"ל דאין מלמדין, עיי' בב"י ובש"ך שם. ואפילו לסוגיא דקידושין (דף נ"ח ע"א), יעו"ש בתוס' וריטב"א ובאחרונים, הרי אמרינן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א) דר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבים, והגר"א ז"ל שם מהפך הגירסא לדעת הרמב"ם יעו"ש, וי"ל דהרשב"א נמי תפס להלכה דמותרין כרבנן ולא ניחא לי' לאוקמי לתוספתא כיחידאה

וע"ד החידוד י"ל עוד טעם לאפר חליפין שיהא מותר ולא נילף לאיסורא מולא ידבק בידך מאומה. ובכדי לתת איזה יסוד להדברים נקדים דברי רבותינו הראשונים ז"ל שמהם יהא סיוע קצת להדברים אשר לפנינו, דהנה הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) כתב עבודת כוכבים ומשמשי' ותקרובות שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. והרמב"ן בהשגות לס' המצות (ל"ת קצ"ד) חלק עליו וס"ל דמשמשין ותקרובות אינם בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך ולא ידבק בידך מאומה משום דבלאוין אלו כתיב חרם ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא נקרא חרם אלא ע"ז בלבד דכתיב כי חרם הוא ולא משמשי' ותקרובות שלה. ולכאורה דברי הרמב"ן ז"ל תמוהין מאד מסוגיא דע"ז (דף נ"ד ע"ב) כי אתא רבין אמר פליגו בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפילו חליפי חליפין נמי אסורין, מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין א"ק והיית תרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך א"ק הוא [פירש"י כי חרם הוא] הוא ולא חליפי מליפין, ואידך ההוא מיבעי' לי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם כו' ואידך ערלה וכה"כ לא צריכי מיעוטא דהו"ל עבו"כ ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שכהב"כ אין מלמדין. ולדברי הרמב"ן קשה דאכתי אצטריך קרא למשמשין ותקרובות, ולמה חליפין או חליפי חליפיו לא נתמעטו מהוא ומשמשין ותקרובות נתמעטו. והנראה לומר דהנה בפשוטו מתפרש דמ"ד מותרין סבר דהוא חרם ממעט רק מליפי חליפין שלא יהיו חרם אבל חליפין הראשונים לא מימעטו מהוא למידרש הוא ולא חליפיו, לפי שא"א למידרש הכי דא"כ והיית חרם כמוהו לרבות חליפיו מאי עבדת לי', וע"כ צ"ל דהוא לאו דוקא וה"ה חליפיו אלא שבא למעט רק חליפי מליפין. אמנם י"ל דהרמב"ן והרשב"א דמיקא להו לפרש הכי, דאי הוא דוקא הוא ולא אחר גם חליפיו נתמעטו ואי לאו דוקא חליפי חליפין נמי יהו אסורין, והלכך מפרשי לה בדרך אחרת. דהנה יש לחקור למ"ד חליפי חליפין אסורין אם איסור החליפין השניים נובע מהע"ז עצמה, ר"ל דאינהו נמי נדונין כחליפיו הראשונים משום דקרינן בהו כל שאתה מהיה ממנו, דאינהו נמי מהע"ז גופה נתהוו ע"י שנתגלגלו ממנו דרך חליפיו, או דילמא דמצד כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמו אין לאסור אלא חליפין הראשונים דרק אינהו בלחודייהו ממנו נתהוו, אבל חליפין השניים לא נתהוו ממנו מיקרי אלא מחליפיו נתהוו אלא דמ"מ אסורין דכיון דחליפין הראשונים נאסרו כמוהו דע"ז עצמה חל גם עליהן דין כל שאתה מהיה מהן הרי הוא כמוהן כמו שהדין בדבר שאתה מהיה מהע"ז עצמו וממילא חליפין השניים שנתהוו מן הראשונים נעשין כמוהן של ראשונים ואסירי, וכן שלישיים ורביעיים עד סוף כל החליפין כאו"א נעשה כמוהן של החליפין האחרונים שלפניו שהן אביהם ומהם נתהוו. ואם נניח כדרך זו נבנה על יסוד זה עליי' דמחלוקת דמ"ד חליפי חליפין אסורין ומדד מותרין הוא בחליפין הראשונים גופייהו ומזה נסתעף הנ"מ לחליפי חליפין. דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר דהוא חרם כולל כל מילי דע"ז. ואביזרי' דכולהו מקרי חרם ולאו דוקא הוא עצמו ממש, ולא בא הוא למעט אלא מידי דלאו מענין ע"ו הן כגון ערלה וכה"כ שאין שמם חרם, ולפיכך חליפיו נמי מקרי חרם כדכתיב והיית חרם כמוהו דהיינו שגם על חליפיו חל שם חרם וממילא כיון שחל על חליפין הראשונים שם חרם יש בהם דין כל שאתה מהיה ממנו ואוסרין את השניים וכן לעולם, ומ"ד מותרין סבר הוא ממש דוקא דרק הוא עצמו מקרי חרם ולא מילי אחריני אפילו מענין ע"ז ולא חליפיו אפילו הראשונים, וכיון שכן רק הוא תופס את דמיו ולא חליפיו, דאין דין תפיסת דמים אלא במה שהוא חרם, והא דמרבינן חליפיו מוהיית חרם כמוהו לאו לענין שיעשו כמוהו להיות קרוין גם תרם דהא הוא חרם כתיב ולא אחר אלא לענין איסור הנאה בלחוד הוא דנתרבו. ומאי דקאמר הש"ס הוא ולא חליפי חליפין אין הכוונה דחליפי חליפין נתמעטו מהוא ולא חליפין הראשונים,, אלא דכיון דכתיב הוא למימרא דחליפין לא נעשה שמם חרם ממילא חליפי חליפין מותרים, דכיון דהראשונים לא נעשו חרם אין בהם דין כל שאתה מהיה ממנו שדין זה הוא רק בע"ז עצמה דאקרי חרם וממילא השניים מותרין, ולפ"ז נמצא דלמאן דאמר חליפי מליפין אסורין דכל מידי דע"ז מקרי חרם הוא הדין גם תקרובות ומשמשין מקרי חרם וממילא. עובר עליהם בלא תביא תועבה ובולא ידבק, ולמ"ד מותרין דלא מקרי חרם אלא ע"ז עצמה ולא חליפין ה"ה תקרובות ומשמשין לא מיקרי חרם ואינו עובר עליהן בלא תביא תועבה ובולא ידבק דחרם כתיב בהו. וי"ל דהרמב"ן פסק כמ"ד מותרין משום דרבנן הכי ס"ל כמש"ל ולפיכך אינו עובר בתקרובות ומשמשין על לא תביא תועבה ולא ידבק, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק (פ"ח מעכו"ם ה"א) כמ"ד אסורין שפיר עובר בלא תביא תועבה ובולא ידבק דהני נמי אקרי חרם, ולפ"ז דין אפר חליפין תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין, דלמ"ד אסורין דסבר דחליפין נמי מקרי חרם הרי הן בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן אסור, ולמ"ד חליפי חליפין מותרין שאין גם על החליפין הראשונים שם חרם אינם בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן מותר, וי"ל דהרשב"א ס"ל להלכה כמ"ד מותרין משום דרבנן הכי ס"ל ולא ניחא לי' לאוקמי תוספתא כימידאה כמש"ל. וכ"ז הוא רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אין לשון הסוגיא הולמתו וגם קשה לומר דמוהיית חרם כמוהו מרבינן רק איסור הנאה ולא שיהי' הרם ממש כמוהו. ובדברי הרמב"ן קשה ביותר להכניס כוונה זו לפ"מ שתירץ בתר הכי לקושייתו ממשנה דשבת יעו"ש]

יד) ומדי דברי ארשום בזה מאי דמסתפקנא בנותן לחבירו מתנה ע"מ שיחזירהו לו ונעשה העיר של מקבל המתנה עיר הנדחת ונגמר דינה ואח"כ החזיר לו המתנה מאי נידון בה, כיון שהחזיר לו לבסוף ונתקיים התנאי איגלי מילתא דהמתנה קיימת ובשעת גמ"ד היתה שלו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וממילא מקרי שלל עיר הנדחת ונאסרה בהנאה, ואחרי שנאסרה בהנאה הרי נמצא שלא החזיר לו ולא נתקיים התנאי, כדאמרינן בב"ב (דף קל"ז ע"ב) שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר א"ל רבא לר"נ מאי אהדרי' א"ל ומאי חסרי' אלא א"ר אשי חזינן אי אמר לי' ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' אי א"ל ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי' קאמר לי', והכי איפסקא הלכתא בשו"ע חו"מ (סי' רמ"א ס"ז), וה"נ כיון שנאסר בהנאה אין זו חזרה וממילא בטלה המתנה ולא הוי שלל עיר הנדחת ולא נאסר, וכיון שלא נאסר שוב הויא חזרה ונמצא דהמתנה קיימת ושוב הוי שלל עה"נ ותיאסר וחוזר חלילה, ואף דכתב הרא"ש קידושין (פ"א סי' כ') דבמתנה ע"מ להחזיר יכול להחזיר דמיה מ"מ אי לא אהדר גם דמיה בטלה המתנה למפרע, ולכאורה נפשט הוא ממקומו דבהקדישו והחזירו נמי איכא למימר הכי דכיון דלא חל ההקדש ממילא הויא חזרה מעלייתא ולא בטלה המתנה ושוב יחול ההקדש וכיון דיחול ההקדש שוב אין כאן חזרה וחוזר חלילה ואפ"ה מבואר בשו"ע שם שאין ההקדש חל וה"נ לא יאסר כשלל עיר הנדחת. אבל ז"א דבחי' הרמ"ה שם כתב וז"ל אמר רבא אר"נ שור זה נתון לך במתנה כו' אלא א"ר אשי חזינן כו' מידי דחזי לי' קאמר לי' והאי לאו מידי דחזי לי' הוא וכיון דלא קיימי' לתנאי' מעיקרא קרא לא הוי מתנה וכיון דלא הויא מתנה לא הוי הקדש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וכ"ת אדרבא כיון דלא הוי הקדש הויא מתנה וכיון דהוי מתנה הוי הקדש לא סלקא דעתך דכיון דעיקר טעמא דהוי הקדש הלכך אע"ג דהויא מתנה לא הוי הקדש דכי יהיב לי' ע"מ דלא מקדיש לי' יהיב לי' עכ"ל, וא"כ אין זה שייך אלא בהקדש דבדידי' תליא מילתא לאתנויי דלא לקדיש לי' משא"כ בשלל עיר הנדחת דממילא נאסר לאו בדידי' תליא מילתא לאתנויי אלא מכיון דהויא מפנה מקרי שללה וממילא נאסרה, וצ"ע: