דבר אברהם - ב פ

שמחויבים באמת לתלוש קרקע עולם ולשורפו תמיד כמה שאפשר מיהא דזה נמי שללה הוי, וסברא זו דאי אפשר לתלוש עד התהום אינה משנה משמעות הכתוב למימר דאין זה קרוי שללה, דודאי היא קרויה שללה והיכן מיעטתה תורה ובאיזה גדר היא חלוקה מצד עצמה משאר שללה בכדי שלא תובן תחת החיוב ואת כל שללה תקבוץ. אלא דאנן הכי קאמרינן, דסברא זו דאי אפשר לתלוש תמיד הויא רק הוכחה שלא היתה מסתמא כוונת התורה לכלול גם קרקע בכלל קביצת שללה ולחייבה בשריפה ע"י תלישה דהא א"א הוא, אבל אכתי במה יצאה מכלל שללה והיכן מיעטתה תורה שאינו מחויב באמת לתלוש ולשרוף תמיד והרי סתם שללה כתיב ולשון זה כולל בתוכו גם קרקע עולם וליחייב באמת מגזה"כ, ע"ז אמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה וממילא קרקע עולם דמחוסרת גם תלישה אינה בכלל ואת כל שללה, אלא דחי לאו סברא דא"א לתלוש עד התהום לא הוה דיינינן הכי משום דתלישה בכ"מ כמו בגט אינה כלום ואינה תשובה כמחוסרת קציצה מן המחובר, וסברא זו מכריחה דאף דבכ"מ אין תלישה חשובה כמחוסרת מעשה מ"מ הכא לא חייבה תורה אלא בקביצה ושריפה לחוד ולא בשום הכנה הקודמת להקביצה ואע"פ שאין הכנה זו מצד עצמה חשובה כמחוסרת מעשה, ונתמעטה קרקע עולם דהא צריכה הכנה קודמת להקביצה. וכיון שכן שפיר נתמעטו מזה גם בתים, דאע"ג דאפשרים בתלישה מ"מ הרי אי אפשרים בקביצה אלא ע"י תלישה תחלה, והתורה לא חייבה בתלישה להכנת הקביצה. וא"כ אין זה שייך אלא לענין שריפת השלל שאחר הקביצה, משא"כ בדין שריפת גוף העיר דלא ממעטינן קרקע עולם משום חסרון תלישה דהא אין כאן חיוב קביצה כלל אלא דאמרינן דע"כ לא חייבה תורה לשרוף קרקע עולם כמו שהיא במקומה דקרקע עולם לאו בת שריפה היא שאין האש שולטת בה וא"א לקיים בה בפועל דין השריפה וע"כ אין זו בכלל ושרפת את העיר, א"כ בתים דבני שריפה נינהו חלוקין מקרקע עולם ועלייהו קאי קרא ושרפת את העיר כל מידי דמישרף

אבל כ"ז לא יעלה ארוכה שהרי רוב הראשונים לא מפרשי לה כהרשב"א וגם הרשב"א גופי' לא כתבה אלא בדרך אפשר לשי' ר"ש. ולכאורה עלה על דעתי לומר דמדאצטריך קרא לא תבנה עוד לאסור בנין עיר הנדחת ש"מ שאין קרקע עולם נאסרת דאל"ה ביכו"כ אסיר לבנותה מצד איסור ההנאה מקרקעה. ואין לומר דאתי קרא לאסור לבנותה אע"פ שלא ידור שם ולא והנה, דז"א דבשעת הבנין גופה הוא נהנה ממה שעומד על הקרקע. אבל גם זה לא נייח לי כ"כ, די"ל דאצטריך לאסור את הבנין בלאו מיוחד, ויעבור עליו בשני לאוין, וכן אף אם יהא אנוס לישב על קרקעה מ"מ לא יבנה שם

ע"כ נראה לומר דבאמת אין בכלל העיר אלא בתיה ולא הקרקע שתחתיה, ונדרים שאני שהולכין בהן בתר לשון בני אדם ובלשון בנ"א גם קרקעה בכלל העיר ולכן אסור ליכנס גם לרחובה ולעיבורה. ויותר מזה י"ל דגם בלשון בנ"א אין קרקעה בכלל העיר, והא דנודר מן העיר אסור ליכנס לעיבורה לא מיירי בנודר הנאה סתם מן העיר אלא כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מנדרים הט"ז) שנדר שלא יכנס לעיר ולשון כניסה לעיר כבר משמע לרחובותיה ועיבורה, אבל אם אמר שלא יהנה מן העיר אפשר שאין קרקעה בכלל. וכ"נ לכאורה ממה שהוסיף הרמב"ם על לשון המשנה וכתב שלא יכנס ואין לומר דמשו"ה הוסיף לומר שנדר שלא יכנס דאי בנודר הנאה סתם לא יאסר ליכנס לעיבורה של עיר דרריסת הרגל הוי רק ויתור ולרבנן דראב"י מותר במודר הנאה, ואף דכתב הר"ן נדרים (דף ל"ג ע"א) משם הרמב"ן דדוקא דריסת הרגל בעלמא מותר לרבנן אבל להתעכב ולישב אסור מ"מ במתני' סתמא קתני דאסור ליכנס ומשמע אפילו כניסה בעלמא, ז"א דהרמב"ם גופי' (פ"ו מנדרים ה"ג) פסק דויתור אסור במודר הנאה. ומזה יצא לן חידוש גדול לדינא דהנודר הנאה סתם מן העיר אפשר דמותר בקרקעה להרמב"ם. ובשו"ע (סי' רי"ו סכ"ט) לא כתב כהרמב"ם אלא סתם הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה, וצ"ע בזה

ויש להעיר עוד לרבנן דר' יוסי בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דס"ל בקורה הנעוצה בארץ דתלישה לאו כלום היא, וכתבו התוס' דלא קשה מעפר עיר הנדחת דחשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בקרקע, היאך הדין בתלישת בתים. ואם נימא דה"ה דתלישת בתים לדידהו לאו כלום היא יקשה האי ושרפת את העיר במאי מוקמית לה אי בקרקע עולם הא אינה נאסרת ואי בבתים תיפוק לי' דצריכין שריפה מצד שללה לפי שאינן חשובין כמחוסרין תלישה. ואולי י"ל דנ"מ לענין בתים שיש בה של אנשי מדינה אחרת שאינם דרים בתוכה דאי מצד שללה אינם בשריפה דשללה כתיב ומצד שריפת העיר נראה שגם הם בשריפה דבזה לא כתיב שיהי' שלה, ואפשר דה"ה גם בתים של הקדש שיש בתוכה שנשרפים ג"כ בכלל העיר

ושמעתי מקשים על הא דאפר שריפתה אסור מסנהדרין (דף ע"א.) א"ר יונתן אני ראיתיה וישבתי על חילה הרי דאפר שריפתה שהוא חילה מותר בהנאה. ולדידי לק"מ חדא דאפשר דישב על קרקעה ולא על אפר שריפתה, ועוד דאפילו ע"ג אפרה נמי אינו אסור דאינו נהנה בישיבתו מן האפר ולא כלום דכיון שהקרקע שתחתיו מותר בהנאה כך הי' יכול לישב על גבה בלאו האפר כמו עם האפר ואין האפר מוסיף שום הנאה

יג) הדרן לדידן לדברי הרשב"א בפ' הא"מ במה שכתב דאפרה מותר שתפס הגאון יד דוד דס"ל אפר שריפת עה"נ מותר וכבר הקשינו עליו למעלה באות י' ודחינו דבריו. ולענ"ד נראה ברור דהרשב"א נמי ס"ל כרש"י דאפר שריפת עה"נ אסור וס"ל נמי דבאשירה שגופה ע"ז מיירי התוספתא, או דגם משמשין אין להם ביטול ואפרן אסור, ומה שכתב דבהני דתוספתא אפרן מותר כוונתו רק אסיפא כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן, וכן משמע מלשונו שהרי לא הביא כל התוספתא בלשונה אלא בדילוג וא"כ אמאי לא דלג גם על דברים אלו כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן ולאיזה צורך הביאן, אע"כ דרק מזה בא להסתייע ולהכי הביאן. וס"ל להרשב"א דחליפי ע"ז ועה"נ אפרן מותר. דאע"ג דמרבינן להו לחליפין מוהיית חרם כמוהו מ"מ לאו כמוהו ממש הן לאסור גם אפרן אלא איסור הנאתן בלבד הוא דילפינן מהכא, דה"נ למ"ד חליפי חליפין מותרין ע"כ אינם כמוהו ממש שהרי הוא עצמו עושה חליפין וחליפיו אינן עושין חליפין. ועיין בתוס' חולין (דף ק"מ ע"א ד"ה לצפרים) דחליפי ע"ז אינן אסורין למזבח כע"ז עצמה וכ"כ הרשב"א שם בחי'. ואף דיש לדחות דמזה ליכא לסיועי דכמוהו לאו דוקא, די"ל דלעולם לכל מה שנוגע לאיסור הנאה איתקש לכמוהו ממש ושאני לגבי מזבח שאינו שייך כלל לאיסור הנאה שבהן, מ"מ מדחזינן להר"ן בחי' שם שדחה לדברי התוס' דכמוהו שיהיו כע"ז עצמה משמע קצת דהתוס' והרשב"א ס"ל דכמוהו לאו דוקא ממש הוא. ואפשר דמצות שריפה ואיבוד נמי לית בהו כמוהו אלא איסור הנאה בלבד הוא דרביץ עלייהו, משום דלא הוקשו להיות כמוהו אלא לענין חרם דהיינו איסור הנאה ולא לשאר דינין שבע"ז עצמה. ועיין בתוס' קידושין (נ"ח. ד"ה ושני) שכתבו דמכמוהו ידעינן שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת. אמנם דברי התוס' צ"ע מסוגיא דע"ז ואכ"מ. והא דקאמר הרשב"א שאלו מן הנשרפין י"ל דכוונתו דעיקר אשירה ועה"נ מן הנשרפין הן ומצד זה הי' ראוי להיות גם אפרן מותר אלא דבגופייהו אתרבי אפרן לאיסורא א"כ בחליפיהן דלא אתרבי אפרן לא יהו חמורין מן הנשרפין. ולשון זה יקשה על אשירה גם לפי הבנת היד דוד, דהא לאו מצד זה אפרה מותר. ואולם אפשר שהן בכלל נשרפין ממש וצ"ע. ועוד י"ל דמשו"ה אפר חליפי ע"ז חותר דקרא דוהיית חרם כמוהו אינו מרבה אלא לדינין דכתיב בע"ז גופה ולא למה שנלמד מעה"נ, דהיינו איסור האפר שנלמד מולא ידבק בידך מאומה דכתיב בעה"נ, וממילא גם חליפי עה"נ דלמדין מע"ז אינן חמורין מחליפי ע"ז עצמן לענין אפרן. ולפ"מ שצדדנו למעלה די"ל דאפר אשירה אתרבי מוהיית חרם כמוהו ודינו כחליפין א"ש בפשיטות, דלמ"ד חליפי חליפין מותרין אפר חליפי ע"ז נמי מותר דהוי חליפי חליפין, והטוש"ע יו"ד (סי'