דבר אברהם - ב עט

פרש אפילו אי נילף לה מולא ידבק כו' כסוגיא דע"ז ואפילו אי מוהיית גם למ"ד חליפי חליפין מותרין מ"מ אינהו אסורין למאי דאמרינן התם איב"א סברא ניחא לי' בניפחיה, וצ"ע לע"ע בכ"ז

י) אבל כ"ז רחוק ואינו מעלה ארוכה להרשב"א לפי הבנת היד דוד. חדא דיש לפקפק אם אפר אשרה נאסר מטעם כל שאתה מהיה ממנו, דאפשר דזה שייך רק בחליפין שהוא מכוין להוות ממנה משא"כ באפר דאינו בא להוות ממנה אלא אדרבא בא לאבדה [בע"ז של ישראל, יעוי' פרישה יו"ד (ר"ס קמ"ב), ובשל עכו"ם נמי אפשר דמתאבדת מיהא מקרי ולא מתהוה] ואין זה קרוי מה שאתה מהיה ממנו. ועיין בהגר"א שם שהזכרנו, ואפשר דקאי אאינך מילי ולא אאפרה, או אנשרפה ממילא, וצ"ע עוד בזה. ועוד דבתוספתא קידושין שם מבואר דעה"נ נמי תופסת דמיה כע"ז עצמה וע"כ הוא מקרא דוהיית חרם כמוהו, וא"כ כי היכי דמתרבי אפר ע"ז מוהיית חרם כמוהו אתרבי נמי אפר עה"נ ואיזה מקום יש להרשב"א ז"ל לחלק ביניהם ולתת ריוח בין הדבקים. וכן תירוצו של היד דוד על אשרה נמי דחוק כמבואר למעיין. ועוד דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושין דף ב' ע"א ד"ה בדינר) שכ' וז"ל והאי שוה דינר דקתני איכא למימר דדוקא דקתני מטלטלי אבל נתן לה קרקע בקידושיה אינה מקודשת וכן במחובר לקרקע כו' אלא דקשיא לי הא דתניא תוספתא דמכילתין פרק ד' באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושבי' כו' אינה מקודשת קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת עכ"ל הנה מבואר מדבריו דעיר הנדחת דקתני בתוספתא היינו בעיר ממש שהיא קרקע או מחובר לקרקע, והוא תמוה שהקרקע עצמה והמחובר אלי' אינן נאסרין בהנאה ועושין אותה גנות ופרדסין וכדאמרינן בחולין (פ"ט.) מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה היא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה, אע"כ דכוונת הרשב"א היא על אפר שריפתה שאח"כ הוא נעשה חל עולם ומחובר לקרקע, וא"כ מפורש יוצא מדברי הרשב"א דאפר שריפת עה"נ אסור לעולם

יא) אמנם קושיא בתרייתא זו איכא למידחי, דבעה"נ איכא שני דיני שריפה, א) שריכת שללה שע"ז נאמר תקבוץ ואח"כ ושרפת ובזה בעינן שיהא ראוי לקביצה מיד ולא מחוסר תלישה וכל המחובר לקרקע אינו בכלל זה, ב) שריפת גוף העיר שע"ז לא נאמרה קביצה כלל אלא שורפה במקומה כמו שהיא כדכתיב ושרפת את העיר ובזה כל המחובר בכלל, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מע"ז ה"ו) ושורפין את כל שללה עם המדינה באש. ולפ"ז י"ל דכוונת הרשב"א ז"ל על בתיה דהוו מחובר ומ"מ נאסרין אבל עפר שריפתה אימא ה"נ דמותר. ואף דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא אם הוי כמחובר אפילו בבתים מ"מ שפיר קרי להו הרשב"א ז"ל לענין קדושין מחובר משום דפסול המחובר לקידושין אתינן למילף בהיקשא דויצאה והיתה מגט ובגט גם התלוש ולבסוף חברו פסול כמ"ש הח"מ (סי' קכ"ד סק"ט) והוא משום שאינו בנתינה. איברא דלפ"מ שהביא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) מירושלמי דפסול המחובר הוא מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כו' הביאו גם הב"ש שם (ס"ק י"ב) יש לפקפק בזה ואכמ"ל

אח"ז האיר ה' את עיני וראיתי בשעה"מ (פ"ג מאישות ה"ג) שהביא לתשובת הרשב"א (סי' אלף רל"ג, ובשעה"מ נסמן בטעות רל"ו) שהשואל רצה לדחות ראיית הרשב"א מתוספתא דמקדשין בקרקע ובמחובר די"ל דמאי דתני בתוספתא המקדש בעה"נ הכוונה היא על בתיה והם חשובים כתלושין, והרשב"א ז"ל שקיל וטרי בזה יעו"ש בארוכה, ויש לפלפל הרבה בדבריו ואכ"מ

יב) ודרך אגב אעיר בזה בעיקר הדין דשריפת גוף העיר. דהנה לכאורה נראה דבכלל העיר נכנס גם הקרקע שתחתיה ולא רק הבתים, כדאשכחן במידר הנאה שהנודר מן העיר אסור ליהנות גם מקרקעה כדתנן בנדרים (דף נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר אסור ליכנס לעיבורה, וא"כ גם עפר עפרה יאסר מה"ט, דנהי דאינו בדין שריפת שללה דיש בו דין קביצה מ"מ מדין שריפת העיר יהא אסור דלזה אין צורך בתלישה וקביצה. וכ"ת דע"כ אין בכלל ושרפת את העיר אלא בתים דבני שריפה נינהו ולא קרקע עולם דא"א למישרפה שאין האש שולטת בה כלל, ולא אצטריך למעוטי עפר עפרה אלא מדין שריפת שללה שהוא אחר קביצה וקרקע נמי אחר תלישה וקביצה האש שולטת בה ובת שריפה היא, אבל מדין שריפת גוף העיר שהוא בלא קביצה אלא כמו שהיא א"א בה שריפה בפועל כלל. ז"א דמה"ט דאי אפשר בכלל וכל שללה תקבוץ נמי לא תיהוי אפילו אי לאו טעמא דמחוסר תלישה, דה"נ א"א לתלוש כל קרקע עולם עד התהום ולמישרפה, ואמאי אצטריך הש"ס בעפר עפרה לטעמא דמחוסר תלישה. ואין לומר דמ"מ הו"א כל כמה דאפשר למיתלש ולמישרף מחויב מדין שללה, דז"א דכיון דלא מצינן לחייב לתלוש כל קרקע עולם עד היסוד משום דא"א ממילא גם במקצת לא יחויב, והרי ה"נ בשריפת העיר י"ל הכי דיחויב לשרוף עפר עפרה כמה שאפשר על פניה, כדאשכחן בב"ק לחכה נירו, אע"כ דליכא למימר הכי. וליכא למימר דלעולם איכא למעט עפר עפרה גם מטעמא דאי אפשר לשרוף עד התהום אלא דהש"ס חדא מתרי נקט ותפס מיעוט זה דמחוסר תלישה משום דאמדינן לי' בעלמא למידי דאפשר בתלישה וקביצה, ז"א דלטעם זה דמחוסר תלישה לא יונח לן אלא מה שלא נאסר מדין שריפת שללה דצריך קביצה ומיחסרא תלישה ועדיין יקשה דיאסר מדין שריפת גוף העיר דלזה אין צורך בתלישה ואכתי אמאי מכסין בו, ועדיפא הו"ל להש"ס למימר טעמא דא"א לשרוף עד התהום שבזה יונח גם מצד דין שריפת העיר

איברא דראיתי להרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) שהביא שי' ר"ש לענין מחוסר קציצה בגט דלא שייך מחוסר קציצה אלא כשעוקר דבר מגידולו א"נ מבע"ח אבל כתב על קלף ארוך ואח"כ קצצו לא קרי בי' מחוסר קציצה ור"ת חולק עליו, והר"י הסכים לדברי ר"ת ודייק לה מדאמרינן בסוגיא דחולין דעפר עפרה מחוסר תלישה ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה, וכתב הרשב"א דאפשר דאין מזה קושיא דמאי דאמרינן בעפר עה"נ מחוסר תלישה ה"ק את כל שללה תקביץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שא"א לו לקבצו אא"כ יתלוש עד התהום דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עילם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, והוא על הדרך שרצינו לומר למעלה מדעתנו, וטעם זה שייך למעט קרקע עולם גם מצד שריפת העיר. וכ"ת דלפ"ז יהא דין שריפה בבתים ודומיהן גם מצד שללה, דכיון דעיקר הטעם שאין קרקע עולם בכלל שריפת שללה הוא משום שא"א והני בתים ודומיהן אפשר לתולשן ולשורפן, ואנן תנינן בסנהדרין (קי"ג.) היו בה אילנות תלושין אסורין מחוברין מותרין, וע"כ צ"ל דכיון דידעינן כבר דאין קרקע עולם בכלל ה"ה כל המחובר, וא"כ ה"נ נימא גם לענין דין שריפה שעל העיר. ז"א דהתם שפיר אמרינן מדאין חיוב קביצה ושריפה על קרקע עולם ה"נ אין חיוב על שאר המחוברין אע"פ שישנם בתלישה, משום דהתם ע"כ אין טעם הפטור בעצם משום שאי אפשר לתלוש עד התהום דא"כ אין שום מובן לדברי הרשב"א, שהרי הש"ס קאמר מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ולדברי הרשב"א כ"ז שפת יתר הוא ואינו מן הענין והכי הול"ל דאי אפשר הוא או מי שהוא בר קביצה יצא זה שאינו בר קביצה עד התהום ולשון מחוסר מאי שייך הכא. אלא דהסבר דברי הרשב"א הוא, דודאי אין סברא זו דאי אפשר לתלוש ולשרוף עד התהום טעם הפטור בעצם, דחיוב השריפה דשללה הוא אחר קביצה וכיון דאי נתלש קרקע עולם ונקבץ האש שולטת בו ואפשר לשורפו ממילא נכלל הוא מצד לשון הכתוב בכלל ואת כל שללה תקבוץ, דהיינו