דבר אברהם - ב עז

רובע ונרבע דנאסרין משעת גמ"ד אע"ג דלא כתיב בהו בהדיא ובפ"כ דמשוה"נ ילפינן להו, כמבואר בקידושין (דף נ"ז ע"ב) הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסירי [מחיים] וכ' בחי' הרמב"ן פי' רובע ונרבע בעדים שנגמר דינן דגמרינן משור הנסקל, וכ"כ הריטב"א והרי רובע ונרבע בעדים פי' ונגמר דינם למיתה דבע"ח נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל, וכן מבואר ברש"י שכ' והרי רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו כו' וילפינן לעיל משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו עכ"ל, וילפותא זו רק בשור הנסקל אמרינן לה לעיל מינה בסוגיא דהתם, וע"כ כוונתו דילפינן רובע ונרבע משור הנסקל כמ"ש. והתוס' זבחים (דף ע"א. ד"ה ברובע) כתבו וז"ל פי' בקונט' פ"פ ע"א או ע"פ הבעלים שנאסר לגבוה ולא להדיוט דבשני עדים הי' נאסר אפילו להדיוט כו' וא"ת ומנלן הא הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפו מהדדי כדאמרינן פ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש עכ"ל. אמנם בשמ"ק שם כתב בשם הריב"א דלעולם ילפינן רובע ונרבע משוה"נ ואף שיש בנוגח מה שאין ברובע מ"מ סברא הוא למילפינהו לענין איסור הנאה כיין דשוין הן לענין איסור סקילה יעו"ש. והתוס' כריתות (דף כ"ד ע"א ד"ה דאמרו) הביאו דעת רבינו אפרים דרובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן לי' משור הנסקל ודחוה דבתוספתא ב"ק (פ"ד) איכא בהדיא דנרבע אסור בהנאה. (ותמיהני על הראש יוסף חולין (דף פ"ה פ"א) במשנה דהשוחט ונמצא טריפה כו' חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, ופירש"י חי' ועיף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן, וכתב ע"ז הראש יוסף שלא מצא לימוד לזה אם שחטן לאחר שנגמר דינן לסקילה שיהא בשרץ אסור שהרי בשור הנסקל שהמית אדם צריך קרא פ"ז וא"כ בשאר הנסקלין מנלן, ואפשר דמ"מ ילפינן שאר הנסקלין מיני' עכ"ד, ותמיהני דאישתמיט מעינו הבדלת דברי כל הני רבוותא שהבאנו. וביותר חמיה אני דכיון דסבר למימר דלא ילפינן משוה"נ אמאי הוקשה לי' רק אשחטן ולא אעיקר איסור הנאה שבהן, דהרי חזינן דלרבינו אפרים דסבר דלא גמרינן משוה"נ אין בהן איסור הנאה. מיהו לפ"מ דמבואר בשמ"ק ב"ק (דף מ"א ע"א) משם הרא"ה י"ל קצח דאיסור הנאה דלאחר סקילה ידעינן מגופי' יעו"ש ואין להאריך בזה). הרי חזינן דלכל הני רבוותא רובע ונרבע קאסרינן בגמ"ד וה"נ בשלל עה"נ ובהמתה ואבוהון דכולהון שור הנסקל. אמנם לרבינו אפרים דסבר דלא גמרינן משוה"נ וכן להתוס' זבחים שכתבו דשמא איכא ברובע ונרבע שום דרש, עדיין יש להסתפק בעה"נ. אכן י"ל דדוקא ברובע ונרבע דלא כתיב בהו איסור הנאה כלל י"ל דס"ל דלא גמרינן להו משוה"נ, אבל בעה"נ דכתיב בהו איסור הנאה בהדיא ולא ידעינן אימת הוא חל אם משעת שריפה והריגה או משעת גמ"ד אפשר דס"ל נמי כהריב"א בשמ"ק דסברא הוא למילפינהו כיון דשוין הן לענין איסור הנאה, וכ"נ פשוט

ומצאתי בס' מנ"ח (מצוה תס"ד) שעמד בזה על המחקר ותפס ג"כ לדבר פשוט דבגמ"ד נאסר, והביא שכ"כ בס' משנ"ח ומקור חיים (סי' תמ"ח סק"א). ואני מצאתי שכן מפורש בתורת רבותינו הראשונים ז"ל והוא בחי' הרמ"ה לסנהדרין (דף קי"ב ע"א ד"ה ובעיא) שדינה כשוה"נ ליאסר אחר גמ"ד יעו"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ד מעכו"ם הי"ב) בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, וכתב הכ"מ דמקורו מסנהדרין (קי"ב.) בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע דבאכילה וה"ה הנאה בודאי אסורה גם אחר שחיטה. ולכאורה אינו מובן אמאי הוסיף לדמות לה לשור הנסקל שנשחט הרי בהדיא כתוב בה איסור הנאה, ולא ידבק בידך מאומה, אלא שבא לומר דבגמר דין נאסרה בהנאה, דמקרא דולא ידבק הו"א דאינה נאסרת אלא משעה שנתקיימה בה מיתה האמורה ומנין שאסורה מיד אחר גמ"ד כי היכי דתעחוד באיסורה גם אם לא נתקיימה בה מיתה האמורה, כגון ששחטה דלחד צד איבעיא דר"ח דעלתה בתיקו אין זו לפי חרב ולא נתקיימה בה מיתה האמורה, ובא לתת טעם אמאי פשיטא לי' לר"ח דאסורה בהנאה כי שחטה ולא איבעיא לי' אלא לענין לטהרה מידי נבילה, וע"ז כתב דילפינן משור הנסקל שנשחט דאסור בהנאה, והוא משים דמלא יאכל את בשרו גמרינן דנאסר מגמ"ד ואע"פ שלא נתקיימה בו מיתה האמורה, כמו שביאר בפ"ד ממ"א הכ"ב נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והאיך הי' אפשר לאכלו אחר שנסקל והרי היא נבילה, אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה, ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה הרי זה אסור בהנאה עכ"ל, והוא בנין אב לכל הנסקלין ושאר חייבי שריפה והריגה דמשעת גמ"ד נאסרו ושוב לא פקע איסורן אע"פ שלא נתקיימה בהן מיתה האמורה. אבל קודם גמ"ד בודאי אין לאסור דמנ"ל הא הרי גם שוה"נ עצמו אינו נאסר קודם גמ"ד [ותמיה לי על המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכ' בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה דלפי חרב קרינא בי', חדא דאיבעיא דר"ח דלא איפשטא היא אם שחיטה מקרי לפי חרב או לא, ועוד מאי שייטא דלפי חרב לענין איסור ההנאה והרי מגמ"ד ואילך נאסרה בהנאה ואטו בשחיטה תשתרי, וצע"ג]

ז) אמנם זהו רק אם אפר עיר הנדחת אחר שריפה אסור כמבואר ברש"י חולין (דף פ"ט ע"א) משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה, דלפ"ז הי' אפשר לומר דקודם שנתקיים בהן דין הכתוב שריפה והריגה אינן נאסרין בהנאה וקרא דולא ידבק אתי למימר שאסורין אחר שריפה והריגה, והשתא צריך למילף משוה"נ שיאסרו מיד אחר גמ"ד, וממילא קודם גמ"ד ליכא למימר שיאסרו אבל ראיתי בס' יד דוד להגאון הגרד"פ שליט"א (ח"ב פ"א ה"א) שהביא מדברי הרשב"א קידושין (דף נ"ו ע"ב) דס"ל דאפר עיר הנדחת מותר, דז"ל הרשב"א המקדש בערלה כו' וא"ת והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור לי כו' ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל, ותמהו על דבריו דהא קיי"ל דאפר אשרה אסור כמבואר שלהי תמורה וכן בעיר הנדחת נמי נראה דאפרה אסור כדמוכח בחולין (פ"ט.) ותי' בס' יד דוד דהרשב"א סובר דכיון דקתני באשרה סתמא משמע אף באשרה שמשמשת לע"ז ולא שהיא עצמה ע"ז וא"כ יש לה תקנה בביטול אם נימא דמשמשי ע"ז אף דישראל יש להן ביטול, ואף להסברא דמשמשי ע"ו דישראל דינם כע"ז ואין להם ביטול סובר הרשב"א ז"ל דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת הוא רק כשעבד אותה ישראל אבל אם רק קנה אותה ישראל מה"ת יש לה ביטול אלא דחכמים קנסוהו שלא תתבטל וסתמא לא קנסוהו לאסור גם האפר אחר שנתבטלה, וגם הסוגיא דחולין מיישב אליבא דהרשב"א דגם בההו"א לא מיירי הש"ס מאפר שריפתה אלא מעפרה התלוש וע"ז פריך שפיר דאסור יעו"ש בדבריו [ועיין ברשב"א גיטין (כ"א: ד"ה יצא) דכן משמע קצת]. ואם נתפוס כן בשי' הרשב"א צ"ל דטעמו באפר עה"נ הוא משום דהוי ככל הנשרפין שאפרן מותר, וכן בבהמה אע"פ שהיא בהריגה מ"מ נראה דאחר הריגה נמי מותרת לשיטה זו כמו אחר שריפה, דהתוס' תמורה (דף ל"ג פ"ב ד"ה הנשרפין) כתבו דמשו"ה נשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותן הלך איסורן, וא"כ בהריגת הבהמה שנעשית מצותה נמי הלך איסורה. והא דשור הנסקל אינו ניתר אחר סקילתו הוא משום דכתיב בי' בהדיא איסור הנאה אחר סקילתו, אי משום ולא יאכל אי משום בעל השור נקי. ולפ"ז ע"כ אתי קרא דלא ידבק בידך מאומה דגבי עה"נ לאסור קודם שנתקיים בהן דין האמור, דאלו אח"כ באמת מותרין, וא"כ לא צריכנן למילף איסורן אחר גמ"ד משוה"נ. ולפ"ז הי' אפשר שוב לומר דקודם גמ"ד נמי נאסרין. אלא די"ל דכמו דאשכחן בשוה"נ דכתיב בי' קרא סתמא שנאסר קודם שנתקיימה בו מיתה האמורה ומ"מ קים להו לחז"ל גמ"ד שרי והוא משום דעדיין אין שם שוה"נ עליו, ה"ר נימא בעה"ג