דבר אברהם - ב עו

(דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר) כתבו משום שהוא כקרבנות או דלב ד"ד מתנה, (עיין מ"ש מזה בספרי ח"א סי' ז'), וי"ל דלא הותר ליקחה מתרומת הלשכה אלא כשהיא כבר פרה וראויה לעבודתה, או די"ל דכיון דבעינן בה לקיחה כשהיא פרה ולקיחה זו דכתיב בה היינו קנייה משל ציבור כדאמרן וכ"מ שנאמר ויקחו אליך משל צבור הוא כמבואר ביומא (דף ג' ע"ב), וכיון שקנוה כשהיא עגלה א"א לקנותה עוד כשהיא פרה שהרי היא קנויה ועומדת כבר לציבור. וכל זה שייך רק בפרה משא"כ בצפ"מ דבעינן בהו רק לקיחה ולא קנייה כמש"ל לא שייך שום איסור על לקי לפני זמנן, אלא דכל עיקר מה שאנו יכולין לדון בלקיחת הצפרים הוא רק לפסול לקיחה זו ולהצריך לקיחה אחרת משום דאמרינן בתו"כ וכ"פ הרמב"ם דבעינן לקיחה לשם מטהר, וע"ז נאמר דה"נ בעינן שתהא הלקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים ולא אפרוחים, וא"כ לא הועיל כלום ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה, דאף דסבר דמשעת שחיטה נאסרו מ"מ מודה מיהא דלקיחה לשם מטהר בעינן והו"ל להביא דין זה דכ"ז שהן אפרוחים אין הלקיחה כלום וצריך ליקחם עוד הפעם לשם מטהר. אמנם יכולני לדחוקי ליישב דברי הרב שיהא איסור על לקיחת הצפ"מ כשהן אפרוחים, דנאמר דבפרה הוצרך הרמב"ם לטעמא דויקחו אליך כשהיא פרה משום שאינה קדשים ולא דריש חטאת היא גם לענין זה כיון שעדיין אינה ראויה לחטאת, אבל בצפ"מ יאמר דיליף מכשיר ממכפר גם לענין לעבור על מקדיש מחו"ז. ואף דהרמב"ם (פ"א מטומ"צ ה"ז) פסק כר"י דמשעת שחיטה נאסרו ובקידושין (דף נ"ז) משמע דמ"ד משעת שחיטה נאסרו לא יליף מכשיר ממכפר דה"ט דר"ל דאמר משעת לקיחה נאסרו משום דיליף מע"ע, מ"מ אפשר דאית לי' נמי ילפותא דמכשיר ממכפר כמ"ש הרשב"א בחי' לקידושין שם וז"ל אמר לך ר"ל תנאי היא דתנא ר' ישמעאל אומר נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו' כלומר ואנא דאמרי כר' ישמעאל כו' וקשיא לי ואי ר' יוחנן לית לי' האי דרשא צפורי מצורע דאסור כלל בהנאה מנא לי' דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ דרשינן לי' כדאיתא לעיל וי"ל דכו"ע אית להו האי דרשא אלא דתדר"י דריש לה לאקושיהו לגמרי ולמסרי מחיים כמכפר ותנא דפליג עלה דר' ישמעאל לא יליף לה לגמרי כו' וא"נ ר' יוחנן ס"ל דאפילו ר' ישמעאל לא אמר אלא לאחר שחיטה ור"ל סבר דלגמרי מקיש להו עכ"ל, והרמב"ם עצמו בפיה"מ קידושין פ"ב הביא ילפותא זו, ולכן יש איסור בלקיחת אפרוחים כמו במחו"ז דמכפר ואע"פ שאינן קדשים. אבל אפילו אי יהיבנן לכל זה מ"מ הרי בכדי טרח הרב וחתר לכל זה כדי ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה והיא במקומה עומדת, שהרי מ"מ הו"ל להביא דין זה אם לא לאיסור לכה"פ לפסול הלקיחה ולהצריך לקיחה שנית לשם מטהר דלקיחה ראשונה לאו כלום היא דכתיב ולקח שתי צפרים ולא אפרוחים. ועוד דמ"מ שמעינן מיהא מתוספתא זו דאין מטהרין את המצורע באפרוחים והו"ל להרמב"ם להביא מיהא דין זה דבשעת שחיטה יהו צפרים ולא אפרוחים. וכ"ת דזה לאו חידוש הוא ומוכת מכללו שהרי צריך לשלח את האחת ואפרוח שאינו יכול לפרוח לאו בר שילוח הוא, ואף דשילוח לא מעכב ראוי לשילוח בודאי מיהא בעינן ואם לקח למשתלחת לכתחלה צפור שאינה ראויה לשילוח נראה פשוט דלא עלתה לו טהרה, הא מ"מ לשחוטה מיהא מצי עביד לי' ובדיעבד לא מעכב מה שאינן שוות כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה) אע"פ שאינן שוות כשרות, [בשגם דאפשר דשוות לא שייך אלא במילי דחשיב התם במתני' במראה ובקומה ובדמים ולא בענין הפריחה], ולא מצינו דבעינן שתהא השחוטה ראוי' להיות משולחת לעכובא כדמוכח מסוגיא דחולין (ק"מ ע"א), והארכנו בזה בסי' ח', והו"ל להשמיענו דפסול גם לשחוטה אפילו דיעבד לפי שאינו קרוי צפור כלל והוי כלא דרור. [ועוד דגם ביכול לפרוח קצת מקרי נמי אפרוח לענין שה"ק כל שהוא צריך לאמו]. וכ"ת כיון דלא צי לאתויי דין התוספתא כמו שהוא שנוי אלא מאי דמוכח מכללא לא הביאו כלל, הא ודאי דוחק גדול הוא. ועוד דאדרבא מי דוחק כלל להעמיד התוספתא כמ"ד משפת לקיחה נאסרו ולומר דמיירי לענין הלקיחה, דילמא אתיא אפילו כמ"ד משעת שחיטה וכהלכתא ובאה לפסול שלא יהו אפרוחים בשעת שחיטה דהא בשעת שחיטה נמי צפור כתיב, וכן דליבעי לקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים כמ"ש, ויכול הי' הרמב"ם להביא את התוספתא ככתבה. איברא דבאור שמח הביא את התוספתא בשינוי לשון, לא יקח אדם קן אפילו לטהר בה את המצורע, אבל באמת לא נאמר בה לא יקח אלא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע, ובכל אופן אין שינוי לשון זה מכריע כ"כ

וגם גוף הדבר דמפרש לתוספתא משום צפרים ולא אפרוחים לא ניחא לי כלל, חדא דררשא חדשה היא וכל כי האי הו"ל לתוספתא לפרושי, ועוד דבתורים אמרינן בחולין (דף כ"ב) תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא כו' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שיוכשרו בקטנים כו', וכתבו שם בתוס' (ד"ה ומה תורים) דלשון תורים משמע בין גדולים ובין קטנים, וא"כ מנלן הכא דצפרים גדולים דוקא ולא אפרוחים. איברא דהתוס' הביאו דרש"י כתב דתורים חשמע דוקא גדולים, וברש"י שלפנינו לא נמצא זה, אבל גם לפ"ז נראה שהוא רק מדשני קרא מלשון בני יונה, עיין במפרשים. מה דלא שייך הכא. ושמא יאמר הרב דאתיא התוספתא למעוטי קודם שיעלעו, אבל הרי כתב רש"י החם דהני פסולין רק משום דמאיסי ולא מגוף הלשון, ובכל אופן דחוק הוא מאד. ותו דלפי דבריו דהמיעוט הוא מלשון צפרים הו"ל להתוספתא לסיים את הכתוב ולומר שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים כיון דזוהי עיקר הדרשא ולא לומר רק שנאמר ולקח דמזה עדיין לא למדנו כלום [ונהי דאשכחן דכוותה בדוכתי אחריני מ"מ כל היכא דאיכא לברר ברווחא עדיפא]. ועוד דלמה לה לתוספתא לומר המוצא קן ולסדרה בפ' שלוח הקן כיון שאין לה שום שייכות לזה, הכי הו"ל למיתני בעלמא בסדרא דנגעים אפרוחים לא יטהר בהם את המצורע, ומאי שייטא היא לכאן, וכעין זה כתבו התוס' ב"מ (דף נ"א ע"ב ד"ה לא יחשב) וש"ד. סוף דבר מש"כ הרב נר"ו דזה ברור בפירושה תמיהא לי טובא ורחוקה ממני

ה) ע"כ נראה לי ברור בבאור התוספתא שהיא שייכא לדיני שלוח הקן. לפי שליטול אם על בנים לטהר את המצורע בעבירת הלאו או העשה דלא תקח ושלח תשלח אסור מתשלח יתירא. אמנם עדיין הי' אפשר שיטהר את המצורע בקן צפור שלא בעבירה, לפי שאין איסור באם על בנים אלא ליטלה ממקומה אבל אם שוחטן במקומן אינו עובר בלא תקח ועיין בשו"ת חו"י (סי' ס"ז) ובמ"ש בזה בארוכה בסי' ח'], וא"כ יכול הוא לעשות אותן לצפור השחוטה לכה"פ שלא יזיזן אלא ישחטן במקומן, וע"ז אמר המוצא קן לא יטהר בה את המצורע אפילו שלא בעבירת דין שילוח הקן וכגון ששוחטה במקומה, שנאמר ולקח דבעינן תחלה לקיחה ואח"כ שחיטה וזה א"א בקן צפור שאם יקחה יעבור בלא תקח. ואחי לאפוקי דלא נימא מאי לקיחה האמורה במצורע הזמנה לשם המטהר בלבד בלא לקיחה ביד חמש וכההיא לקיחה האמורה בפרה דנראה שאינה דוקא לקיחה ביד אלא קנייה, דלפ"ז אפשר לטהר גם בקן צפור כה"ג, אלא מאי לקיחה לקיחה ממש ביד, משום דאין עניינה קניי' כבפרה אלא לקיחה ממש, וממילא א"א בקן צפור, וזהו דקאמר שנאמר ולקח. ולבתר הכי תני דין הקן לטהרת המצורע ע"י לקיחה מעל הבנים דכבר ליכא חסרון מצד הלקיחה וע"ז אמר דאסור משום שנעבדה בה עבירה. [ועיין בסי' ח' מה שכתבנו בבאור תוספתא זו דנעבדה בה עבירה]. ולפ"ז שפיר לא הביאה הרמב"ם לפי שאין כאן דין חרש אלא דין הלקיחה והוא כבר אמור. וזה וברור בעז"ה

ו) והשתא נפן אל אשר רמזנו למעלה אימת חל איסור עה"נ על שללה ובהמתה. ויש להסתפק בזה על שלש דרכים, אם שאיסור ההנאה חל גם קודם גמ"ד, ר"ל דלבתר דנגמר הדין אגלאי מילתא למפרע שהיו אסורין, או שחל דין האמור, דבשור הנסקל איצטריך קרא ולא יאכל את בשרו לשחטו אחר שעמד דינו ובעה"נ ליכא קרא. ונראה פשיט דהאיסור חל משעת גמ"ד ואילך דילפינן לה משור הנסקל, דה"נ אשכחן