דבר אברהם - ב עה

ליבעי. ועוד דלמ"ד צפ"מ משעת לקיחה נאסרו בהנאה נראה דאם לקחן קודם גמ"ד לצפ"מ שוב אינן נעשין כשלל עיר הנדחת להני רבוותא דאה"נ אינן שלו דלא מיקרי עוד שללה כיון שאין לו בהן היתר הנאה. והסוגיא בחולין אזדא גם אליבא דתדב"י דיליף מכשיר ממכפר ובקידושין (דף נ"ז ע"א) מבואר דלתדב"י משעת לקיחה נאסרין, אלא שדבר זה אינו מוכרע ולפנינו יבואר דגם תדב"י מצי סבר כר"י דמשעת שחיטה נאסרין

ג) והנה התוס' חולין שם (ד"ה למעוטי צפורי עהנ"ד) כתבו וז"ל תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות (דף ו' ע"א) והלכך אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. ולפי דבריהם לא מוכח מכאן מידי דצפ"מ לא בעינן שיהיו שלו, שהרי להקדיש למזבח בודאי בעינן שיהיו שלו ואפ"ה קסברי דיכול להקדישה. אמנם התוס' בע"כ ס"ל דאיה"נ הוו שלו וראייתנו מיהא קיימת לשי' הראשונים דסברי דאינן שלו. אכן י"ל דהתוס' נמי ספוקי מספקא להו בהא אי בעינן בצפ"מ שיהיו שלו. דהנה יש לדקדק אמאי מסקו בבהמה בצ"ע והרי היינו הך דצפ"מ ומוכח מהש"ס דאי לאו דכתיב טהורות היו כשרין משל עיר הנדחת ומאי מספקא להו טפי בבהמה. ולפי מה שכתבנו י"ל דמספקא להו אם צריכין בקרבנות שיהיו שלו מצד דיני הקרבן או לא. דהנה דברי התוס' דבהמת עה"נ שהקדישה והקריבה יהא קרבן כשר קשין טובא, דאפי"ת דאיה"נ הוו שלו מ"מ איך שיהי' הרי אמרינן בב"ק (דף מ"ה ע"א) דשור הנסקל שנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש וא"כ האיך יכול להקדיש בהמת עה"נ אחר גמ"ד, דע"כ אחר גמ"ד מיירי דאי קודם גמ"ד אינה נאסרת ולא מיקרי בהמת עה"נ כמש"ל וכמו שיבואר להלן בארוכה, וכבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל. ומצאתי בס' מנ"ח (מצוה תס"ד) שתי' ע"פ מ"ש הקצוה"ח (סי' קי"ז) דהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הוא רק בקדושת דמים אבל קדושת הגוף יכול להקדיש זה שאינו ברשותו, וסברי התוס' דאיה"נ הוו שלו אלא שאינן ברשותו ולכן בקדושת הגוף יכולין להקדישן ובב"ק מיירי לענין קדושת דמים דאילו למזבח בלא"ה נוגח פסול. ומעתה י"ל דבהא גופא מספקא להו אם צריך הקרבן להיות שלו מצד דיני הקרבן וא"כ יש ללמוד בצפ"מ נמי מכשיר ממכפר שיהיו שלו ומדכשרין משל עה"נ מוכח דאיה"נ הוו שלו אלא שאינן ברשותו וממילא גם לקרבן מצי מקדיש להו בקדושת הגוף, או דלא בעינן כלל מצד דיני הקרבן שיהיו שלו אלא מצד ההקדש וא"כ בצפ"מ דלא בעי מקדיש להו לא בעינן שיהיו שלו ולא מוכח מכאן דאיה"נ הוו שלי וכיון שכן לא מצי מקדיש להו לקרבן דלאו שלו נינהו. אולם עיקר תירוצו של המנ"ח אינו מרווח, דאפילו אם נתפוס כהקצוה"ח וגם נניח דאינו ברשותו של איה"נ דמי לשאר אינו ברשותו אין זה לכו"ע אלא אליבא דרש"י, אבל ר"ת בתוס' גיטין (דף מ' ע"ב ד"ה הקדש) שהקשה על רש"י מה בין קדושת דמים לקדושת הגוף לענין להפקיע מידי שעבוד בודאי פליג על סברא זו יעו"ש בקצוה"ח, ולפ"ז הדר קשה אמאי מסקו התוס' בבהמה בצ"ע. וכן יש לדקדק קצת במה שכתבו התוס' אח"ז בד"ה לצפרים בהחלט דצפרים שהחליפן בע"ז כשרות לכפרה ולא מספקא להו כלל. ושמא י"ל דהכא איירי רק מענין הכפרה מצד חסרון דמשקה ישראל אבל מצד ההקדש אה"נ דספוקי מספקא להו גם בזה, ודוחק הוא דהו"ל לפרושי. ואפ"ל דמספקא להו בבהמה לטעם אחר. דבסנהדרין (דף קי"ב ע"א) בעי ר"ת בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש מיקטל קטלה או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, וא"כ קשה האיך הו"א דכשרות לטהרת המצורע והיינו לשחוטה כדאמרינן התם למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה והרי כתיב בה ושחט וזו אינה שחיטה אלא הריגה לפי חרב ונבילה היא לחד צד איבעיא דר"ת. [וראיתי לש"ב הגאון מהרי"ד זצ"ל בספרו בית הלוי ח"ג (סי' כ"ו אות ד') שכתב דמה"ט השמיט הרמב"ם ז"ל לאיבעיא דר"ת משום דמהאי סוגיא מוכח דמהניא לה שחיטה לטהרה מידי נבילה, ונתכוין לזה גם בס' מנ"ח יעו"ש, אבל דבר רחוק הוא רפה רק לפלפולא]. ונראה ליישב בפשוטו דרש"י ז"ל פירש אלא לשחיטה כו' ויכול לשורפה אחר שחיטה, הרי דסבר דעוף אינו בכלל בהמה להריגה אלא לשריפה כשאר שללה וכ"כ הרש"ש. ולכן בבהמה מספקא להו להתוס' כיון דלהריגה קיימא אין כאן שחיטה, אבל להלן בצפרים שפיר כתבו בהחלט דכשרות לכפרה דהא צפרים לא קיימו להריגה אלא לשריפה ושחיטה מעלייתא היא. [ומה שקשה מכתותי מיכתת שיעורא כבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל. אבל, גם זה דחוק לומר דמסקי התוס' בצ"ע בשביל איבעיא דלא איפשיטא בש"ס ולא יזכירוה כלל. ובעיקר הקושיא מאיבעיא דר"ח י"ל דס"ל דזהו רק אם שחטה בסכין דהוי דומיא דחרב אבל אם שחטה בקרומית של קנה לא מקרי לפי חרב ובזה לא איבעיא לי' לר"ח עיין בב"ק (דף מ"א), ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ עוד י"ל דמסקו בצ"ע לפ"מ שעמד המל"מ (פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו) אמאי הכשירו התוס' בהמת עה"נ לקרבן דלבתר דכתיב קרא בצפ"מ למעוטי צפרי עה"נ הדר נילף מכפר ממכשיר לפוסלן בשאר הקרבנות, ובסי' ח' ענף הארכנו להראות פנים אמאי לא ילפינן, וי"ל דזהו דצ"ע להו, או דמספקא להו אי קיי"ל כתדבר"י דילפינן מכשיר ממכפר דבקידושין (דף נ"ז ע"א) נראה לכאורה דר"י דסבר צפ"מ משעת שחיטה נאסרין וקיי"ל כוותי' לא סבר ההיא דתדבר"י ולהלן יבואר דאין הדבר מוכרע עוד ומשו"ה מספקא להו. ויש לפלפל טובא בכ"ז אלא שאכ"מ

ד) מן האמור מבואר שדברי המנחת בכורים בביאור התוספתא אינם נכונים. וראיתי להגאון מורמש"ך בספרו אור שמח (פי"א מטומ"צ ה"ח) שהביא לתוספתא זו וכתב בביאורה דעל האם אמר להלן בתוספתא מפני שנעבדה בה עבירה וכאן על הבנים האפרוחים קאי שנאמר ואת הבנים תקח לך לכן אמר שלטהר בו המצורע אינו רשאי ליקח הבנים דכתיב ולקח למטהר שתי צפרים ולא אפרוחים, וכחו דכיו"ב מבואר בהלכות פרה דאין לוקחין עגל יעו"ש, כן הכא בשעת הלקיחה צריכים להיות צפרי דרור וצפור גדולה ולא אפרוח, ופרט דתנא דתוספתא יסבור דמשעת לקיחה הן נאסרין וכמו מכפר דבחוץ, לכן צריך להיות הלקיחה כשהן צפרים, וזה ברור בפירושה, ורבינו פסק כמאן דאמר דנאסרים משעת שחיטה לכן לא זכר זה, עכ"ד

ולענ"ד אין דברים אלו נכונים כלל. ומתחלה נאמר דמה שכתב לאסור גם לקיחתן כשהן קטנים משום דמשעת לקיחה נאסרו ומדמי להו לאין לוקחין עגל דפרה אדומה אינו מבורר אצלי. לא מיבעי' למ"ש הראב"ד בהשגות שם (פ"א מפרה ה"א) דמשו"ה אין לוקחין פגל משום דאין מקדישין מחו"ז וזו קרוי' חטאת, דבודאי נראה דלא שייך בצפ"מ שאינן קדשים ואינו עובר משום מקדיש מחו"ז אפילו למאן דיליף מכשיר ממכפר ומכש"כ למאן דלא יליף, [ואפי' בע"ע מסופקני אם שייך זה, ובשעיר המשתלח איצטריך קרא לרבות שלא יקדישנו מחו"ז כמבואר ביומא (דף ס"ג ע"ב)], אלא אפילו לטעם שכ' הרמב"ם משום דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה נמי אינו עולה יפה. דהנה הא פשיטא לי' להרב נר"ו דבשעת שחיטה בודאי צריכין הן להיות צפרים ולא אפרוחים וכל עצמו הוא חותר לאסור גם הלקיחה, [מה שלא נזכר באמת בתוספתא דתנינן בה רק לא יטהר את המצורע ולקיחה מאן דכר שמה], בכדי ליישב השמטת הרמב"ם לתוספתא זו שלא הביאה לדינא משום דסבר משעת שחיטה נאסרו ולא שייך לאסור את הלקיחה, אבל זה באמת לא יעלה בידינו. דהנה ביכו"כ לא שייך לפי טעמו של הרמב"ם לדון בצפ"מ איסור על הלקיחה כמו בעגלה דפרה אלא פסול בעלמא הוא דאיכא למידן כהו, כלומר שהלקיחה פסולה. דנהי דבפרה אפשר למישכח גם דררא דאיסורא אי משום שהיא באה מתרומת הלשכה ויליף לה בספרי מויקחו אליך, והתוס' כב"ק