דבר אברהם - ב עד

מולקח, ובאיזה קן מיירי, אי בקן דיש בה חיבת שלו חלאו מולקח נפקא אלא משלח תשלח ואפי' לדבר מצוה כמבואר בחולין (דף קמ"א ע"א), ואי בקן שאין בה חובת שלוח אמאי לא יטהר בה את המצורע ומאי משמע מולקח, והגרש"א בבאורו מנחת בכורים פי' ולקח אותן ולא הנמצא מן ההפקר, אבל דברים מתמיהים הם מאי משמע מולקח שלא יקח מן ההפקר. ושמא הוא מפרש ולקח מלשון קניי', אבל מנ"ל הא דבעינן קניי' דוקא ולא סגי בלקיחה ביד לחודא. וספק זה מסתעף לשני ענינים. חדא מנלן דבעינן כלל בצפרי מצורע שיזכה בהן להיותן שלו דילמא בלקיחה ביד בעלמא סגי אע"פ שלא זכה בהן ובלבד שלא יהו גזולין, [דגזולין בודאי פסולין כבקרבנות דילפינן מכשיר ממכפר, יעוי' בתוספתא בפרקין שם לא יטול אם מעל הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה, ועיי' מ"ש בזה בסי' ח' אות ל"ג], שהרי מצינו הרבה לקיחות בתורה שאין מעניינן זכי' כמו ולקח הכהן מדם הפר והרבה כיו"ב. ועוד דאפי"ת דלקיחה זו הוא מענין זכיי' מנ"ל שיקנה בדמים דוקא ולא יזכה בהן מן ההפקר

איברא דבירושלמי ערלה (פ"א ה"א) איתא אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה, ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ וכא שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכלו מ"מ, הרי דולקחתם בדמים משמני. ובהגהות גה"ש וצ"י שם הביא דבתשו' הרא"ש (כלל ל"ה ס"ב) מובאת תשובת רבינו אביגדור שמדבריו נראה דולקחתם דגבי אתרוג היינו קניי' כמבואר הכא בירושלמי, ובמכילתא (בא פ' י"א) מובא ברש"י עה"ת אמרינן משכו וקחו לכם משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו, דהיינו נמי קניי', וה"נ י"ל בולקח דצפ"מ שהוא בדמים דוקא ולא בזכיי' מן ההפקר. אבל כ"ז אינו, חדא דאפילו תפרש הירושלמי כפשוטו דולקחתם לכם היינו קניי' בדמים מ"מ מי שיש לו אתרוג משלו או שניתן לו במחנה או זוכה מן ההפקר אטו אינו יוצא בו, והרי מפורש דבנותן במחנה וכן בשביעית שהוא הפקר יוצאין בו ואין זה צריך לפנים, ועוד דע"כ אין הירושלמי מתפרש כפשוטו דולקחתם לכם קאי על הקניי' שהרי ולקחתם על הנטילה קאי וכמו שתמה הכפ"ת לסוכה (דף מ"א) על רבינו אביגדור דא"כ נטילה של מצוה היכא כתיבא, אלא ודאי דכוונת הירושלמי היא ולקחתם לכם בדמים היינו שיהי' בו דין ממון וכדאמרינן בש"ס דילן (דף ל"ה ע"א), וכ"נ בירושלמי סוכה ר"פ לולב הגזול דפריך מה בין שופר ומה בין לולב ומשני בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הניי' ברם הכא יום תרועה יהי' לכם מ"מ. ובצפ"מ נמי מבואר להדיא דנוטל משל הפקר, דהרי ממעטינן מתשלח שלא יטול אם מעל בנים לטהר את המצורע ושלוח הקן אינו נוהג אלא בהפקר ולא במזומן

ב) ויותר מזה נראה דבצפ"מ לא בעינן כלל שיזכה בהן להיותן שלו אלא אפילו אם לא זכה בהן ולא נעשו שלו נמי מטהר בהן. דהנה בקרבנות מזבח כתיב קרבנו ואמרינן בב"ק (דף ס"ו ע"ב) קרבנו ולא הגזול והתם ודאי אין קרבן מן ההפקר כל שלא זכה בו שהרי בכל אופן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. [ועיי' בנדרים (דף ל"ד ע"ב) היתה לפניו ככר של הפקר כו' ובמה שהאריכו שם האחרונים ז"ל ואכ"מ]. אמנם גם בזה יש לחקור אם דין הוא מצד הקרבן עצמו שיהי' שלו, ר"ל דאם אינו שלו הוי פסול בקרבן, או דמצד דיני הקרבן לא בעינן כלל שיהי' שלו אלא דמצד ההקדש בעינן שיהי' שלו דאל"ה לא מצי מקדיש לי', ואין זה דין בקרבן אלא דין בההקנאה כמו בכל הקנאת ממון דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, ואילו הי' מצייר שבשעת ההקדש הי' שלו ואח"כ נעשה אינו שלו גם מצד הממון לא איכפת לן כלל. ומזה יהי' נ"מ לענין צפ"מ, דאם הוא דין בקרבן שיהי' שלו ה"נ בצפ"מ בעינן שיהי' שלו דילפינן מכשיר ממכפר, אבל אם הוא רק דין בההקדש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו א"כ בצפ"מ דלא בעי להקדישן כלל אי"צ שיהו שלו דע"ז ליכא למילף מכשיר ממכפר כיון דבמכשיר לא שייך כלל ענין ההקדש. ובאמת נראה דמצד הקרבן לא בעינן כלל שיהי' שלו אחר הקדישו, שהרי לעולם אחר הקדישו אינו שלו הוא אלא ממון גבוה ואמרינן בזבחים (דף קי"ד ע"א) דלאחר הקדישו אינו נעשה מוקצה ונעבד ע"י הבעלים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא דאיקרי קרבנו הוא רק לענין דקניא לי' לכפרה, יעוי' בחולין (דף מ"א ע"א) ובתוס' שם. והא דממעטין קרבנו ולא הגזול אינו מצד שאינו שלו אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ושונא גזל בעולה כמבואר בסוכה (דף ל' ע"א) יעוי' בתוס' שם ובסוגיא דב"ק. וכן מוקמינן התם בב"ק לקרבנו ולא הגזול דגזל קרבן דחברי' ופירש"י בחד לישנא בלפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל אפי' לבעלים, הרי דגם לבעלים פסול אע"ג דמצד הגזילה לא נעשה אינו שלו, אע"כ דכל שנעשה בו איסור גזילה הוי פסול בקרבן ולא מצד אינו שלו **(הגה"ה. ודרך אגב אעיר שהתוס' שם (ד"ה דגזל קרבן) כתבו וז"ל תימא ל"ל קרא כו' הא אמרינן בפסחים (דף פ"ש פ"ב) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן (דף ע"ו ע"א) גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים חזרה קרן לבעלים עכ"ל, וזה יקשה לרש"י בל"ק. ונלע"ד די"ל דשאני התם שהקרבן כשר דכיון דשחטן בפנים לשם בעלים הרי קיים הגנב השבה מעלייתא ואין הקרבן נקרא עוד גזול, [ואע"ג דגנב בהשבתו צריך דעת בעלים נראה דזהו רק לענין חיוב אחריות אבל מ"מ פקע כבר שם גזול מעל הגזלה ואפי' החזירו שלא מדעת ואם הקדישו בעלים קדוש גם לר' יוחנן ולא נקרא אינו ברשותו], והכא מיירי כשלא שחטו לשם בעלים דעדיין לא השיב ושם גזול עליו:)** ומכח זה תמה אני על החת"ס בחי' לסוכה (דף ל"ה ד"ה לפי) שתפס דמצד קרבנכם צריך להיות שלו

ונ"ל להביא ראי' דבצפ"מ לא בעינן כלל שיהי' שלו או שיזכה בהן בשעת לקיחה מיהא. דדעת כמה מרבוותא דאיסורי הנאה אינן שלו ואין בהן שום זכיי', עיי' ברש"י פסחים (דף ו' ע"ב) דחמץ אחר זמן איסורו לאו ברשותיה הוא פי' דאינו שלו, וכ"ה בחי' הרמב"ן ריש פסחים דאה"נ לא הוו שלו וכל אדם רשאי לגוזלם מבעליו וא"א לזכות בהן, ועיין בחי' הריטב"א לע"ז (דף מ"ד ע"א) ובקידושין (דף נ"ו ע"ב) ובסוכה (דף ל"ה ע"א) משם הראב"ד, וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל הרבה, ואפ"ה אמרינן בחולין (דף ק"מ ע"א) טהורות מכלל דאיכא טמאות כו' ארנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת, הרי דאי לאו קרא דטהורות הו"א דצפורי עיר הנדחת כשרין לטהרת המצורע אע"ג דאיה"נ נינהי ואין בהן זכיי' כלל ואינן נעשין שלו, אע"כ דלא בעינן כלל שיהי' שלו. וממילא מוכח מזה נמי דכל הקרבנות נמי לא בעינן בהו שיהיו שלו גם אחר ההקדש מצד דיני הקרבן, דאל"ה למ"ל קרא בצפ"מ תיפוק מתדב"י ממכשיר ממכפר

ואכתי איכא למימר דלא מוכח מכאן אלא דבכל הזמן שאחר לקיחתן לא בעינן שיהיו שלו אבל בשעת לקיחה אפשר דבעינן שיזכה בהן ויתהוו שלו, והא דצריך למעוטי צפורי עיר הנדחת היינו באופן שלקחן לטהרת המצורע וזכה בהן קודם שנעשו עיר הנדחת או קודם גמ"ד [דנראה פשוט דאין שלל עיר הנדחת נאסר אלא משעת גמ"ד ואילך אע"פ שאין דבר זה מפורש בש"ם, כמו שיבואר להלן בס"ד], ואח"כ נגמר דינן ונאסרו בהנאה, דנהי דקדשים לא נאסרו אחר הקדישם כמבואר בסנהדרין (דף קי"ב) משום דשלל שמים הוא אבל צפרי מצורע דאינן קדושין לשמים שפיר נאסרין גם אחר לקיחה דלאו שלל שמים הוא. אבל ז"א, חדא דרק בקדשים שייך לפלוגי ולומר דבשעת הקדש צריך להיות שלו ולא אח"כ משום דבעי מקדיש להו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, משא"כ בצפ"מ דלא בפי מקדיש להו אין לחלק כלל בין שעת לקיחה לאח"כ, דאי בעינן שיהי' שלו ליבעי גם בשעת שחיטה ואי לא בעינן גם בשעת לקיחה לא