דבר אברהם - ב עג

מעילה מנתינת כסף. והתוס' בקידושין (דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר) כתבו לר"מ דאמר הקרש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל וז"ל דמפיק לי' מקרא דתמעל מעל ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד כו' וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא דבלאו כסף הוא מתחלל אם ירצה לגוזלו עכ"ל. הנה הוקשה להם מקרא דונתן הכסף רק לר"מ אבל לר"י דאמר בשוגג מתחלל לא הוקשה להם מידי משום דבשוגג גזיה"כ הוא וקרא דונתן הכסף במזיד איירי. וראיתי בס' קרן אורה למעילה שם שנתקשה לרוב הראשונים דסברי דגם שלא בדרך הוצאה אלא בנהנה לחוד יוצא לחולין (ושלא כדעת הרמב"ם פ"ו ממעילה ה"ג) מנלן הא, עיי"ש בדבריו בארוכה. וצריך לומר דתמעל מעל גלי אכל אופני מעילה שמיציאה מרשות לרשות, מהקדש לחולין. וע"פ רמז מדברי הראשונים ז"ל מהרהר אני בזה דבר חדש דאולי י"ל דיציאת הקדש ע"י מעילה דמי ממש לפדיון בכסף. דבחולין (דף קל"ט ע"א) לענין תרנגולת של הקדש שמרדה אי פקעה קדושתה אי לא פריך הש"ס מדר"י אר"י ומשני ל"ק הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו, וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו וז"ל פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין עכ"ל, ונראה לכאורה דהתחייבות זו שנתחייב הנודר הרי היא ככסף והקדש מתחלל על ידה, כשי' הריטב"א בכמה דוכתי דהתחייבות חשובה ככסף לענין קנין, עיין שמ"ק ב"מ (דף ע"ז ע"ב) וכתובות ודף צ"ב ע"א), ועיי' מה שהארכתי בזה בספרי (סי' ל"ט). ואף דאין פודין הקדשות בשטר ופירש"י בקידושין (דף ה' ע"א) אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ל הרי דהתחייבות לא מהני בהקדש, י"ל דהריטב"א מפרש לה בשטרות שיש להפודה על אחרים כמו שפירש"י במשנה בכורות ודף נ"א ע"א) אבל בשטר שלו שאני דאיכא התחייבות ודינה ככסף, וה"נ במעילה דחייבתו תורה לשלם קרן וחומש והם אינם כפרה אלא תשלומין לממון הקדש כמ"ש התוס' בכתובות שהזכרנו לעיל י"ל דהוי ככסף והקדש מתחלל עליו, וכן גם במזיד לר"מ דמיחייב מיהא לשלם קרן. ועכשיו מתפרש בפשוטו מה שאין הקדש יוצא לחולין ע"י מעילה בדבר שאין לו פדיון. ולפ"ז יצא לן חידוש לדינא, לפי מה דקיי"ל (מעילה ט"ו ע"א) דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה, אם נהנה בחצי פרוטה מקדשי מזבח ובחצי פרוטה מקדשי בה"ב אף דמעל מ"מ לא יצאו קבה"ב לחולין, משום דחצי הפרוטה שהוא חייב נגד קדשי מזבח לא בא לחילול דקדשי מזבח לאו בני פדיון נינהו, ונמצא דלצורך חילול בא רק חצי פרוטה שכנגד קדשי בה"ב ואין הקדש מתחלל על פחות משו"פ. אבל דבר חדש הוא דמסתפינא להחזיק בו ובדברי הריטב"א חולין יש להסביר ענין אחר, ורק מהרהורי לבי ברהיטא הודעתי לכת"ר

י) ובדברי התוס' קידושין שהזכרנו שכתבו דקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא דבלאו כסף הוא מתחלל אם ירצה לגוזלו אין לשונם מדוקדק לי, דמאי שייך לומר למצוה בעלמא הרי כשאינו רוצה לגוזלו איצטריך קרא דאינו קונה אלא בכסף ולא במשיכה דמינה למד ר"י דמעות קונות ד"ת לדעת רש"י ב"מ (דף מ"ו ע"ב) ובכורות (דף י"ג ע"ב), וצריך לומר דאשגירת לישנא בעלמא הוא. והנה משיכה בהקדש לא מהני לכו"ע בין לר"י ובין לר"ל, לר"י משום דמשיכה אינה קנין כלל ואפילו בהדיוט ולר"ל כתבו התוס' בבכורות שם (ד"ה ד"ת) דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ונראה לכאורה דמה"ט לא יקנה מהקדש גם ביד וחצר, וכן נראה קצת ממה שאמרו בתו"כ (בחקתי) ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם אם נתן את הכסף הרי שלו ואם לאו אינה שלו, משמע דבשום אופן אינה שלו אלא בכסף. ומ"מ אין להקשות להתוס' אליבא דר"מ היאך הקדש יוצא לחולין ע"י גזילה שא"א לשום קנין להיות בהקדש שלא ע"י כסף אליבא דר"ל דאית לי' לענין זה סברא דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' [וכן גם לר"י כדבעינן למיכתב קמן], דשאני הכא דגזיה"כ הוא דתמעל מעל דע"י הוצאה מרשות לרשות גם כזו יוצא לחולין. ולפ"ז נדחו דברי הפנ"י קדושין שם שתמה על דברי התוס' אלו דהיאך אפשר דר"מ למד דמזיד מתחלל מקרא דתמעל מעל והרי כולי' קרא דמעילה בשוגג משתעי ובסכינא חריפא מפסיק לקרא, וכתב דר"מ מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי דכיון דאשכחן דהקדש יוצא לחולין ע"י מקח וממכר א"כ ממילא במזיד מתחלל דרך מקח ונהי דהתם מתחלל ע"י כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו היינו למצוה כמ"ש התוספות עכ"ד, ולפי הנ"ל אין לומר כן מסברא דאיזה קנין אפשר לו לעשות בהקדש חוץ מכסף לר"ל כמ"ש [וכן גם לר"י כמו שנכתב להלן], ודוחק לומר דר"מ פליג על כל זה, אע"כ כמ"ש התוס' דר"מ יליף לה מקרא דתמעל מעל וגזיה"כ הוא. ואף דקרא דונתן הכסף וקם לו בחילול הוא דכתיב ולא בדרך מקח, כמבואר ברש"י סוכה (דף מ' ע"ב) קדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול דכתיב ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך הרי מקח עכ"ל, וקרא דונתן הכסף וקם לו וכן קרא קמא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והי' לו דעלי' נמי אמרינן בתו"כ אם נתן את הכסף הרי הוא שלו ואם לאו אינו שלו בגאולה הוא דכתיב ולא בדרך מקח, דין אחד לדרך חילול ודרך מקח לענין קנין וגם לר"ל אין הקדש נקנה במשיכה אפילו דרך מקח כדתניא בקידושין (דף כ"ט ע"א) משכו במנה כי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו, ועיין בתוס' ר"י הזקן שם, ואפשר דאיתקש מכירה לגאולה, ולפי דברי התוס' בכורות מוטעם יותר דלא שייך כלל משיכה ושום קנין בהקדש וע"כ דבכסף הוא נמכר. וק"ק לי על פירש"י דר"י יליף דמעות קונות מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו והא ההוא קרא בקרקע הוא דכתיב, וכן קרא קמא דוהי' לו בבית כתיב שדינו כקרקע, עיין חו"מ (סי' צ"ה) דפלוגתא דרבוותא היא ובש"ך העלה להלכה כדברי האומרים שהוא כקרקע ועיי' במג"א (סי' תרל"ז ס"ק ז'). ולפמ"ש מיושב קצת דבהקדש לא שייך קנין אחר אלא כסף ויליף הדיוט מהקדש דנקנה ג"כ בכסף וממילא ידעינן דבמשיכה לא משום דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ומדנכרי בחדא ישראל נמי בחדא כמבואר בסוגיא דבכורות ובתוס' שה. ומאי דתפס רש"י את הכתוב ונתן הכסף וקם לו לאו דוקא למימר דהאי קרא במטלטלין משתעי אלא דאשכחן בכלל כסף בהקדש וע"כ גם במטלטלין כן דלא שייך בהו קנין אחר בהקדש. ואף שהתוס' כתבו סברא זו דלא שייכא משיכה בהקדש רק לר"ל דמשו"ה לא יליף מהקדש אבל לר"י דיליף משמע דלית לי' האי סברא, ועיין בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב ד"ה ד"ת) מ"ש בשם הרא"ש, י"ל דר"י נמי ס"ל הכי ולא באה ילפותא מהקדש דאין משיכה בהדיוט דזה באמת א"א ללמוד משום האי סברא דלא שייכא משיכה בהקדש אלא הילפותא היא רק כמ"ש דהדיוט קינה נמי בכסף כדאשכחן בהקדש, ומה שאין הדיוט קונה במשיכה ידעינן כבר מקרא דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ומדנכרי בחדא כו' כמ"ש, ור"ל סבר דמשום האי סברא לא ילפינן מהקדש גם זה דהדיוט קונה בכסף דשאני הקדש דא"א בקנין אחר ולפיכך נתנה לו תורה קנין זה. וכן נראה מהספרי שהבאנו לעיל דמשמע דגם ביד וחצר אין הקדש נקנה כמש"ל, אלמא דלכו"ע סברא זו קיימת. אמנם בפשוטו צריך לדחוק ליישוב דברי רש"י ז"ל דקרא דונתן הכסף וקם לו אכולה פרשה קאי שנאמרה בה גם בהמה שהיא מטלטלין. וקצרתי את דברי בסעי' זה מקום שיש בו להאריך הרבה, לפי שאינני עסוק בהן עתה ולא עיינתי בהם אלא לפום רהיטא ותן לחכם כו'

והנני ידידו הדוש"ת ומברכו בכ"ט

סימן יב

לביאור תוספתא שלהי חולין

א) איתא בתוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח. ואין לזה ביאור מאי משמע