דבר אברהם - ב עב

הלקוח שעליו פוטרו יש לפרש כבר פטור דחזר ולקחו על שני פנים, אי משום דשם הלקוח שרובץ עליו ממכירה ראשונה שמכר ללוקח פוטרו גם עכשיו, דאע"פ שהוא עתה של הבעלים הראשונים שנולד ברשותם מ"מ הי' לקוח ואינו כבנך, או דבמה שהי' עליו שם לקוח ביד הלוקח לא איכפת לן כלל, דמ"ל אם ביד הלוקח הי' חשוב לקוח הרי עכשיו הוא ביד הבעלים שנולד אצלו, אלא דטעם הפטור הוא משום דעכשיו נמי אינו של הבעלים הראשונים מכח לידה ברשותם אלא מכח לקיחה, שהרי קניינם שהי' בו מתחלה מכח הלידה נפקע ע"י המכירה ועכשיו כשחזרו ולקחוהו הוא בא לרשותם רק מכח לקיחה, ולא עדיפי בעלים הראשונים מלוקח אחר. ומסתברא שאם נתפוס בעיקר הפטור דלקוח כדרך הראשון היינו טעמא דחזר ולקחו פטור כאופן השני דגם עכשיו כשחזר לבעלים הראשונים נחשב הוא כלקוח בידם, שהרי רק ע"י לקיחה האחרונה נעשה עכשיו שלהם. ומ"מ גם במוכר לאביו ומת אביו וירשו נמי יהא פטור ביד הבן, דאע"ג דעכשיו חזר ובא לידו בתורת ירושה שאין עליה שם לקיחה ואינה פוטרת מן המעשר מ"מ כיון שלא הי' של מורישו אלא מכח לקיחה לכן גם עכשיו כשנתרוקן רשותו ליורשו הרי הוא של יורש רק מכח הלקיחה של מורישו, דאי לאו כח הלקיחה של אביו לא הי' לו מה לירש ולא עדיף רשות היורש מרשות מורישו שגם הוא רק לוקח הי' ופטור. ואף שבספרי שם כתבתי שלא נוח לומר דטעם הפטור בעיקר הלקוח הוא משום שבא לרשותו מכח לקיחה ולא מכח לידה, דא"כ למה חייב בלקח תוך ח' משום שאינו שעת עשיי' עד שיהא בן ח' נהי נמי דאינו נפטר מצד הלקוח שקודם ח' שאינו שעת עשיי' הא מ"מ גם לאחר ח' לקוח הוא, ר"ל דגם אחר ח' אינו שלו מכח לידה ברשותו אלא מצד הלקיחה, הנה י"ל דיום השמיני שבו נתחייב במעשר נחשב לענין זה כלידה. ולפ"ז יצא דע"כ לא מיפטר אלא חזר ולקחו, דמה שחזר ונעשה עכשיו שלו נובע רק מכח הלקיחה שלקח עכשיו, אבל אלו הי' מצויר דאחר מכירתו לאחרים יחזור לבעלים לא מכח לקיחה חדשה אלא מכח מה שה' מתחלה שלו, ר"ל דקניינו עכשיו יהי' נובע מקנינו שהי' בו ע"י הלידה ברשותו הוה חייב במעשר, דבמה שהי' בינתיים שלא ברשותו לא איכפת לן כלל. והשתא אם נתפוס כדרך זו ניחא שפיר מה שכהנים חייבים במע"ב אם יורשין הם, משום דלאחר שנפקע קנין ה' הוא נעשה של כהנים לא מכח מתנה ולקיחה אלא שחוזרים ונעשים יורשים של גר, וכיון דיורש כרשות מורישו דמי הרי הוא כאלו חזרו לבעלים עצמם מכח קניינם שהי' בו מתחלה ע"י הלידה ברשותם ובכה"ג חייב במע"ב. [ואולי יש מקום לחלק עוד דדוקא כשהבעלים בעולם והבהמות יצאו מרשותן אז פטורין כשחזרו ולקחו, אבל אם מה שאינו ברשותן נובע מזה שאין הבעלים בעולם כלל ואח"כ חזרו ובאו לעולם שאני, דכל זמן שהיו בעולם הי' ברשותם ולא הי' להם הפסק, וא"כ ה"נ בגזל הגר כל זמן שהי' הגר חי הי' שלו וכשמת ואין לו יורשים אין כאן בעלים בעולם כלל דאכתי כהנים לאו יורשין הן וכשבא לידם ונעשו אז יורשין חזר להיות ברשותם]. ודו"ק כי קצרנו בזה

ח) וידידי הרה"ג וכו' מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן מלאשא נ"י העיר לפום רהיטא על דברי התוס' מנחות דקנהו ה' בעודו בבית גזלן ואית בי' קדושה ממש ומועלין בו, א"כ בהי' מעלה את הכסף ומת אמאי ינתן לבניו קדושה שבהן להיכן הלכה. אמנם לפמ"ש למעלה באופנים שקנהו ה' רק ע"י הפרשתו לק"מ, דאמרינן התם נתן את הכסף לאנשי משמר כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי' ואמרינן התם עוד דגם בחטאת ואשם שמתו בעליהם הוו נפקי לחולין מה"ט דאדעתא דהכי לא אפרשו אי לאו דהלכתא גמירי להו דלמיתה ולרעי' אזלי, וא"כ ה"נ כשהפריש הכסף ליתן לכהנים לשם כפרה שמיד עם ההפרשה קנהו ה' לכי מיית אח"כ קודם נתינה שלא נתכפר כלל בטלה ההפרשה למפרע דאדעתא דהכי לא אפריש וממילא לא הי' מעולם הקדש כלל. ולפ"ז יוצא לן דמה דאמר אביי אדעתא דהכי לא אפריש לאו מסברא דנפשי' חידש כן אלא דממתניתין גופה מוכח הכי, דאל"ה גם במת קודם נתינה למה ינתן הכסף לבניו וקדושה שבהן להיכן הלכה כמ"ש אמנם לפי הדרך שכתבנו למעלה דבגזלה קיימת קנהו ה' ממילא גם שלא ע"י הפרשתו קשה היאך פקעה קדושה, דהשתא לא מהני ולא מידי מה דאדעתא דהכי לא אפריש. ולפ"מ שצידדנו לעיל לומר דבכה"ג לא מיירי מתניתין ניחא, אבל אם מיירי מתניתין גם בכה"ג שקנהו ה' בהודאה שאחר מיתת הגר ובלא הפרשה כשהגזלה קיימת קשה. וצ"ל כיון דקנהו ה' רק בכדי ליתנו לכהנים לכפרת הגזלן הלכך כשמת וליכא תו כפרה נפקע ממילא קנין ה'. ואל תתמה שיהא הקדש נפקע בכדי דכוותי' מצינו במעות ההולכות לים המלח דאין מועלין בהן ורק מדרבנן הוא דלא נהנין, עיי' במעילה (דף ג' ע"א) וברש"י שם ועיי' בערכין (דף ה' ע"ב), משום דכיון דאין בהן צורך עוד אינן קדשי ה', וה"נ דכוותה כיון שאין צורך לנתינה לכהנים לכפרה ממילא אינן קדשי ה'. אולם לפ"ז נמצא דההקדש נפקע רק מההיא שעתא דמת הגזלן ולא למפרע, וא"כ אכתי יקשה למה ינתן לבני הגזלן הרי קניינו של גזלן נתבטל כבר ע"י מה שקנהו ה' והשתא כי נפקע ההקדש למה יהא לבניו. [ועוד דאכתי יש לדקדק דיהא אסור ליהנות מדרבנן מיהא כמו בשאר קבה"ב שאין בהם צורך להקדש, עיי' בערכין שם ובדף י"ג, ועיי' מ"ש בספרי סי' ל"ח אות ד', כיון דלכתחלה היו מועלין בהן, ואף דיש לומר דבהא לא גזרו רבנן מ"מ דחוק הוא בכלל ואין להאריך בזה]. וצ"ל דכיון דלא אתי לבסוף לידי כפרה נפקע ההקדש למפרע, והדבר צריך תלמוד והסבר נכון

ואין להתעורר לפ"ז דא"כ האיך כתבו התוס' דאתא קרא דלה' לאשמועינן דמועלין בו עד שיבוא ליד כהן והיכי משכחת בי' מעילה, אי במזיד ולענין מלקות הרי התראת ספק היא דשמא ימות הגזלן ואשתכח דלא הוקדש כלל ואי בשוגג ולענין קרבן הרי כיון שמעל יצא לחולין ולא יגיע עוד ליד כהנים לכפרה וממילא בטל ההקדש למפרע, דז"א כלום דבמזיד שפיר חייב מלקות ואין זו התראת ספק כמ"ש התוס' גיטין (דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו) וש"ד, ובשוגג נמי לא נתבטל ההקדש חדא דנראה דאינו יוצא כלל לחולין ע"י מעילה משום דדינו כחרמי כהנים וחרמי כהנים אין להם פדיון כדתנן בערכין (דף כ"ח ע"ב) וממילא אינם יוצאים לחולין ע"י מעילה וה"נ דכוותה, [ואולי י"ל ע"ז גם אשם קריי' רחמנא], ועוד דאפילו אי הוה יוצא לחולין מ"מ תתקיים כפרה שהרי יושבו דמיה לכהנים ומ"ל הן ומ"ל דמיהן, שהדמים שהמועל משלם להקדש ולכהנים תחת היוצאים לחולין הוי כמו ששילם הגזלן, דהא קרן וחומש של מעילה לאו כפרה נינהו שיהא נחשב רק כאלו באו משל מועל לכפרתו אלא תשלומין הם לממון הקדש שגזל כמ"ש התוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה זה) וא"כ נחשב כאלו ניתנו ע"י הגזלן שלתשלומי נתינתו הם באים ועוד דבכל אופן איצטריך קרא לאיסורא מיהא, ותו לא מידי

ט) ומדי דברי בהאי עניינא ארשום לו בזה מה שאני מהרהר דבר חדש בענין יציאת הקדש לחולין ע"י מעילה דהנה בהקדש היוצא לחולין בדרך חילול או כדרך מקח אינו מתחלל אלא בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו וע"י מעילה יוצא לחולין שלא בכסף, וצ"ל דגזה"כ הוא דמעילה שאני דלא בעינן בה ונתן הכסף כדדרשינן במעילה (דף י"ח ע"א) מקרא דתמעל מעל ואין מעל אלא שנוי דהיינו שיוצא מרשות הקדש לחולין, עיין בתוס' שם וברש"י ערכין (דף כ"א ע"א). והי' בזה לכאורה מקום לשאול כיון דגזה"כ הוא דמעילה שאני מפדיון א"כ אמאי קיי"ל דכל שאין לו פדיון אינו יוצא לחולין ע"י מעילה דילמא מעילה שאני דה"נ לא בעינן בה נתינת כסף. וצ"ל כיון דמעילה חידוש הוא אין לך בה אלא חידושה דלא בעינן נתינת כסף ויוצא לחולין בשוגג אע"ג דאי הוה ידע לא הוה מפיק לי', אבל כל זה הוא רק בדבר שאפשר לצאת לחולין ע"י פדיון מיהא דבזה גלי קרא דבחסרון נתינת כסף לא איכפת הכא, משא"כ בדברים שאינם יכולים לצאת לחולין גם ע"י כסף ל עדיפא