דבר אברהם - ב עא

פירושא דהי' מעלה את הכסף, כלומר שהפריש כבר וקנהו ה' והו"א שינתן כבר לכהנים או שלכה"פ נפקע קנין הגזלן ולא יירשוהו בניו, אבל קודם הפרשה פשיטא דיירשוהו בניו. וכן מבואר ברמב"ם שם (הלכה י') שבהעתיקו דינא דמתני' דהי' מעלה את הכסף כו' כתב הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והפריש אשמו וגזלתו להעלותן לכהנים כו', הנה הוסיף בלשונו הזהב מלת והפריש וכללה על אשמו ועל גזלתו כאחד דהיינו שגם על הגזלה יפול ענין ההפרשה שבזה כבר קנהו ה', ומ"מ בני הגזלן יורשים אותו כיון שמת קודם כפרה. ולא מיבעי' כשאין הגזלה בעינה וצריך להשיב רק דמיה דבודאי לא קנה ה' ולא חלה קדושה על הכסף אא"כ יפריש שהרי עדיין אינו מבורר איזה כסף ישיב לתשלומי הגזלה, אלא אפילו כשהגזלה בעינה שצריך להשיב להכהנים את הגזלה עצמה דוקא כדמוכח מהא דהוו חייבין במע"ב אם היו יורשין, דאלת"ה אלא שיש עליו רק חיוב דמים ואינו חייב להחזיר הגזלה עצמה דוקא אכתי אמאי חייבין במעשר נהי נמי דירתי חוב הגזלה מ"מ לא אותן הבהמות עצמן הם יורשים והוו להו כגבו בהמות בחוב אביהם דהוי לקוח ופטור וכן מבואר מדאמרינן התם למאי נ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח כו' ומכל הסוגיא, וא"כ כיון דחייב להשיב הגזלה עצמה והיא מבוררת גם בלא הפרשה הי' אפשר כבר שיקנה השם מיד עם מיתת הגר, מ"מ בכה"ג נמי אין השם קונה מיד אלא ע"י הכרשתו להשבה, כלומר מיד שהחליט להשיבה דאי תימא דכשהגזלה העומדת להשבה מבוררת קונה השם מיד עם מיתת הגר א"כ אשתכח דלא זכה בה גזלן מעולם וכשמת לא היתה צריכה לשוב לבניו ומתניתין סתמא קתני שהכסף ינתן לבניו, וכן מפורש ברמב"ם שם שאם מת הגזלן קודם כפרה הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזילה או הגזילה עצמה. ולפ"ז צ"ל דמאי דאמרו בש"ם דבעידנא דאודי קנאו ה' ונתנו לכהנים לאו דוקא הוא דגם כשהודה עדיין לא קנאו ה' עד שיפריש, אלא הכוונה היא דבשעה זו כבר חל עליו חיוב ההקנאה לה' לכפרה ולא לגר וממילא לא מצי מחיל עוד לנפשי' ולא בא לאפוקי אלא הודה בחיי הגר, ר"ל דקודם שהודה לגר שם גזילה עלי' ולא מצי מחיל להפקיע חיוב הכפרה וכשהודה לגר נעשה כממונו ומצי מחיל לנפשי' קודם שקנהו ה' לריה"ג, [ולהרמב"ם אינו לכהנים וסגי בהוצאת גזילה מתחת ידו גם לר"ע], וכשלא הודה בחיי הגר שם גזילה עלה גם לאחר מיתתו ולא מצי מחיל ואימתי הי' אפשר למחול אחר ההודאה ע"ז אמרינן דזה שייך רק אם הודה בחיי הגר דנעשה כממונו של גר אבל כשהודה לאחר מיתה הרי בההיא שעתא לא נעשה עוד ממונו של גר המת אלא קנהו ה' בההיא עידנא, כלומר דחיוב התשלומין הוא לה' ולכהנים ולא שייך תו למחול. וקצת מוכח גם מתוכו שאין הכרח שההקנאה לה' נגמרה בההיא עידנא דאודי, דהרי מסיים הש"ס דקנאו השם ונתנו לכהנים והכהנים בודאי אינם זוכים ממש אלא עד שעת חלוקה, אלא דהכוונה היא שהוא עומד לעתיד לכהנים וה"נ אפשר לפרש שעומד לה' והיינו בשעת הפרשה. הן אמנם דטעמא בעי למה בגזילה קיימת לא יקנה ה' מיד עם מיתת הגר כשהודה בחיי הגר לר"ע והרי מבורר הדבר העומד להשבה ומאי שייך בזה הפרשה, אבל הרי בע"כ הראינו לדעת שהדבר כן דאל"כ בגזילה קיימת ומת הגזלן לא היתה צריכה להנתן לבניו שלא זכה בה אביהם מעולם כמ"ש ואולם עדיין יש לדחוק ולומר דכשהגזלה קיימת לא בעינן תו הפרשה אלא דמיד כשהודה ורוצה להשיב קנהו ה' שהרי אינו מחוסר הפרשה, ולהני רבוותא דס"ל דלר"ע משכחת לה גזל הגר גם בהודה בחיי הגר הנה באופן זה וכשהגזלה קיימת קנהו ה' מיד ולא זכה בה הגזלן מעולם, ומתניתין דקתני דכשמת הגזלן ינתן הכסף לבניו הוא דוקא בכסף הגזלה דהיינו דמיה שהיתה של גזלן קודם הפרשה בין שהודה אחר מיתת הגר ובין שהודה בחיי הגר, אבל בגזלה קיימת לא משכחת לי' להאי דינא אלא בהודה לאחר מיתת הגר דלא קנה ה' עד שעת הודאה וקודם לכן זכה בה גזלן משא"כ כשהודה בחיי הגר אליבא דר"ע לא תנתן לבניו שאז קנה ה' מיד עם מיתת הגר כיון שאינה מחוסרת הפרשה. [הן אמנם דלהנך רבוותא כיון שאנו יורדין לחלק אליבייהו דלא איירי מתניתין בכל גווני כבר אפשר לומר דבגזילה קיימת קנהו ה' מיד בשעת מיתת הגר אפילו לא הודה עדיין, [ודאמרינן בעידנא דאודי קנהו ה' לאו דוקא הוא אלא ביאורו כמש"ל], ומתניתין מיירי רק באין גזילה קיימת. אבל מדחזינן דלהרמב"ם ז"ל גם בגזילה קיימת לא קנה ה' מיד עם מיתת הגר אלא שהגזלן זוכה תחלה כמבואר, למה נחדש בזה פלוגתא שאינה צריכה בין הראשונים]. או י"ל דמתניתין מיירי בכל גווני ואתיא כריה"ג דלא משכחת גזל הגר אלא כשהודה לאחר מיתץ הגר [ועפ"י הדרך שתפסנו דבכה"ג גם בגזלה קיימת לא קנה ה' מיד עם מיתת הגר], אבל לר"ע בהודה בחיי הגר שפיר יש חילוק לענין זה בין גזלה קיימת לאין גזלה קיימת. והא דהרמב"ם ז"ל פסק בסתמא שבני הגזלן יורשים את כסף הגזלה או הגזלה עצמה ולא חילק שבהודה בחיי הגר לא יירשו בניו הגזילה עצמה, הוא משום דהרמב"ם לטעמי' דגם לר"ע לא משכחת לה גזל הגר לכהנים אלא כשהודה לאחר מיתת הגר כמש"ל וא"כ בכל גווני שהי' צריך להיות לכהנים כשמת גזלן יירשוהו בניו. ומ"מ הא דאמרינן בסוגיין דבעידנא דאודי קנהו ה' ע"כ צריך לפרשו לצדדין כמש"כ דלא דקנהו כבר ממש אלא שחל החיוב, דנהי דבגזלה קיימת כבר אפשר לומר כן שקנהו ממש מ"מ באין גזלה קיימת בודאי לא קנהו ממש בהודאה לחוד עד שיברר ויפריש, ומ"מ דחוק הוא לומר דמתניתין לא איירי בכל גווני או דאתיא כריה"ג. ועיי' בט"ב (מהדו"ק חאו"ח סוס"י כ') בהתשובה הידועה שחידש דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אינו נאסר לנגזל והקשה לעצמו מסוגיין אי יורשין הוו או מקבלי מתנה למאי נ"מ לגזל חמץ כו' דעפרא בעלמא הוא, וכתב דשאני גזל הגר דמיד שמת הגר זכה בו גזלן ונעשה שלו ונאסר, ואפילו אי יורשין הוו אפ"ה נאסר שאין הכהנים זוכים מיד כי אם בהודה ואפילו הודה בחיי הגר אינם זוכים עד שבא לידם וקודם לזה הוא של הגזלן ממש וכשעבר עליו הפסח ברשותו נאסר. ומן התימה שלא העיר ממה שקנהו ה' תחלה וע"פ דברי התוס' מנחות גם כשהוא ביד הגזלן. ולפ"מ שכתבנו בתחלה דגם בגזלה קיימת ובהודה בחיי הגר מ"מ לח קנה ה' מיד אלא עד שיפריש [או שיחליט להשיב] הנה לכה"פ לא נסתרו דבריו, דאיך שיהי' הנה יש בו זמן שהוא של גזלן ויכול ליאסר, אבל למה שצידדנו לומר דבכה"ג קנהו ה' מיד ולא נעשה מעולם של גזלן נסתרו דבריו אלו. [אלא דמ"מ סתירה לעיקר חידושו לא הוי די"ל דהנ"מ דקאמר רבא יהי' רק בכה"ג בהודה לאחר מיתת הגר ולפי הדרך שכתבנו דבכה"ג כו"ע מודו להרמב"ם דזכה הגזלן תחלה ולא קנה ה' עד דאודי], ואכ"מ להאריך בזה

עכ"פ הא מיהא חזינן דלהרמב"ם ז"ל בכל גזל הגר שלכהנים ולהחולקים עליו לכה"פ בכה"ג דהודה אחר מיתת הגר לא קנה ה' מיד אלא הגזלן זכה בו תחלה ונעשית שלו ורק אח"כ כשיבוא ליד הכהנים הם נעשים יורשים כמו שנתבאר, וא"כ היאך קאמר הש"ס דאי יורשין הן חייבין במעשר בהמה והרי נעשה כבר לקוח ביד הגזלן קודם שקנהו ה' ונפטר, ואפי' חזרו הבעלים ולקחו נמי פטורין כמש"ל. [ועיי' בלח"מ (פ"ו מהלכות בכורות ה"י)]

ז) והנ"ל לומר דאע"ג דגם חזר ולקחו פטור מ"מ הכא שפיר חייב. דהנה בעיקר הפטור דלקוח דלא כתיב בהדיא דלקוח פטור אלא דמשום דבעינן שיהא דומה לבנך נתמעט לקוח שאין לקיחה בבנך כבר עמדנו בספרנו שם דיש לפרש על שני פנים, א) דשם הלקוח שעליו פוטרו, ר"ל דבעינן שיהא שלו מכח לידה ברשותו ולא מכח לקיחה, ב) דלא בעינן כבנך ממש שיהא שלו מכח לידה אלא דהמיעוט דלקוח הוא רק שכל הזמן שנראה למעשר יהא שלו פרט ללקוח שלפני הלקיחה הי' ברשות אחר. וע"פ שני הטעמים הללו בעיקר הפטור דלקוח ישתנה גם טעם דחזר ולקחו, דלפי הדרך השני דבעינן שיהא כל הזמן ברשותו חזר ולקחו נמי פטור בשביל שאותו זמן שהי' ביד הלוקח לא הי' ברשות מוכר, ולפי הדרך הראשין דשם