דבר אברהם - ב ע

יורשין הן וחייבין במע"ב. ולא נהירא לי, דאין צדדי האיבעיא תלויין כלל במה דקנאו ה' או לא, דאפילו אי לא קנאו ה' מ"מ י"ל דלאו יורשין דגר נינהו אלא מתנה הוא דקאמר רחמנא דניתיב להו כמו תרומה דהויא מכ"ד מתנות כהונה אע"ג דלא קנה ה' תחלה, ואפילו אי קנאו ה' מ"מ י"ל דאח"כ נקנה להם בתורת ירושה מן הגר, שהרי בכל אופן לאו יורשין ממש של גר הן לקנות עם מיתתו עד שיודה ויפריש ויביא לידם ואם מת הגזלן לא קנו ולא כלום כמו שיבואר להלן, דאלת"ה אמאי לא פשטוה מהאי ברייתא דקנאו ה' ונתנו לכהן דמקבלי מתנות הן, ורבא גופי' לעיל (דף ק"ט ע"ב) אמר הב"ע כשגזל את הגר ונשבע כו' דבעידנא דאודי קנאו ד' ונתנו לכהנים משמע להדיא דידע מברייתא דקנאו ה' ונתנו לכהנים ואפ"ה איבעיא לי' שמא יורשין הן. והא דכתב רש"י או מקבלי מתנות גבוה הן הוא משום דקושטא דמילתא דלבתר דכתיב קרא דקנהו ה' אי מקבלי מתנות נינהו מגבוה הוא דמקבלי, [או דאפילו אי לא קנהו ה' מקרי מקבלי מתנות גבוה דרחמנא הוא דאמר דניתיב להו]

ה) ולפי האמור דרבא ידע שפיר ברייתא דקנהו ה' ואפ"ה איבעיא לי' שמא אחר חלוקה חזרו להיות יורשיו של גר יש לתמוה על התוס' מנחות שם שכתבו דשמא אתי קרא דלה' לאשמעינן דמועלין בו עד שיביא ליד כהן, ומזה נראה דדינו כהקדש ממש, וא"כ קשה מאי מיבעיא לן בתר הכי בב"ק בנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר אי מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר אי לא יורשין הוו דאמר מר קנו בתפוסת הבית חייבין או דילמא מקבלי מתנות הוו ותנן הלוקח והניחן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, והרי אפילו אי יורשין הוו ליפטרו דהא בינתיים קודם שהגיע ליד כהן הוו ברשות הקדש ונפטרו ממע"ב. ואין כוונתי דליפטרו משום מוקדשין, משום דלא ברירא לי, א) אם קדשי בה"ב דינם כקדשים לענין זה, שהרי פטור המוקדשין הוא משום יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש כמבואר בבכורות (דף נ"ג ע"ב) וזה לא שייך לכאורה בקבה"ב וה"ה בגזל הגר שבכל אופן אין בו קדוה"ג, ב) אם פטור דמוקדשין נמשך גם לאח"כ כשיצאו לחולין, כגון שהוממו ונפדו (תוך ח') [ולא משום הקדישה דעכשיו שיש גם בפסולי המוקדשין אלא בשביל שהיתה להם מכבר קדושה גמורה], וכן בקבה"ב שנפדו אפילו את"ל דגם קבה"ב חשיבי כקדשים לענין זה, וכה"ג הכא שנפקע כח ההקדש ע"י חלוקת הכהנים אם נמשך פטור ההקדש גם לאח"כ בשביל שהיתה עליהם קדושה פעם אחת. ומצאתי שעמד על ספקות אלו בס' מנ"ח (מצוה ש"ם) ועיי' במהרי"ט אלגאזי (פ"ח אות פ"א). אבל הא מיהא ודאי דרשות הקדש לא גרע מרשות לוקח, ואפילו הפקר נראה נמי דפטור כלקוח, דהא לקוח ילפינן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) מקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אין בלקוח ובמתנה אף צאנך ובקרך אינו בלקוח ובמתנה וה"נ אינו בהקדש ובהפקר, וכ"כ המהריט"א שם, ולענין לקוח קדשי בה"ב עדיפי עוד מקדשי מזבח דלא שייך לומר בהו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, דמטעם זה נסתפק המהריט"א מתחלה לומר דקדשי מזבח אינן כלקוח, וא"כ אפילו אי לא שייך הכא פטור דמוקדשין מ"מ כלקוח מיהא הוי וליפטרו בכל גווני. וכ"ת דמשכחת לה שיהיו חייבין כגון שהיו ברשות הקדש רק שלא בשעת עשיי' כגון בתוך ח' דהוי מחו"ז ואינו נכנס לדיר להתעשר לדידן, וכל שהוא בשעת פטור לא שייך בי' פטורא דלקוח כמבואר בבכורות (דף נ"ו ע"א) אמר רבא אמר קרא תעשה בשעת עשיי' מיעט הכתוב, [וגם אם יהי' הפטור מטעם הקדש עצמו מצד יהי' קדש ולא שכבר קדוש אפילו נימא דכל שהיתה עליו קדושה פעם אחת כבר נפטר בשביל זה לעולם גם לאחר שפקע ההקדש מ"מ נראה ג"כ פשוט דדוקא אם הי' קדוש בשעת עשיי' אבל אם נפקע הקדשו קודם זמן עשיר אינו פוטר, וכן נראה שתפס בפשיטות המהריט"א יעו"ש ואכמ"ל], ז"א דא"כ אפילו אי מקבלי מחנות הן ליחייבו שהרי בשעת עשיי' הי' ברשותם כמבואר התם בסוגיא דבכורות

אמנם לפי מה שראיתי בס' חמדת שלמה (סי' א' וחיו"ד סי' ל"א) דהא דלקוח פטור ממע"ב הוא רק כ"ז שהוא ברשות לוקח אבל אם חזר המוכר ולקחו חייב במע"ב כמו במעשר דגן אתי שפיר, די"ל דאי יורשין הוו הרי הן כיד הגר עצמו ודינם כמכר וחזר ולקח דחייב במע"ב, אבל אי מקבלי מחנות הם הרי הם עצמם כלקוחות. אבל המהריט"א שם כתב דחזר ולקחו פטור ממע"ב ונסתייע מש"ס ערוך בבכורות שם תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסול ליה בלקוח כו' אלמא דאפילו חזר ולקחו פטור. הן אמנם שבספרי (סי' כ"ח) הארכתי בזה והראיתי פנים דיש לדחות ראייתו של המהריט"א ורק אליבא דפירש"י ורגמ"ה קמה ונצבה, וא"כ י"ל דהתוס' במנחות לא ס"ל כרש"י בזה, אבל עכשיו ראיתי דמפורש כהמהריט"א בתוספתא בכורות (פ"ז) איזהו לקוח כל שמכרו לו וחוזר ולקחו הימנו או שנתנו לו במתנה וחוזר ולקחו הימנו

ו) אולם באמת נראה דקושיא זו אינה נוגעת לדברי התוס' אלו ובל"ז נמי קשה. דהנה בהא דקנהו ה' יש לחקור אימת קנהו אם משעת מיתת הגר או בזמן אחר לאח"כ, ואת"ל שלא קנהו ה' בשעת מיתת הגר יסתעף לנו עוד ספק בנוגע להזמן שאח"כ אימתי באה קניית ה'. והנה אלולי דברי התוס' הי' אפשר לכאורה לומר דבשעה שמוסרו לראש בית אב אז קנהו ה' והדר בשעת חלוקה כהנים קא זכו בי'. אבל ממ"ש התוס' שכל זמן שהוא ביד בעלים מועלין בו נראה דקנאו ה' גם קודם מסירתו לראש המשמר והנה בב"ק (דף ק"ט ע"ב) גבי פלוגתא דריה"ג ור"ע דאמר רבא כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל מכלל דריה"ג סבר אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל פריך הש"ס אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הב"ע כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו ה' ונתנו לכהנים, ומזה נראה דבשעת הודאה קנאו ה', וזהו רק לריה"ג דדוקא כשהודה לאחר מיתת הגר משכחת לה אבל לר"ע דגם כשהודה בחיי הגר משכחת לה הנה בכה"ג קנאו ה' מיד עם מיתת הגר. נמצינו למדין דלר"ע פעמים קנהו ה' עם מיתת הגר ופעמים לאחר מיתה בשעת הודאה ולריה"ג קנהו ה' תמיד לאחר מיתה בשעת הודאה. אבל באמת אינו כן, חדא דמאי תלי בשעת הודאה, ועוד דלקמן במתני' דדף ק"י תנינן הי' מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו כו' ופירש"י לבניו של גזלן דהא זכה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתהוי לי' כפרה אשבועתי' עכ"ל, ואם נימא דקנין ה' תלוי בהודאה ולר"ע דקיי"ל כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו אם הודה בחיי הגר קנהו ה' מיד עם מיתת הגר א"כ בכה"ג לא זכה בי' הגזלן מעולם ולמה כשמת ינתן לבניו במה זכו בניו, ומתניתין סתמא קתני דהכסף לבניו ומשמע אפילו הודה בחיי הגר. הן אמנם דשי' הרמב"ם ז"ל (פ"ח מגזלה הלכה ה') ע"פ מה שביארו המ"מ היא דהא דפריך הש"ס אלא גזל הגר כו' היכי משכחת לה ואוקי רבא הב"ע כשהודה לאחר מיתת הגר לאו אליבא דריה"ג בלחוד הוא אלא אליבא דכו"ע, דגם לר"ע לא משכחת לי' גזל הגר לכהנים אלא בכה"ג אבל אם הודה בחיי הגר גם לר"ע אינו לכהנים אלא בהוצאת גזילה. מתחת ידו בלחוד סגי יעוש"ה, ולפ"ז י"ל כבר דבשעה שהודה קנה ה' ונמצא דתמיד קדם גזלן וזכה במה שבידו ולפיכך כשמת ינתן תמיד לבניו. אבל לרש"י ז"ל א"א לומר כן דנראה מפירושו לעיל בדף ק"ט דקושית הש"ס אלא גזל הגר היכי משכחת לה לרבא אליבא דריה"ג הוא דפרכינן לה וגם הראב"ד שם בהשגות כתב להדיא כן, ולפ"ז משכחת לה לר"ע גזל הגר לכהנים גם כשהודה בחיי הגר, וא"כ אם תלוי קניית ה' רק בהודאתו של גזלן הרי בכה"ג שהודה מחיים קנהו ה' מיד עם מיתת הגר ולמה כשמת ינתן לבניו. אמנם האמת הוא דלא קנהו ה' אלא בשעת הפרשה, דהיינו שבשעה שהגזלן מפריש הגזלה להעלותה לכהנים אז קנהו ה' ולתוס' חלה עליה קדושה ממש גם למעול בה, ולפיכך שפיר כתב רש"י דזכה בי' גזלן ממיתת הגר עד שיפריש להשבה דרק אז קנהו ה'. והיינו