דבר אברהם - ב ז

זה או אחר, ולכן אם יכולה מ"ע זו להתקיים ע"י אחד שלא בדחיי' אין השני רשאי לקיימה ע"י דחיית ל"ת, ואע"פ שזה יהא חסר מ"ע מ"מ אינו דוחה כיון שהמ"ע תתקיים ע"י אחרים מ"מ, דרק קיום המצוה עצמה היא דדחיא ואין נ"מ ע"י מי תיעשה. וכ"כ השאג"א (סי' כ"ט) דמסוגיא זו מוכח דאף דאותו איש אינו יכול לקיים המצוה אלא ע"י דחיי' מ"מ כיון דאפשר שתתקיים ע"י איש אחר שלא בדחיי' אינו דוחה יעו"ש, ועיי' עוד בשעה"מ (פי"ב מעכו"ם ה"א). ולא הי' מקום לקושיא זו אלא לפ"מ שסברו דעל האב איכא מצוה מיוחדת מוימל אותו וגו' וב"ד לא יקיימוה, אבל למש"כ דהמצוה שעל האב ועל ב"ד ועל הבן עצמו כשיגדיל הכל אחת היא היינו אותה מצוה עצמה דוביום השמיני ימול אלא דאתי קרא דוימל לגלויי סדר המצוה שחלותה היא מתחלה על האב ואח"כ על ב"ד ואח"כ על עצמו אין מקום לקושיא זו. ומ"מ הש"ך שפיר כתב דאינו רשאי למוסרה לאחרים דאז מקיימה האחר בתור ב"ד והוא חסר מצוה זו

ובכעין סברא הנ"ל יישבתי קושיית הקצוה"ח על שיטת התוס' ב"ק (דף ע"ט ע"א) דהיכא דהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, והקשה ע"ז הקצוה"ח (סי' שמ"ח) מהוסיף לו רצועה אחת ומת ששליח ב"ד גולה על ידו ולשיטת התוס' יגלו ב"ד שהם המשלחים. וישבתי בסברא נכונה דדוקא דינין מוטלין רק על ב"ד הסמוכים הכשרים לדון אבל לאחר שנחתך הדין שחייב מלקות מחויבים כבר כל ישראל להלקותו אלא שביררו להם איש אחר לזה את השליח ב"ר, וא"כ לא שיך לומר ששליח זה מלקהו בשליחותן של ב"ד והוי שלוחם ע"ז שהרי השליח ב"ד עצמו נמי מחויב במצוה זו וצריך לעשותה מצד עצמו וכמש"ל. וכבר הארכתי בזה בספרי בסי' כ' בדברים נכונים ב"ה

ו) אח"ז ראיתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי (ח"א סי' י') שכ' ג"כ כסברתנו דבדבר שהשליח עצמו נמי מחויב לא שייך שליחות, וכתב שכן הוא להדיא בחי' הרשב"א שבת (דף קל"ז) שכ' בשם הרמב"ן דבמילת גר לא שייך שליח דכל מאן דמהיל מצוה דידי' קעביד וכ"כ הר"ן בס"פ ר"א דמילה. [והרשב"א מסיים בה להדיא דה"נ היכא דלא מהלי' אבוה דב"ד חייבים למימהלי' מצוה דנפשי' קעביד. ומה שנראה מדבריו דהרשב"א דחי לי' היינו בנוגע ללשון למול יעו"ש]. עוד תפס שם בפשיטות לענין דחיית עשה לל"ת דאף דאיש אחר יכול לקיים המ"ע שלא ע"י דחיי' מ"מ חי שאינו יכול לקיים אלא ע"י דחיי' רשאי לקיימה בדחיי' ולא מקרי אפשר לקיים את שניהם כיון שהעושה עצמו אינו יכול לקיימה בלא דחיי' וגם הוא מצווה על מצוה זו ואם יעשנה אחר הא לא יקיימנה הוא, וזה דלא כדברינו שתפסנו להיפוך על יסוד דברי השאג"א והשעה"מ יעו"ש שהאריך בדברים נחמדים. אולם לענ"ד יש להביא ראי' דלא כדבריו ממ"ש רש"י שבת ודף כ"ד ע"ב) לבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט עכ"ל, ובתו"י שם הקשו וז"ל וא"ת הנך אמוראי דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת כו' ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל והנה מילת הבן המוטלת על האב הוא רק עד שיגדיל אבל משהגדיל שוב אין האב חייב במילתו אלא הוא עצמו. וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה ב' אות ב') שנסתפק בזה וטרח טובא להביא ראי' מדברי הרמב"ם בהל' ק"פ דמשהגדיל אין מילתו מעכבת את אביו מפסח ומוכח דאין אביו חייב עוד במילתו, ושקיל וטרי טובא בכדי להעמיד ראי' זו על בסיסה, אבל באמת אין צורך לנו להסתייע מכללא דבפירוש מבואר הכי בפיה"מ להרמב"ם ספר"א דמילה וז"ל וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול א"ע מיד עכ"ל. וא"כ האיך קאמר רש"י דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לעשותה למחר והרי משכחת לה שהי' יו"ט היום האחרון מקטנותו שאז אם ימתין עד למחר לא יקיים עוד אביו את המצוה לעולם, ובפ"כ דלאו היינו טעמא דקרא משום דאפשר לעשותה למחר אלא דגזה"כ הוא שאין חילה שלב"ז דוחה יו"ט ואפילו א"א לעשותה למחר, וכן נילף מהכא לעלמא כקושית התו"י. אע"כ דאף שהאב נפטר למחר מהמצוה ולא יוכל לקיימה עוד מ"מ לא דחיא יו"ט שהרי המצוה עצמה מיהא תתקיים גם אח"כ ע"י הבן וכל שהמצוה תתקיים ע"י אחר שלא בדחיי' אין אומרים שיבוא זה ויקיים ע"י דחיי' וכמו שכתבנו. מיהו לפ"מ שכתבנו במק"א [עיי' סי' ד'] לחלק בין הא דר"ל דאפשר לקיים את שניהם ובין מיעוטא דקרא אפילו לטעמא דרש"י יש לדון עוד בזה ודו"ק

ועדיין יש להעיר בזה, דבירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) על מתני' דכל מצות האב על הבן גרסינן מה למצוה או לעיכוב נשמעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי רבי אימי אמר לי' פייס לאבא דיסביני אתא פייסי' ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אין תימר לעיכוב הוה לי' לכופניה, וכתב בפני משה דלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה דינן כשאר מצות עשה שבתורה עכ"ל. אבל בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' שכ"א) ראיתי שלא כתב כן, דשקיל וטרי התם לענין פדיון הבן כשהגדיל וכתב וז"ל נראין לי הדברים פשוטין שלא פקע זכות האב לעולם כו' והגע עצמך אימת פקע זכות האב ואימת פקע שעבוד הפדיון מנכסיו וחל על הבן וכי נתנה התורה זמן לחיובו של אב כו' מיהו אם רצה הבן לפדות א"ע כו' פדוי כו' וכל הקודם בפדיונו זכה ומברך כו' ומיהו מסתברא שהאב קודם שמצות הבן על האב ואם לא רצה האב לפדות אחר שהגדיל הבן ויש לו נכסים אין כופין את האב אלא הבן, ודוקא בזמן שאין יכולין לכוף הבן כו' אבל בכור שהוכר ויש לו ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעכוב, וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפ"ק דקידושין כו' מה למצוה או לעכוב כו' הדא אמרה למצוה כו'. ונראה שפל כל מצות הבן על האב השנרות שם לחולו לפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמרו כן ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר בלבד שאם כן היה להם לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל. ובע"כ צ"ל דבכל הני מילי שהוא למצוה ולא לעכב מיירי רק כשהגדיל הבן ואפשר לכוף אותו דאז ליכא על האב אלא מצוה, דאילו כשהבן קטן בודאי כופין את האב דמ"ש מצות אלו משאר מ"ע שבתורה כמ"ש הפ"מ וכמ"ש הרשב"א עצמו דהיכא דא"א לכוף את הבן כופין את האב, וענין הדבר הוא דאע"ג דגם כשהגדיל הבן מצוה גם על האב מ"מ לענין כפיי' צריכין אנו לכוף את הבע"ד עצמו דהיינו הבן דכיון דאין אנו צריכין. לכוף שניהם הבן קודם לכפיי', אבל בקטנותו בודאי כופין לאב. וכיון שהרשב"א כולל גם מילה בהני חילי שעל האב מצוה ולא לעכוב מוכח דגם כשהגדיל מצוה על האב אלא דלענין כפיי' הבן קודם לכוף אותו למול א"ע ועל האב רק מצוה. וכן גם מטעמא שכ' הדשב"א בפדיון הבן דאימת פקע זכות האב נראה דה"נ במילה. אמנם לפ"ז נראה דגם בלהשיתו אשה אם א"א לבן לישא אשה אלא בסיוע של אב ה"נ כופין את האב. ואיני יודע למה לא היבא בשו"ע להלכה הא דחייב האב להשיאו אשה ולהשיטו בנהר

ז) ובעיקר הדבר אם יכול האב לעשות שליח לחול את בנו כשהוא עצמו מוהל מצאתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) שחולק על אבין האו"ז וכתב דאפילו אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה כלל בעשה, ומן התימה שלא הזכיר כלל מדעת אביו שכ' להדיא דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר כחו שהביא הד"מ משמו. ובגוף דברי האו"ז שהד"מ הקשה עליו ח"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח כמש"ל, י"ל עוד דלעולם סבר נמי האו"ז דחצי למיעבד שליח ושלוחו כמותו והא דאסור ליתן למוהל אחר הוא משום דמצוה בו יותר כדאמרינן ברפ"ב דקידושין, אלא דלשון אסור ק"ק לפ"ז. וגם בזה בנו מהר"ח חלוק עליו, דבס'