דבר אברהם - ב ו

ג) ובהביטי כס' קובץ ראיתי שנתלבט במש"כ הש"ך חו"מ (סי' שפ"ב סק"ד) דמי שיכול למול בעצמו את בנו לא ימסור לאחר וכתב דכן מוכח מרא"ש ס"פ כיסוי הדם, והתב"ש (סי' כ"ח אות י"ד) תמה עליו דמרא"ש לא מוכח מידי והשיגו ברב חומר מדאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"א) ואי איכא אחר לימהל אחר ואמאי הרי מבטל האב מ"ע לדברי הש"ך יעושה"ט, ועיי' במ"ש הקצוה"ח שם. ובס' קובץ מכריע לה, דביום השמיני גופי' דחיובא דאב מקרא דוימל אברהם וגו' דמי לכיסוי הדם דמי ששפך יכסה ואינו יכול לעשות שליח, אבל מח' ואילך דחיובא דאב הוי רק מדכתיב המול לכם דמי לשאר מצות ויכול לעשות שליח. ודבריו ז"ל תמוהין, אטו חיובא דאב מוימל הוא כי היכי דנחלק בין שמיני לאחר שמיני, הרי חיובו הוא מקרא דוביום השמיני ימול כמ"ש הר"מ ז"ל בס' המצות וכמבואר, ויעוי' בפיה"מ פרק גיד הנשה על מתני' דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ועי' מה שכתבתי ע"ז בספרי בהגה"ה לסי' כ"ב אות א' ועוד אי לא קאי קרא דוימל אברהם אלא על יום ח' א"כ מנלן באמת דאחר ח' מוטלת על האב מצות מילה ביחוד בתור אב, דלמא אינו מצווה במילתו אלא בתור ב"ד ככל ישראל ולא בתור אב, כיון דוימל אותו קאי רק על יום השמיני. אלא דהאמת הוא דמאי דאמרינן התם בקידושין (דף כט ע"א) ולמולו מנלן שנאמר וימל אברהם וגו' אינה למצוה מיוחדת אלא דקרא לגלויי אתי דהמ"ע דוביום השמיני ימול חלה על האב תחלה והוא הדין והוא הטעם גם לאחר ח' דמרבינן מוא"ו דוביום ואין מקום כלל לדבריו. ומה שבא כת"ר במכתבו השני להמליץ בעד הס' קובץ ממה שהקשיתי דאי לא קאי קרא דוימל אלא על יום ח' מנלן דאחר ח' מוטלת על האב ביחוד, וכתב דאפשר לומר עפמ"ש התוס' שם (בד"ה אותי) דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה למיפטר אשה ממילת בניה תיפוק לי' דמ"ע שהז"ג היא ותירצו דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא הוי כמ"ע שהז"ג, ולפ"ז מוכח דאב מצווה לעולם אף לאחר ח' דאל"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא ל"ל אותו דאף דלגבי התינוק אין לה הפסק מ"מ לגבי ציווי האב יש הפסק אע"כ דאב מצווה לעולם. הנה לדברי הס' קובץ אין זה מעלה ארוכה כמו שהרגיש כת"ר בעצמו דביכו"כ הרי מוכח דחיוב האב לעולם הוא, אלא דבזה ירצה כת"ר לקיים די"ל דחיובא דאב מוימל הוא וזה אין במשמעו אלא ליום ח' ומ"מ ידעינן גם אחר ח' מקרא דאותו כמו שהוכיח. אבל גם זה אינו נכון כלל, דבודאי אין כונת התוס' להקשות אקרא דאותו גופי' דיתורא הוא דל"ל למיכתב למעט נשים דבל"ז הוה ידעינן דפטורות מטעמא דמ"ע שהז"ג, שהרי כלל זה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג נתחדש רק אחר מ"ת אבל קודם מ"ח לא הי' נ"מ בנשים בין מ"ע שהז"ג ללאו הז"ג ובודאי אצטריך רחמנא למימר אותו ולא אותה לאוייי דנפטרה שרה וכל הדורות שפד מ"ת, וכן לדעת הרמב"ם שבני קטורה חייבים לעולם במילה דמוטל רק על האב ולא על האם, אלא דקושיית התוס' היא רק על תנא דברייתא למ"ל להביא קרא דאותו לפטור נשים תיפוק לי' דהשתא הרי הן פטורות מטעמא דמ"ע שהז"ג וכן מוכת עוד מח"ש התוס' בתר הכי דאכתי מ"ע שהז"ג היא דאין מלין אלא ביום ותירצו דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, ואם נימא דקושייתם היא על יתורא דקרא גופי' א"כ אכתי תקשה לרבנן דקיי"ל כוותייהו דגם מילה שלב"ז אינה נוהגת בלילה, אע"כ כמ"ש דהקשו רק אתנא דברייתא וע"ז שפיר תירצו דס"ל כמ"ד נוהגת בלילה אבל אקרא גופי' לא קשה כלל כנ"ל דשפיר איצטריך לדורות דקודם מ"ת ולב"ק להרמב"ם. וא"כ נפלו דברי כת"ר. דאין להוכיח מקרא דאותו ולא מידי דלאו יתורא הוא. אח"ז ראיתי להפ"י שם שפירש נמי הכי בכוונת התוס', ופשוט הוא

ד) והנה כדברי הש"ך נראה מאו"ז הביאו הד"מ יו"ד (סי' רס"ד) וז"ל אם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר, והד"מ חמה ע"ז דמ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח. ולענ"ד נראה דסברתם היא דע"כ לא שייכא שליחות למידן בה לומר שלוחו של אדם כמותו שיהא נחשב כאילו עשאה המשלח ולא השליח אלא בדבר שהשליח עצמו אינו מחויב לעשות מעשה זו ורק המשלח מחויב בה או צריך לה, ולכן כשעשאו שליח שיעשה מעשה זו עבורו נחשבה המעשה כאילו עשאה המשלח ולא השליח, אבל בדבר שהשליח עצמו נמי מחויב לעשותו האיך נימא שעשיית הדבר נחשבת עבור המשלח ודמי כאילו לא עשאה השליח והרי השליח נמי מחויב בדבר זה מצד עצמו ומי זה הפקיע את חיובו שתיחשב כאילו לא עשאה הוא אטו אפשר לקיים מצוה שתיחשב על חשבון אחרים, והדמיון לזה הוא אילו הוה אמרינן דעל מצוה שבגוף נמי שייך שליחות [יעויי' בקצוה"ח (סי' קפ"ב סק"א)] הנה האומר לחברו הנח תפילין עבורי אינו נפטר בכך, דכיון דאותה הנחת תפילין הוי מעשה חיובית גם להשליח עצמו האיך נימא דדמי כאילו הניח המשלח ולא השליח והרי גם השליח מצווה ועומד להניח תפילין מצד עצמו. הלכך ה"נ במילה דמכיון שאין האב עצמו מולהו ומניחו לאחרים חל החיוב על ב"ד כדאמרינן התם בקידושין והיכא דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי' והיינו כל ישראל כמ"ש הרא"ש בפ' כיסוי הדם והשליח בכללן. וא"כ האיך נימא שהשליח מל בשליחותו של אב והוי כאילו מלהו האב והרי גם השליח עצמו מחויב במילה זו בתור ב"ד מקרא דהמול לכם מכיון שאין האב מולהו. וע"ז מוכיח לה הש"ך מדברי הרא"ש שכ' שאם אמר האב למוהל אחר למול את בנו לח זכה באותו המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, והיינו משום שאין האב יכול לעשות שליח ולמסור מצותו לאחר שיעשה עבורו דמיד שאינו מולהו בעצמו נתחייבו כל ישראל למולו ואין האב בעלים לזכותה למי שירצה, משא"כ אילו הוה אמרינן דמצי למיעבד שליח הי' יכול למסור לאיזה שירצה. וגם החולקים על האו"ז והש"ך נלע"ד דלאו על עיקר סברא זו פליגי אלא דס"ל דהא דב"ד חייבין למולו הוא דוקא כשנתייאש האב מלמולו אבל אי מהדר בתר שלוחא עדיין מצוה דידי' היא ולא חלה על ב"ד ולא שייך הסברא הנ"ל. אבל האו"ז והש"ך י"ל דס"ל דבכל גוונא חל כבר החיוב על ב"ד כיון דמ"מ אין האב מולהו בעצמו ממש יהי' מאיזה טעם שיהי'. ואין להעיר דכל יום ח' עד הרגע האחרון מן היום לא רמי חיובא על ב"ד אפילו כשאין האב יכול למולו ממ"ש רש"י ביבמות (דף ע"א ע"ב) כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים וכתב רש"י וז"ל חבושין בשעת עשיי' ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים כו' ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו עכ"ל, הרי דגם כשהן חבושין אין חיוב על אחרים למולו, [היינו קידם זמן האחרון שביום שיש שהות למול בו, דבזמן האחרון בודאי יש חיוב כמבואר ברמב"ם (פ"א ממילה ה"א) שב"ד חייבין למולו בזמנו], די"ל דשאני הכא כיון דאפשר שיצאו מבית האסורים בעוד יום וימולו בעצמם אין חיוב על אחרים שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כל שיש לו אפשרות למול בעצמו, אבל אם נתייאש מלמולו או שאינו יכול למולו בעצמו ולא להתלמד בו ביום ומסרו לאחרים אה"נ דחל כבר החיוב על ב"ד. [ודרך אגב אעיר דלשון רש"י ז"ל אינו מדוקדק במה שכתב שיצאו מבית האסורים בשעת אכילה, שהרי אז הוי לילה ואינו זמן מילה ולא מעכבא מאכילת פסח כל שהי' אנוס כל הזמן מן תחלת זמן חיובו עד עכשיו וכדאמר רבא לעיל מינה המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא, וצ"ל שיצאו מבית האסורים זמן מה קודם לילה אחר שעשה שלוחן את הפסח, ופשוט הוא]

ה) ומה שהשיגו על הש"ך מדאמרינן ואי איכא אחר לימהל אחר אינה השגה. דהנה על האב ליכא מצוה מחיוב מיוחד מה שאינו על אחרים אלא דאותה מ"ע עצמה דוביום השמיני ימול סדרה הוא שחלו על האב תחלה, אבל אם אין האב מולהו מתקיימת אותה מ"ע עצמה ע"י ב"ד, ולכן לא שייך לומר בזה דחיית ל"ת כי היכי דתתקיים העשה ע"י האב דוקא כיון דאותה מ"ע עצמה לא תתבטל בכל אופן אלא דתתקיים ע"י אחרים ולא ע"י האב דנראה לומר דהא דעשה דוחה ל"ת ענינה הוא דקיום המ"ע עצמו הוא דדחי ולאו דוקא ע"י עושה