דבר אברהם - ב ח

קכ"ח כתב דאפילו לכתחלה יכול אב אומן לומר לאחר למול ולא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, יעו"ש בדבריו שהאריך בעיקר ענין שליחות ואינם מבוררים אצלי. וכאשר עיינתי בגוף דברי האו"ז (הל' מילה סי' ק"ז אות ה') ראיתי שהד"מ הביא לשונו בשינוי קצת ולפ"ז הוקשה לו מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח, אבל לפי הלשון שבאו"ז יש להסיר קושיא זו דהד"מ הביא לשונו דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר ולשון ליתן משמע אפילו בשליחות, אבל באמת כתוב באו"ז והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאתר שיחול לפניו, ולפ"ז י"ל דאה"נ אי משווי לי' שלוחא שרי אלא דאם אחר רוצה למולו לפניו מעצמו שלא בשליחותו אסור לו להניח, וכן משמע קצת ממאי דמסיים האו"ז וגם האחר אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו דמצוה עלי' דאב רמיא, משמע דכולה מיירי בלא רשותא דאב. ויעוי' בדברי מהר"ח שם (סי' י"א) שהאריך לבאר דכשמל אחר לא בעינן שליחות כלל, דאין מצוה כלל על האב שימולו הוא או שלוחו דוקא אלא דהאב חייב לעסוק שיהא בנו נימול ע"י מי שיהי', שאין עיקר המצוה העשיי' היינו מעשה המילה עצמה אלא עיקר המצוה היא שתהא המילה חתומה בבשרו והיא מצוה בכל עת, ולכן נתיישבה דעתו של דוד כשהי' ערום בבית המרחץ ונזכר במילה שבבשרו כמבואר במנחות (דף מ"ג ע"ב), ומכריח לה מהא דבמקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת וכי כל זה אבי הבן בעצמו עשה ולא אחר, וע"כ כן הוא שאם לא כן לר"א שלולב וכל מכשיריו דוחה את השבת אם ראובן א לו לולב שמעון יחלל שבת לתקן לראובן כדרך שאנו עושין במילה שראובן מל בן שמעון. וראיתי להרב המגיה שביאר דברי רבינו דאין שליח יכול לעשות מצוה עבור משלחו ע"י דחיית ל"ת, והא דמלין בן של אחר בשבת לאו מטעם שליחות הוא אלא משום דמטה על כל ישראל, והביא שכ"כ במקנה קידושין (דף מ"א ע"ב בתד"ה נפקא). ולפ"ז לפי מה שתפסו האחרונים ז"ל דמצוה על האב למולו בעצמו ממש וכשמל ע"י אחר מטעם שליחות אתינן עלה, שלא כדברי מהר"ח הנ"ל, הנה בשבת מיהא אין לאב אומן ליתן לאחר למול דאז לאו בשליחותי' דידי' הוא דקא עביד אלא מצוה דנפשי'. אבל אין דברים אלו נראים והמעיין בדברי המקנה יראה דהתוס' לא ס"ל הכי ואין להאריך עוד

ודרך אגב אזכיר בזה שראיתי דבר חדש בשו"ת מהר"ח שם שדעתו ז"ל דהיכא דליכא לאב מיחייבא אמו למולו, דלא ממעט לה קרא אלא היכא דאיתיה לאבוה, ולא דמי לפדיון ולתלמוד תורה דהתם יליף מתפדה תפדה ומולמדתם ולמדתם משא"כ גבי מילה, ואי מאותו לא מצינו למיפטרה אפילו כי ליתיה לאב דכל התורה בלשון זכר נאמרה והשווה הכתוב אשה לאיש, וכפי הנראה מדבריו סמך על הא דאמרינן ביבמות כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים דמשמע דאם לא היתה חבושה הי' מוטל החיוב גם עלי', והיא שיטה חדשה. וגם בזה ראינו שעמד כבר אביו ז"ל באו"ז (הל' מילה סי' צ"ו אות א') והלך בדרך אחרת, וז"ל אותו ולא אותה הא למדת שהאם אינה חייבת למול את בנה. וההיא הערל דמסיק כו' כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים, הא דנקט אמיה לא מפני שהאם חייבת למול אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורין הוות איהי מהלא לי' כו', א"נ אגב שיטפיה נקט משום דנקט האי לישנא דפ"ק דשחיטת חולין כו', ודלא כפרש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול משמע שרוצה לומר שגם האם מיפקדה עכ"ל. ואם ננקוט בכוונת רש"י כהאו"ז הרי נוספה גם דעתו כמהר"ח, והמאירי בחי' ליבמות כתב נמי כלשון רש"י חובת מילה מוטלת עליהם. והמהרש"א ביבמות שם עמד נמי על לשון רש"י דנקט מצוה מוטלת עליהם והרי אשה פטורה ממילת בנה, ותירץ דכיון דחייבת לעשות פסח מטה נמי עלי' למול בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דה"נ מילת עבדים מעכבת בה. אבל באמת נראה דאין לשין רש"י מכריח כ"כ ואפשר דאגב שיטפי' נקט לשון עליהם, תדע דבסוף דבריו מסיק שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו ולא כתב מילת בנם מעכבתם

ח) ומה שבא כת"ר במכתבו השני לעורר מרש"י שבת (דף קל"ב ע"ב) דמפרש להדיא דחיוב האב לאחר ח' הוא מקרא דהמול לכם מאותו קרא עצמו דמרבינן ב"ד דז"ל בינוני כגון שלא בזמנה כו' ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר עכ"ל, ומזה נראה דחיוב האב וחיוב הב"ד שניהם ממ"ע אחת הם נובעים ובאמת לפירש"י לא מבורר הטעם להקדמת האב לב"ד לאתר ח' עכ"ד, והוא כדברי הס' קובץ שהזכרנו למעלה אות ג', אמנם דברי רש"י ז"ל אלו תמוהין מאד גם בל"ו במ"ש דשלא בזמנה לא כתיב בה בשר וחיובו ידעינן רק מהמול לכם, והרי ביבמות (דף ע"ב) אמרינן דרבנן דרשי וא"ו דוביום השמיני למילה דשלב"ז וא"כ הרי כתיב בה נמי בשר, וכיון דכן גם חיובא דאב מוביום השמיני הוא כמש"ל דאתי קרא דוימל אברהם או כאשר צוה אותו לגלוי דמצות וביום השמיני ימול תלה על האב תחלה. וכ"ת דס"ל לרש"י דמה דמרבינן מוא"ו דוביום לשלא בזמנה הוא רק לגדול ולא לבינוני, ר"ל לגבי עצמו כשהגדיל ולא לגבי אביו דידעינן לי' רק מהמול לכם, [ומה דגם בינוני אינו נימול לרבנן אלא ביום אף דילפי זאת מוא"ו דוביום נדחוק לומר דמ"מ כיון דמצי מיהא לשלב"ז דהגדיל דאינה אלא ביום ה"נ בינוני], ז"א חדי דגם בגדול פירש"י שם דכתיב בי' בשר וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ולא מוא"ו דוביום. ועוד דאי תימא דכי ילפינן חיובא דאב מהמול לכם לא קאי עלי' בשר דוביום השמיני א"כ נם בקטן קשה דילפינן חיובא דאב מוימל אברהם והתם נמי לא כתיבא בשר, אע"כ דבשר דביום השמיני אתי לזה א"כ ה"נ כד ילפינן מהמול לכם לשלב"ז קאי עלי' נמי בשר דמתרבי מוא"ו דוביום. ואף דבזה איכא לדחוקי דבשר דיום השמיני בע"כ דעל אביו קאי דחיהו לא מצי מה"ל נפשי' משא"כ וא"ו דוביום דשלב"ז דאפשר דקאי על עצמו מ"מ קמייתא מיהא קשה. ובחי' הר"ן לשבת שם כתב וז"ל ת"ל בשר פי' ובתרווייהו כתיב בשר במילה בזמנה ושלא בזמנה ואתרוריהו קיימי' עכ"ל, וכיון דכיל כל שלא בזמנו שגם בינוני בכלל בודאי הוא מקרא דוביום השמיני מריבויא דוא"ו. האומנם דקשה דא"כ מאי פריך הש"ס בתר הכי תינח גדול כו' בינוני מנלן והרי בבינוני נמי כתיב בי' בשר כיון דוא"ו דוביום מרבהו ובתרווייהו משתעי קר. וצריך לדחוק דמ"מ פריך הש"ס כיון דחידושא הוא נימא דבשר לא קאי אלא על עיקר מילה דבקרא דהיינו בזמנה שהיא חמורה דדחיא שבת ולא על בינוני שנתרבה רק מיתורא. ועיי' בפי' רב נסים גאון שם. ולחומר הנושא יש לדחוק ליישב קצת דברי רש"י ז"ל דלשון הש"ס דחקהו דמשמע דבבינוני לא כתיב בי' בשר ואם נתרבה מוא"ו הרי כתיב בי' נמי בשר, ולא ניחא לי' לדחוק כמש"ל, ולכן י"ל דפ' דקושיית הש"ס היא רק אליבא דראב"ש דס"ל דשלא בזמנן נימולין ב"ן ביום בין בלילה ולא ס"ל דוא"ו דוביום מדבה שלא בזמנו ואליבי' באמת בבינוני לא כתיב בשר דבהאי קרא דוביום השמיני לא משתעי אלא במילה בזמנה וע"כ דאליבי' ידעינן שלא בזמנו מקרא דהמול לכם כל זכר שלא נאמר שם שמונת ימים, ופריך הש"ס דאכתי אליבי' מנלן דמילה שלב"ז דוחה צרעת, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דוא"ו דוביום השמיני מרבה שלא בזמנן אה"נ דכתיב בי' בשר וחיובא דאב נמי מהאי קרא הוא, דאתי קרא דוימל לגלוי דחיובא דקרא דוביום השמיני ימול חל על האב תחלה, והוא דחוק ועדיין צע"ג. ומ"ש כת"ר שבס' אור חדש לקידושין האריך בזה אין הס' תח"י לעיין בו

ט) כן לא הזכרתי בספרי ממה שהביאו הט"ז יו"ד (סי' רס"ב סק"ג) והש"ך (סוס"י רס"ו) בשם התשב"ץ דאין למול מילה שלא בזמנה ביום ה', ומשמע דליכא איסורא באיחורה. אמנם זה אינו נוגע לדברי, דהתם יום שלם הוא משהי לה ובזה הרי שפתי הרמב"ם ברור מללו דמבטל מ"ע ולדעת הראב"ד חייב כרת, וכ"כ הרש"א בגליונו סי' רס"ב