דבר אברהם - ב סד

כרת. הנה גם אנכי אמרתי מתחלה להראות מקורו של הרמב"ם מכאן וכמדומני שאמרתי גם לכת"ר בהיותו פה אבל חזרתי בי. דלימא כת"ר לנפשי' למה יביא רק מאוקימתא בתרייתא דר"א מנהרביל בצללתא דדמא ולא גם מאוקימתא קמייתא שתמדו במי גשמים שדינו כדם ואם יש בו כזית בכא"פ חייבין כרת, אלא דפשוט הוא דמזה אין שום ראי' דשפיר י"ל שאין דם אלא אדום ממש ודיהה מיכן אינו דם אבל בד"א אם הי' מעיקרא דיהה מיכן אבל אם הי' אדים מתחלתו ונתערב במים לא איכפת לן כלל דמשום תערובתו לא פקע מיני' שם דם והרי זה נכנס תחת דיני התערובות ו ביטול, וא"כ אין ראי' גם מצללתא דדמא דגם היא היתה מתחלה אדומה כל צרכה אלא שהוכהה ע"י תערובות מי הדם שרבו בה כדפירש"י, ובאמת אינו חייב כרת על כזית מכל התערובות אלא על כזית מחלקי הדם ממש שבתוכה כדפירש"י והוא דאיכא כזית דם גמור וכ"כ התוס', ומבואר הוא ביותר בחי' הריטב"א וז"ל והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור ויפה כיון כו' וא"ת ואי בשיש באדמומית כזית מאי רבותי' דהאי דם וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מכדי אכילת פרס חייב דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסור' בעלמא עכ"ל, וחלקי הדם אלו בלא תערובות המים אמנם אדומים הם כדבעי. ואל חתמה שהמים הללו מתמצין מתוך הדם ובני"כ הי' בו גם מתחלה ובכ"ז אנו משערים בכ"מ כזית דם כמו שהוא ולא בצרינן מיני' חלקי המים המעורבים בתוכו ולמה כשנתמצה נידון כמים ואינו מצטרף לשיעור, דכוותה מצינו במימי חלב דלאחר שנתמצו אינם בבשר וחלב כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' כ"ז), ועיי' בש"ך (סי' פ"א סקי"ג), ולפני התמצותם אינם דבר בפ"ע וכשנתמצו פנים חדשות באו לכאן ונידונים כמים. וזוהי כוונת התוס' שם (ד"ה והוא) שכתבו אצללתא דדמא דאע"פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור, והוא צריך ביחור שאם כולו דם אמאי אינו מצטרף לכזית, אמנם כוונתם היא דאע"פ שכולו מדם הוא בא ומתחלה היו חייבין גם עליו בתוך הדם מ"מ אחר שנתמצה בעינן דיקא כזית דם גמור

וכן ראיתי בחי' לכריתות שבסוף ס' מקור חיים שהזכרנו למעלה שהביא מבה"ז שכ' דהרמב"ם ס"ל דר"י לא פליג על ר"ל אלא בדם הקזה אבל בדם שחיטה פסק דחייב כרת משעה שמאדים ולא כמ"ש ת"י דה"ה דבשחיטה בעינן דם הנפש, וטעמו דבכרת כתיב כי הרם בנפש יכפר ובכפרה קיי"ל דקרי דם כשהוא מאדים דהכי אמרינן בחולין פ"ז אמר שמואל דם כ"ז שמאדים מכפר כו' ועוד להדיא אמר התם ר"י מדפתי ענוש כרת, ובחי' הנ"ל השיגו כמ"ש דלא מיירי מדם בפ"ע אלא בתערובות, בדם הנפש שנתערב במים ושאר משקין כ"ז שיש בו אדמומית לא בטיל, ולא מיירי כלל ליתן סימן על דם בעיני', דדם בעיני' לעולם מאדים. אמנם לא הזכיר מצללתא דדמא ומה שפירשו בו רש"י ותוס'. ודברי הבה"ז תמוהים ואינו תח"י לעיין בו. וקצת יש לקיים דבריו, דהנה מתלבט אני לפ"מ שפירש"י ותוס' דאין חייבין אצללתא דדמא עד דאיכא כזית דם גמור, והיינו כשיש בו רק מראה אדמומית שאז אין הצללתא מצטרפת לשיעור כזית אבל אם הוא אדום יותר מצטרפים גם חלקי המים שיש בתוכו תמיד כמש"ל, והיכן הוא הגבול לאדום ואדמומית לענין זה. וראיתי בתו"ח שהרבה להקשות על שי' רש"י ותוס' ובורר לו דרך לעצמו דבמראה אדמומית חייב על כזית מן הצללתא כמו שהיא ולא בעינן כזית מדם גמור, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ב מטו"מ הי"ב) דם המת מטמא כמת כו' וכמה שיעורו רביעית, אפילו תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באהל המת, וכן משמע ממ"ש (פ"ו ממ"א) אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה כו' כל זמן שיש בו אדמומית והיינו צללתא דדמא, ולפ"ז לאוקימתא דצללתא דדמא לא איירינן בסוגיא מתערובות אלא דכולו הוי דם כ"ז שיש בו אדמומית. אבל ח"מ עדיין לא מוכת מכאן כהבה"ז דלא בעינן דם הנפש ביציאתה מן הגוף. ומ"ש התו"ח דכפירושו משמע ברמב"ם לא ברירא כ"כ, דבמ"א לא איירי מדיני שיעורין וי"ל דאה"נ בעינן כזית דם גמור, ובטומ"א נמי מה שסיים אפילו תמצית הדם כ"ז שיש בו אדמומית י"ל דרק לענין עיקר טומאתו קאמר לה ולא לענין שיעור הרביעית האמור בתחלה, ואדרבא משמע קצת להיפוך מדקתני שיעור הרביעית תחלה ואח"כ כתב דין התמצית שמטמא באהל המת ולא כלל תחלה את התמצית עם עיקר הדם בכדי לסיים על תרווייהו שיעור הרביעית. ובהגהות הרש"ש לחולין שם ראיתי שחידש דדוקא אם פירשה כבר הצללתא הלבנה ממש מן הדם לגמרי ואח"כ נתערב בה דם בעינן כזית דם גמיר ובהא הוא, דאיירינן, אבל אם עדיין מעורב בה הדם מתחלתו ויש בה אדמומית הויא כולה דם וחייבין כרת על כזית ממיה כמו שהיא גם לרש"י ותוס', וזה מתאים עם פי' התו"ח. אכל יש לדקדק ע"ז טובא וקשה עלי עכשיו להאריך עוד בזה כי כבר ארכו הדברים ולסיים אני צריך. גם בס' לב ארי' ראיתי בזה דברים תמוהים בעיני, ותמה אני שהוא בעצמו הביא דברי הריטב"א שהזכרנו ואין דבריו מתיישבים עם זה, ודו"ק כי קצרתי בכ"ז

אמנם י"ל שגם הרמב"ם באמרו דכ"ז שיש בו מראה אדמומית חייבין עליו כרת אין כוונתו כלל ליתן סימן למראית הדם מתחלתו, אלא דמיירי נמי מדם תערובות דכ"ז שיש בו מראה אדמומית אינו בטל והיינו דינא דר"י מדפתי וזהו מקומו אשר קבע לו

טו) עוד כתב כתר"ה על יסוד דברי הלח"מ שהזכרנו למעלה דהרמב"ם לא בעי דם הנפש בשחיטה אלא דכל דם שיוצא ממקום שחיטה דינו כדם הנפש דה"נ חייב כרת על הדם המשחיר בשחוטה, ושוב רצה לומר דהרמב"ם פוטר בשחור גם בשחיטה משום שאינו דם, והא דאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה לא נאמר אלא בנדה ולא בשאר דוכתי. אבל דברים האחרונים אלו דחוים מעיקרם דה"נ מצינו בריאה ואתרוג שאמרו שחור אדום הוא אלא שלקה, וכבר הקדים כת"ר להפקיע א"ע מזה בדברותיו השניות. ואולם גם הלום אגב ריהטא לא דק, דאי משום הא לא איריא ואפשר לקיים את דבריו האחרונים במקצת ולאו מטעמי', שהרי לא אמרו שחור אדום הוא אלא בשחור כדיותא ולא בדיהה מיכן כמבואר בנדה (דף כ' ע"א) ובדיהה מיכן שוב אפשר לומר שאינו דם כלל, אלא דמ"מ בשחור כדיותא יקשה לי'. אבל גם בזה י"ל דרק בחוץ דרכו ללקות ולא כשהוא בגוף, כדאמרינן בנדה שם (דף י"ט) דמה"ט טמאה משום שלקה בחוץ ואם אפשר הוא שילקה גם בפנים למה טמאה בשחור טומאת ודאי תיהוי רק ספיקא דשמא לקה בפנים ואין כאן מראה אדום בשעת יציאה לבית החיצון, אע"כ דרק בחוץ הוא לוקה, ולכן אם יצא שחור מן הגוף אה"נ דאינו דם כלל. אבל חמה אני על כת"ר, כיון שתפס דדם המשחיר בהקזה דאיירי בי' הש"ס דמי לשחור שבנדה, האיך עלה על דעתו לומר דבשחיטה חייב עליו כרת להרמב"ם, והרי שפתי הרמב"ם ז"ל ברור מללו כל זמן שיש בו אדמומית והאי שחור שבנדה אין בו שום אדמומית ולא נכנס בכלל זה והאמת הוא דדם המשחיר שבהקזה אינו ענין כלל לשחור שבנדה, שהשחיר שבנדה אינו נוטה לשום אדמומית ומצד המראה שיש לו עכשיו אינו דם כלל אי לאו דהוה אדום ולקה, אבל הטפה שבהקזה אינה שחורה אלא משחרת דהיינו שיש לה בודאי מראה אדמומית אלא שהיא נוטה קצת גם לשחרות, ולכן מצד מראיתה יש בה דין דם אלא שאינה דם הנפש, שכן מבואר להדיא בסוגיא דכריתות איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כו' תיובתא דר"ל לא למעוטי דם המשחיר, ואי אמרת דאינו דם כלל אמאי איצטריך למעוטי מדם הנפש תיפוק לי' שאינו דם כלל, אע"כ דדם מיהא הוי לעבור עליו בל"ת, וכ"כ רש"י לא למעוטי דם המשחיר מפני שהוא נמי כדם התמצית. ולפ"ז נראה פשוט דבדם המשחיר בהקזה עובר מיהא בל"ת כמו בדם השותת. ומעתה לפ"ד הלח"מ י"ל דבשחיטה חייב כרת גם על הדם המשחיר דיש בו נמי מראה אדמומית כמ"ש כת"ר בראשונה, אלא דלפמש"ל דבשחיטה נמי בעינן דם הנפש לכו"ע והמשחיר אינו דם הנפש מצד עצמו אינו אלא בל"ת גם בשחיטה

וכאשר התיישבתי בענין זה עם הרב הגאון מוהרמי"ל ד"ר שערהייא נ"י מריגא האריך בזה ע"פ חכמת הנתוח