דבר אברהם - ב סב

דהוא כשחוט ח"מ הוי חי בפועל ומעשה מיתה מקרי כו. אמנם בחי' הר"ן חולין שם הביא לדברי הרמב"ם ומדבריו משמע להדיא דדין דמו שוה ממש לדם בהמה גמורה יעו"ש, וכן מכוין דברי הרמב"ם שכ' מתחלה בסתמא דדמו כדם הילוד. ומה שפירש רק דם הכנוס בלבו י"ל דרבותא קמ"ל דלא תימא שהוא רק כאיברי הבהמה ולא כלב, או משום דתפס בלשון המשנה קורעו ומוציא את דמו דהיינו דאינו טעון שחיטה אלא קריעה בעלמא להוציא דמו ובקריעה לא ימצא אלא דם הכנוס בלב. ולמ"ש למעלה דדם הכנוס בעורקים הנמשכים מן הלב דינו כדם הלב עצמו ה"ה כאן שנכלל בדם הכנוס בלב

יא) והשתא נהדר לדידן דמן האמור מבואר דאין לתרץ קושייתנו מאיסור הדם לאכילה אע"פ שאינו אדום שבאדומים כמו שתירצנו לעיל באות ב' משום דכבר נאסר מתחלה כשהי' אדום שבאדומים ושוב לא פקע איסורו כשהוכהה, דא"כ לא הי' ראוי להיות בכרת, דנראה דכל זמן שהבהמה חי' לא חייל על דמה איסור כרת. לא מיבעיא לפמ"ש לשי' רש"י דעל דם הכנוס בתוך חלל הלב אין חייבין כרת משום דלא יצאה הנפש על ידו בפועל, ה"נ דודאי לא שייך חלות איסור כרת על דם שבתוך הבהמה כל זמן שלא יצא לחוץ ביציאת הנפש אלא איסור ל"ת בלחוד הוא דחל עליו כדם האיברים דלא בעינן בי' דם הנפש. אלא אפי' לשי' הרמב"ם דעל הדם הכנוס בלב חייבין כרת שהוא הדם האמיתי אע"פ שלא יצא מן הגוף הואיל וראוי לנפש לצאת בו, מ"מ נראה דכ"ז שהבהמה חיה אין חלות כרת על הדם שבגופה, דאלת"ה יקשה לפמ"ש דכל הדם סובב הולך תמיד מן העורקים שמתפשטים בכל הגוף לתוך חלל הלב ומן הלב אל העורקים אמאי איצטריך היקשא דאבמה"ח לחייב כרת על דם הקזה והרי דם זה הי' מתחלה בחלל הלב וחל עליו דין כרת ומהיכי תיתי למימר שיפקע, וכן יקשה על כל דם האיברים למה אינו אלא בל"ת והרי הי' תחלה בלב וקם באיסור כרת, אע"כ דכ"ז שלא נעשה בה מעשה חיתה אין דין כרת על הדם כמש"ל דקרא דדם אוזבחת קאי. אבל איסור ל"ת בודאי חל גם על הדם שבתוך הגוף מתחלת ברייתו כדמוכח מההיא דבכורות ו' דאל"ה לא הי' שייך שום איסור דם על חלב וכן לא הי' שייך איסור דם בטמאים אם הי' צריך לחול רק אחר יציאתו מן הגוף דאין אחע"א כדבעינן למיכתב קמן מהנו"ב. וכ"ח דאי כרת לית בי' מחיים משום דקאי אוזבחת גם חלות הל"ת לא תהא בי' דבקרא דדם דכתיב בתר וזבחת לא נאמרה כרת, ז"א דע"כ רק לענין כרת הו"א דתלי בזביחה ולמעוטי דם הקזה אבל לדם שבל"ת לא הוה ס"ד כלל דתלוי בזביחה ולמעט דם היוצא בהקזה, דאלת"ה אלא דאי לאו היקשא דאבמה"ח דמרבינן מיני' דם הקזה הו"א דכל דם שאינו בא אחר זביחה אין עוברין עליו אפילו בלא תעשה ורק מהיקשא דאבמה"ח ילפינן לאסור דם הקזה כל עיקר, א"כ מאי קאמר הש"ס בפסחים שם דם הוא דאיתקש לאבמה"ח מה אבמה"ח אסור אף דם מן החי אסור ואי זה זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו והרי גם לדם השותת שאין הנפש יוצאה בו שדינו כדם האברים נמי איצטריך היקשא לחייבו בל"ת. ואין לומר דמשו"ה קאמר הש"ס ואי זה זה דם שהנפש יוצאה בו משום דבאבמ"ה כתיב לא תאכל הנפש וע"כ ליכא לרבויי גם בדם הקזה אלא כשהנפש יוצאה בו, דא"כ מנ"ל באמת דבדם הקזה שאין הנפש יוצאה בו עובר בל"ת ולהדיא מבואר ברמב"ם (פ"ו ממ"א) דדם השותת בתחלת ובסוף הקזה דינו כדם האיברים. [וידעתי שיש לומר דלעולם אי לאו היקשא דאבמה"ח לא הוה ידעינן בדם הקזה אפילו ל"ת אלא דלבתר דכתיב היקשא לדם הנפש לכרת חזינן דלא קאי ענין דם רק אוזבחת וממילא גם על השותת עובר בל"ת. אבל לדרך שכתבנו לעיל דגם השתא עיקר קרא דדם בזביחה מישתעי והיקשא בא רק לרבויי דם מן החי ולא לאפוקי משמעותי' דקרא דלאו אוזבחת קאי ומה"ט חלוקין הן בדיניהן לענין דם הנפש כמש"ל. אין לומר כן דדילמא דם הנפש איתרבי לאיסורא ודם השותת לא]. אע"כ דעל דם שבל"ת לא הוה ס"ד כלל למימר דתלוי בוזבחת ובהקזה נמי חייבין ורק לענין כרת הו"א הכי. וטעמא דמילתא הוא משום דבההוא קרא כתיב רק חזק ואמץ לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש מכלל דבדם הנפש ולענין כרת מיירי. וכ"ת דכיון דמחיים. חל מיהא איסור ל"ת א"כ לדברינו תקשי נמי על דם הבלוע באברים למה מותר והרי דם זה הבלוע עתה באברים הי' סובב מתחלה בלב ועורקים והי' דם בעין וקם באיסור ל"ת והיאך הותר ע"י בליעתו באברים, צ"ל דבאמת ע"י בליעתו באברים הותר דהיינו שלא אסרה תורה דם אלא כשהוא יוצא ונפרד מן הבשר בפ"ע אבל אם בלוע בתוך הבשר אינו אסור

ולפ"ז מ"ש רש"י בבכורות שם לענין איסור החלב מטעם דדם נעכר ונעשה חלב דמעיקרא הוי דם והאוכלו בכרת צ"ל דלאו דוקא הוא, ואין כוונתו שהי' ראוי להיות על החלב איסור כרת ממעיקרא מאביו הדם, שהרי הדם עצמו נמי לא הי' בו עדיין חיוב כרת מחיים, אלא דאיסור ל"ת בלחוד הי' ראו להיות בו. ובע"כ ביכו"כ אתה צ"ל כן שאין כוונת רש"י ז"ל דאי לאו דהתירו קרא ה' ראוי להיות בחלב איסור כרת, שהרי החלב בודאי אין הנפש יוצאת או תלויה בו כלל ולא עדיף חלב מדם ממש שאין חייבין עליו כרת אא"כ הנפש יוצאת או תלויה בו אפילו בשחיטה כמ"ש. ואפי"ת כהלח"מ ושאר האחרונים דבשחיטה לא בעינן שהנפש יוצאת בו מ"מ בחלב אפילו דשחוטה כו"ע מודו דאין בו כרת. דכל טעמם הוא משום דכיון דיוצא ממקום שהנשמה יוצאת דהיינו מבית השחיטה מקרי דם הנפש וזה לא שייך בחלב אפילו דשחיטה שאינו יוצא מבית השחיטה. ועוד דאי תימא דמשוה"ט הי' שייך בחלב דשחוטה איסור כרת א"כ באמת קשה מנלן דבכה"ג חלב מותר, דילמא לא התיר קרא אלא חלב שחלבו בחיי הבהמה שיש עליו רק איסור ל"ת ככל דם האברים שאין הנפש יוצאת בו אבל חלב שיש עליו איסור כרת כגון בשחיטה אה"נ דאסור, דמכל הני קראי דמייתי התם הש"ס דחלב מותר לא מוכח אלא לחלב שחלבו בחיי הבהמה, אע"כ דבשום חלב לא הוה שייך איסור כרת אלא ל"ח בלחוד. ועיי' מ"ש לעיל אות ה' בדברי התוס' פסחים כ"ב משם הח"צ, ואפילו להצל"ח שכ' דאם דם שבל"ת מותר בהנאה ה"נ דם שבכרת לחלק ביניהם מ"מ י"ל דהכא שאני דהתם הוי רק גילוי מיל דכשם דלא תאכל דכתיב בדם אברים אינו כולל בתוכו גם איסור הנאה כמו שאר לא תאכל דעלמא ה"נ באינך לאוי דדם כמש"ש התוס' לענין דם קדשים, משא"כ הכא די"ל דהאי אישתרי והאי באיסורו עומד. מיהו הא סייעתא בתרייתא איכא למדחי קצת, דכי היכי דאמרינן התם בבכורות דאיצטריך קרא דגמל גמל לאסור חלבה ולא הוה ילפינן לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן משום דסד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי אע"ג דאיתוסף בה איסור טמאה, ה"נ כיון דאישתרי חלב שבל"ת אישתרי נמי חלב שבכרת דע"ז ליכא מיעוטא

איברא דלפלפולא י"ל שאין הנידון דומה לראי'. דלכאורה בהא גופא דאמרינן סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קשה טובא, דהיאך סד"א למילף מטהורה היתר גם לטמאה שחוץ מאיסור החלב נוסף בה גם איסור טמאה. ומצאתי שכבר עמד ע"ז בפרישה יו"ד (סי' פ"א), ותי' דקיי"ל דבטמאה אין אבמה"ח נוהג ונמצא דבחלב טהורה איכא לתא דאבמה"ח [למסקנא דסוגיין] ובשל טמאה איכא איסור טמאה תחתיה ולכן סד"א דכשם שהותר בטהורה אבמה"ת לחוד ה"נ הותר בטמאה איסור טמאה לחוד. ויש לתמוה על דבריו דזה יספיק רק למ"ד איברי' מתפרקין כו' דלדידי' אמרינן במסקנא דאיסור החלב הוא משום אבמה"ח, אבל למ"ד דם נעכר ונעשה חלב הש"ס מתחלה דאיסורו משום דם ואיסור דם נוהג גם בו ואישתכח דבטהורה איכא רק חד איסור ובטמאה ב' איסורים. ומצאתי שכבר עמד ע"ז (חיו"ד סי' ל"ה). וראיתי בנו"ב שתי' דהא דדם נוהג בטמאה ולא אמרינן אאחע"א הוא משום דשניהם בהדי הדדי קאתי דלכו"ע דם נוהג בשליל לענין מלקות מיהא, אבל כ"ז לא שייך בדם האיברים שכל זמן שלא פירש הוא מותר לגמרי ואינו נאסר אלא בשעה שפורש וממילא אין איסור דם האיברים חל בטמאה דאיסור