דבר אברהם - ב סא

מן הבהמה כשהיא עדיין חיה, אבל על השותת פטור דאע"ג שהוא דם הנפש מצד עצמו מ"מ אינו יוצא מבהמה חי' דבשעת שתיתה היא מתה כבר כמ"ש הרמב"ם בטומ"א ולא דמי לאבמה"ח, ור"ל דמחייב על השותת בהקזה ס"ל דעדיין כחיה היא. ומזה מתבאר דענין דם הנפש שבשחיטה ונחירה ודם שהנשמה יוצאה בו שבהקזה תרי מילי ננהו, דדם הנפש שבשחיטה ונחירה פירושו מה שהי' ראוי לנפש לצאת בו או מה שהדם הי' מחזיק את הנפש ובמה שבטבעו הוא הנפש בכלל, ודם שהנשמה יוצאה בו שבהקזה פירושו שיוצאה בו ועדיין לא יצאה שהבהמה עדיין חיה ושניטלה החיות על ידו בפועל כמו בתלישת אבר חן החי. ולפיכך גם על דם השותת בראשונה דפטור בהקזה אפ"ל שהוא משום דבעינן דומיא דאבמה"ח מה אבמה"ח אינו חוזר כדאמרינן בעלמא ראשי אברים שאינם חוזרים ואינו מחליף ה"נ בדם היוצא מן הבהמה כשה א חיה בעינן דם שאינו מחליף, וקים להו דכל שיוצא כבר בקלוח אינו מחליף וכשהוא שותת מעט מעט עדיין מחליף כידוע שהדם חוזר ונעבד בתוך הגוף. ובזה ניחא גם לפירש"י, עי' לעיל חות ה'. (ועי' ברמב"ם (פ"ה ממ"א ה"ב) שנחלקו הרמב"ם והראב"ד לענין חלב אם חשיב אבמה"ח ועיי' במ"מ שם, ואפשר דחלב נמי אינו מחליף וצ"ע]. והשתא שפיר פסק הרמב"ם דעל דם שחיטה ונחירה חייבין גם על השותת ובדם הקזה פטורין עליו. ואף דהיקשא דדם לאבמה"ח לענין דם הקזה אמרינן התם אליבא דחזקי' והרמב"ם גופי' פסק כר' אבהו, מ"מ לר' אבהו נמי איצטריך להכי אלא דלר' אבהו איצטריך גם להקיש אבמה"ח לדם להיתר הנאה ולחזקי' איצטריך רק לדם הקזה, יעו"ש בסוגיא. וכן מבואר בסנהדרין (דף נ"ט) שם דסתמא דגמ' קאמר לה היקשא דאבמה"ח לרבנן לדם הקזה עיי"ש בפירש"י

ולפ"ז בדם הלב של מתה נמי אין בו כרת אפילו להרמב"ם וכמו שתפס בס' ח"צ שהזכרנו לעיל, דאף דהדם עצמו דם הנפש הוא מ"מ הרי לא נעשה בבהמה מעשה מיתה כוזבחת, ועדיין צ"ע בזה די"ל שאינו תלוי בנעשה מעשה אלא במה שהבהמה מתה ובנבלה נמי חייב, ואי"ה עוד אוסיף להניף שנית ידי בענין זה

ט) ומדי דברי ארשום בזה מה דקשה טובא בדברי הרמב"ם פ"י דטומ"א שעסקנו בהם, שכתב הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה כו' אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה, השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם, בין סימן לסימן הרי זה ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין, והיא פלוגתא דרבי ור"ח בחולין (דף ל"ו ע"א) וא"ר פפא הכל מודים היכא דאיתי' לדם מתחלה ועד סוף כו"ע לא פליגי דמכשיר כי פליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן רבי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד והאי דם שחיטה הוא ור"ח סבר אינה לשחיטה אלא בסוף והאי דם מכה הוא. וראיתי בחי' לכריתות כ"ב שבסוף ס' מקור חיים שהק' היאך אפשר לומר דלא כשי' התוס' דדם שחיטה אינו מכשיר אלא כדם חללים כשיוצא לאחר מיתה ולא מחיים דלפיכך כתב הרמב"ם דהמקלח אינו מכשיר, והרי מסוגיא דנתז הדם בין סימן לסימן מוכח כהתוס' דדם שחיטה היוצא מחיים מכשיר שהרי קודם ששחט סימן ב' בודאי עדיין הבהמה חי' ואפ"ה מכשיר, וביותר תמוה על הרמב"ם שהביא שני דינים אלו יחד ודבריו סותרים זא"ז, והיא תמיה עצומה. ומפני חומר הנושא הי' נ"ל לכאורה לומר מילתא חדתא דאין ראי' מזה להתוס', די"ל דהא דאיתמעט נמי דם קילוח מהכשר לאו אדם הקילוח עצמו נאמר אלא על שעת הקילוח, ר"ל דאין דם חלל מכשיר אלא לאחר שתיעשה הבהמה חלל ובשעת הקילוח עדיין אינה חלל אבל לבתר דנעשית חלל אה"נ שכל דם שיצא ממנה גם מתחלה מכשיר עכשיו דדם חלל מקרי, ומה שאמרו שאין דם המקלח מכשיר הכוונה היא נמי אם נתקנח עד שלא מתה הבהמה, אבל אם נשאר הדם המקלח על הזרעים גם לאחר שנעשית הבהמה חלל אה"נ דמכשיר דומיא דדם שבין סימן לסימן, ואין שום סתירה לזה מסוגיין דניתז הדם בין סימן לסימן. אבל מלבד שדוחק הוא הנה לא יספיק ליישוב דברי הרמב"ם, דתני לדם המקלח שאינו מכשיר גם בשחיטה וכייל במדה רבה לסתום את דבריו דמשמע ודאי אף דמקלח אחר חתיכת ב' הסימנים אינו מכשיר ובהא ליכא מאן דפליג ובודאי מכשיר

ע"כ נלענ"ד לומר דלעולם י"ל דס"ל להרמב"ם נמי בחדא כהתוס' דדם שחיטה מכשיר גם כשאין הבהמה חלל וכדמוכח מהא דנתז הדם בין סימן לסימן ובדם חללים פליג על התוס' וס"ל דגם בבהמה שייך דם חללים כשי' רש"י, אלא דס"ל דדם שחיטה נקרא רק הדם שיוצא מן הסימנים שזהו עיקרה של שחיטה אבל הדם היוצא מהוורידין אינו בכלל דם שחיטה דאין לחתיכת הוורידין שום שייכות להשחיטה, שהרי אם שחט ולא חתך את הוורידין כשרה, וס"ל דדם הסימנים תמיד הוא רק שותת שאין בהם עורקי הדם הגדולים אבל המקלח בא רק מהוורידין ולפיכך אין דינו כדם שחיטה אלא כדם חללים דעלמא ודם חללים אינו מכשיר אלא כשיוצא לאחר מיתה. והשתא שפיר כייל במדה רבה דלעולם המקלח אינו מכשיר לפי שאינו דם שחיטה של הסימנים אלא דם חללים של הוורידין ועדיין חיים הן, והשותת מכשיר בין שהוא דם שחיטה בין שהוא דם חללים

עוד יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכ' הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה כו' תולדות הדם דם הקזה של אדם כו', אלמא דדם שחיטה הוא עיקר הדם ורק דם הקזה תולדתו ובמתני' דמכשירין (פ"ו מ"ה) לא תני הכי דתנן תולדות לדם דם שחיטה כו' וכתב בפי' הרא"ש עיקר הדם הוא דם חללים. ובחפשי מצאתי שעמד ע"ז בס' משנה אחרונה למשניות טהרות שם, וכתב דאפשר דסמך עצמו על מתני' דפ"ב דבכורים מ"ז דתנן דם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים משמע דדם שחיטה פשיטא טפי מדם האדם ודם האדם מפרש התם דם חללים, ודחוק הוא כדמסיק התם בעצמו וצע"ג, ולפמ"ש למעלה דדם השותת דינו כדם חללים מיושב קצת, אלא דק"ק למה לא הזכיר מפורש דם חללים של אדם בעיקר וכן לא הזכיר לפ"ז מפורש דם שחיטה כתולדה, וגם יש לעיין בחללי בהמה טמאה, ועוד יש לדקדק דבפרק זה עסיק רק בתולדות ולמה הזכיר כאן מעיקר הדם ולא לעיל מינה גבי שבעה משקין וכ"ז צ"ע

י) ועדיין יש לנו לדקדק על דברינו הנ"ל דגם בשחיטה בעינן דם הנפש ממ"ש הרמב"ם פ"ו ממ"א הל' ה' השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברין, וכתב המ"מ וז"ל ובהשגות א"א אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים וכן הדם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל, ודבריו סתומים ואפשר שהוא סובר שבדם היוצא מבית השחיטה חייב עליו כרת כו' ויהי' כדין דם שחיטה של בהמה אחרת, או אפשר שהוא בא לבאר שאפילו דם שחיטתו הוא כדם איברים כו' וכל איבריו הם כשחוטין וכדעת רבינו עכ"ל המ"מ, ועיי' בלח"מ והנה בסוגיא דחולין (דף ע"ד ע"ב) מבואר דלדידן דקיי"ל כר"י דם השליל הוי דם הנפש אמ"ג שהוא כשחוט, והשתא בשלמא למ"ש האחרונים דדעת הרמב"ם דבשחיטה חידוש הוא דלא בעינן בה דם הנפש שפיר יש מקום להסתפק בדם שחיטה של שליל כיון דשחוט הוא ואין שם שחיטה עליו הלכך לא ליחייבו עלי' כיון שאינו דם הנפש, אבל לפ"מ שכתבנו דגם בדם שחיטה בעינן דם הנפש אמאי לא ליחייבו על דם שחיטתו כעל שאר דם הנפש. וכ"ת דמ"מ יש חידוש בשחיטה דחייבין גם על השותת ובזה מיהא יפטור בשליל כיון שם שחיטה עלה, הרי לכל הדרכים שכתבנו לעיל אין חילוק בין שחיטה להקזה בדינא אלא במציאות וא"כ אין נ"מ במה שדין השליל כשחוט דמ"מ במציאות דמו שותת בשחיטתו במקום שהי' מקלח בהקזתו. ואפילו לפי דרכנו האחרונה דתנאי נוסף יש בדם שחיטה במה שבאה בשעה שנעשה בו מעשה מיתה, מ"מ גם בזה יש לפקפק דבשליל נמי תידון שחיטתו כמעשה מיתה דאע"ג