דבר אברהם - ב ס

הוא כמש"ל, ולפיכך חייבין עליו כרת ולא גרע הדם היוצא בשתיתה מאלו לא יצא כלל והי' נשאר כנוס בלב ובחוטין דג"כ חייבין עליו לשיטתו. ונמצא שבעצם שחיטה והקזה דיניהם שווין, דבשניהם בעינן דם הנפש והיינו דם כזה ובשיעור כזה שהי' מקיים את הנפש אילו הי' נשאר בגוף ולא באה סבה למיתה מצד אחר אלא שחלוקין הן רק במציאות, דבהקזה תשמש השתיתה מטבעה לסימן להתמעטות שיעור הדם ובשחיטה אינה סימן. והלכך כשר גם לכפרה כיון דמצד עצמו דם הנפש הוא, דהיינו שהי' מחזיק את הנפש אלמלא סבת השחיטה, ולא נתמעט אלא דם התמצית שהיא הנשאר בבע"ח בתכלית המיעוט שגם אלמלא השחיטה לא הי' יכול לחיות על ידו (ולפ"ז בהקזה לר' יוחנן דם השותת ודם התמצית היינו הך, ורק בשחיטה נ"מ בינייהו במציאות, ומזה ילמוד לענין מ"ש למעלה באות ד' במ"ש הערוך לנר דשותת ודם התמצית היינו הך ונסתייע מחי' הר"ן)

ומזה מבואר דענין דם שהנפש יוצאה בו וחיות הבע"ח בפועל באותה שעה הם שני ענינים נפרדים, ושפיר משכחת לה שיהא הבע"ח מת כבר ומ"מ דמו נקרא דם הנפש, ובשחיטה ששתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח מ"מ מקרי הדם דם הנפש לפי שמיתתו באה רק בסבת השחיטה ולא בסבת מיעוט הדם דהא דאמרינן שאין השתיתה שבשחיטה סימן לפסיקת דם הנפש הוא רק בנוגע להדם עצמו, דהיינו שאינה סימן שנתמעט הדם עד כדי שיעור שלא יוכל להחזיק את הנפש, אבל כשאנו באים לדון על הבע"ח עצמו אם הוא עדיין חי בשעת שתיתת הדם או כבר מת בודאי אמרינן דשתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח בסבת השחיטה מיהא דאילו הי' חי הי' דמו מקלח. והשתא שפיר פסק הרמב"ם בפ"י מטומ"א שהדם המקלח בשעת שחיטה אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה ורק השותת מכשיר, משום דסבר כשי' רש"י דגם בשחיטה רק דם חללים מכשיר דהיינו כשהוא מת ולא כשעדיין חי ושתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח, ואין זה סותר כלל למה שפסק דבשחיטה חייבין כרת על השותת דהתם רק לענין הדם דיינינן שלא הי' מת מצד מיעוטו אבל הבע"ח עצמו בודאי מת ע"י השחיטה מיהא דאל"ה הי' דמו מקלח, ודבריו ז"ל מיושבין ברווחא

ח) אולם על דרך זו בחלקה עדיין איכא עקולי ופשורי, דא"כ גם בדם השותת בשחיטה נתת דבריך לשיעורין שלא על כולו צריך להתחייב כרת תמיד, דדוקא כשהוא בגוף בשיעור מרובה שהי' יכיל להחזיק את הנפש והשתיתה באה רק לסיבת קריבת המיתה מצד השחיטה אז חייבין כרת דהדם עצמו מדם הנפש הוא, אבל כשנתמעט לבסוף כ"כ עד שגם אלמלא השחיטה נמי לא הי' יכול להחזיק את הנפש לא הי' צריך להתחייב עליו כרת דכבר אינו דם הנפש גם מצד עצמו, והרמב"ם מיסתם סתים לה שכל זמן שיש בו אדמומית חייבין עליו כרת. ואף די"ל דכל שהגיע לשיעור כזה כבר נקרא דם התמצית דמפרש בי' שאינו אלא בל"ת, מ"מ אפשר שדחוק הוא קצת ויש לבע"ד מקום לחלוק ועוד דלפ"ד חכמי הטבע ע"י חתיכת הסימנים לחוד לא הי' ממהר הבע"ח למות ורק לסבת חתיכת הוורידין ויציאת הדם מיתתו מתקרבת ושוב יש לדון גם בזה מקלח ושותת מצד שיעור הדם עצמו. ועוד קשה מדם השותת בראשונה דפטור בהקזה שאינו חשוב כדם שהנשמה תלוי' בו והרי הכל הוא מין דם אחד שהולך וסובב בגוף. ולכן אוסיף לומר בזה לשי' הרמב"ם בשינוי קצת, דלעולם כל הדם נקרא דם הנפש לפי שהדם הוא מטבעו הנפש וכמו דלענין שבת חייב עליו משום נטילת נשמה להתוס' מה"ט ה"נ חייבין כרת על אכילתו, ורק דם התמצית נתמעט אי משום דדם הבלוע בבשר ומתמצה ממנו שאני שאינו בכלל נפש כלל אי מטעמא דכתיבנא דמדאיצטריך קרא דלא תאכלו כל דם לרבות דם האברים מכלל שזה אינו בכלל דם הנפש לענין חיוב כרת. אבל כל זה הוא רק בשחיטה ונחירה ולא בהקזה כמו שיבואר. דאמרינן בפסחים (דף כ"כ ע"ב) דם הוא דאיתקש לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור ואי זה זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ופירש"י מהו דתימא רק חזק לבלתי אכול הדם אוזבחת מבקרך ומצאנך דכתיב לעיל קאי ודם זביחה הוא דאסור אבל דם הקזה מותר, הרי חזינן דמגופי' דקרא דאיסור אכילת דם דכתיב. בי' כי הדם הוא הנפש לא הוה ידעינן אלא דם שחיטה. ולכאורה קשה כיון דדם קילוח של הקזה נמי הנפש יוצאה בו ומ"מ בעינן להיקשא דאבר מן החי ואל"ה לא הוה אסרינן לי' מקרא גופי' משום דקרא קאי רק אוזבחת א"כ מנלן דגם נחירה והתזת הראש בכלל שחיטה הן ולא בכלל הקזה, וכיון דמרבינן גם דם נחירה והתזת הראש השחיטה משום שהוא דם הנפש א"כ לדם הקזה נמי למ"ל היקשא הרי דם קילוח דהקזה נמי דם הנפש הוא ונכלל בקרא דכי הדם הוא הנפש, דלבתר היקשא נמי הרי דם הנפש מיהא בעינן בהקזה. ואין לומר דאי לאו היקשא דאבמה"ח הו"א דלא בעינן כלל שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש אלא דם היוצא בשחיטה בשעת יציאת נפש וגם דם התמצית בכלל וממילא לא נכללה הקזה בזה, ורק לבתר דגלי היקשא דחייב גם על דם הקזה ידעינן דפירושא דהדם הוא הנפש הוא שיהא הדם עצמו דם הנפש וממעטינן דם התמצית מיני', דא"כ אי לאו היקשא לא הוה איצטריך כלל למיכתב כי הדם הוא הנפש והי' חייב על כל דם היוצא בשחיטה, ומדכתב קרא כי הדם הוא הנפש ש"מ דאתי לגלויי שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ולמעוטי דם התמצית, א"כ גם בלאו היקשא נמי הוה ידעינן דפירושא דהדם הוא הנפש היא שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ובזה תלוי האיסור, וא"כ על קילוח דהקזה נמי יש לחייב שהוא ג"כ דם הנפש. אבל הענין פשוט דגם בלאו היקשא הוה ידעינן דאינו חייב אלא על דם הנפש, והיינו כל הדם שהוא בכלל הנפש ולמעוטי דם התמצית על אחד מהדרכים שכתבנו למעלה, אלא דהו"א דקאי רק אוזבחת, דהיינו דחוץ ממה שהוא דם הנפש מצד עצמו בעינן נמי שתהא בו זביחה. אמנם על כרחך אפילו אי לאו היקשא דאבמה"ח לא הוה בעינן לענין איסור הדם שחיטה כשרה ממס וגם שחיטה פסולה הויא לענין זה בכלל וזבחת, אלא דמגופי' דקרא דקאי אוזבחת הו"א שלא נאסר דם הנפש אלא כשנעשה בבהמה מעשה הממיתה והדם הוא לאחר מעשה מיתה זו. ולפ"ז הוה בעינן שני תנאים לאיסור הדם, חדא שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ולמעוטי דם התמצית או גם השותת למאן דסבר למימר דגם בשחיטה אין חייבין עליו, ושנעשה בהבע"ח מעשה מיתה והדם יוצא או נשאר בבהמה אחריה, וה"ה נמי נחירה והתזת הראש שנעשה בה מעשה מיתה תחלה והדם יוצא אחריה. משא"כ בדם הקזה אע"פ שמצד עצמו הוא דם הנפש דכל דם חוץ מדם התמצית הוי דם הנפש כמ"ש כי הדם הוא הנפש מ"מ הרי הדם יוצא מבהמה חי' שלא נעשה בה מעשה מיתה ולכן הו"א דאין חייבין עליו, וה"ה נמי דם היוצא בשחיטה גופה מן העור והבשר לפני חתיכת הסימנים דלאו שם שחיטה עלה דלא הי' בכלל האיסור אפילו אם מקלח משום שאינו יוצא אחר מעשה מיתה ורמי רק להקזה. וזהו דילפינן מהיקשא דאבר מן החי דעל דם מן החי, דהיינו דם היוצא כשהבהמה חי' נמי חייבין עליו כל שהוא דם הנפש דומיא דאבר מן החי שתולש מבהמה חיה, אלא דיליף מינה ואוקי באתרא לחייב גם בכרת. וכן מבואר להדיא בחי' הרמ"ה לסנהדרין (דף נ"ט ע"א) דסד"א כי אמר רחמנא דם שחוטין אבל דם בעלי חיים לא, אלמא דלאו בדם שחיטה דהיינו שיוצא ממקום שחיטה תליא מילתא אלא בדם שחוטין שהבהמה היא מתה ולא כשהיא חיה. ומעתה נאמר דאף לבתר דכתיב היקשא דאבמה"ח אין הפירוש דההיקש מגלה דלא קאי קרא דדם אוזבחת וממילא חייב גם על דם הקזה, אלא דגם לבתר היקשא עיקר קרא אוזבחת אלא דדם הקזה איתרבי מהיקשא. ועפ"ז אמינא דבאמת כל הדם הוא דם הנפש כמ"ש התוס' שבת דנטילת דם הוי מה"ט נטילת נשמה ולכן חייבין עליו כרת חוץ מדם הבלוע באברים ודם התמצית מטעמי דכתיבנא לעיל, אבל כל זה הוא רק בדם שחיטה ונחירה דידעינן לי' מגופי' דקרא, משא"כ בדם הקזה דילפינן לי' רק מהיקשא דאבמה"ת אינו חייב אלא על המקלח דדמי לאבמה"ח שיוצא