דבר אברהם - ב נט

מצטער מלגלוג המתחכמים על דברי חכמינו ז"ל, ולפי המבואר הכל על מקומו בא בשלום ודבר ה' יקום לעד. אמנם מה שהביא המ"מ (פ"ו ממ"א ה"ה) מהשגות הראב"ד (שאינו לפנינו) דדם היוצא מבית השחיטה הוא מן הריאה ומן הכבד אינו בדיוק אלא מכל העורקים הוא בא

ואף שדבר חדש הוא דלרש"י אין חיוב כרת על הדם הכנוס בלב מטבעו ושרק ביציאתו נעשה דם הנפש, מילתא דמסתפינא לקבוע בה מסמרות, מ"מ לכאורה נראה ברור כן מהסוגיא לפי גירסת רש"י. ולפ"ז בדם נבלה לא משכחת לעולם כרת אפילו על הדם הכנוס בלבה. ובזה תתיישב לכאורה קושית התוס' פסחים (דף כ"ב ע"א ד"ה והרי), שהקשו על הא דפריך התם הש"ס לר' אבהו והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו כו' [דמותר בהנאה] ואמאי לא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה, ולהנ"ל א"ש דעל דם האברים שאינו אלא בל"ת ל"ק כלל קושית הגמ' דילפינן היתרו בק"ו מחלב דמה חלב שענוש כרת מותר בהנאה דם האברים שאינו ענוש כרת לא כ"ש כדאמר הש"ס להלן (דף כ"ג ע"ב) לענין גיד אלא דקושית הגמ' היא על דם הנפש וא"כ לא שייך לומר ע"ז כשהותרה נבלה כו' דבנבלה ליכא דם הנפש לעולם. אח"ז מצאתי בס' חמדת צבי לפסחים שם שתירץ הכי ותפס בפשיטות מדכתב הרמב"ם אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה דבדם נבלה ליכא לעולם דם הנפש. ותמיהני קצת דדם הכנוס בלב שכתב הרמב"ם בתר הכי בסתמא קתני ונראה לכאורה דזה לא קאי אשחיטה דוקא וא"כ על דם הלב יתחייב כרת גם בנבלה להרמב"ם. ולא מצאתי מפורש לע"ע מי שידבר בזה ומדברי קצת אחרונים נראה דבדם נבלה לא משכחת לעולם כרת. ועל עיקר התירוץ עדיין יש לפקפק דהא נחורה נמי בכלל נבלה היא ובדם נחירה חייב כרת לכו"ע. ונהי דלרש"י איכא למידחק דממה שהותרה נבלה הותר נמי דמה ליכא למילף אלא דם הנשאר בתוכה ולא מה שיצא בשעת נחירה לחוץ, ומה שנשאר בפנים אפי' דם הלב אינו בכרת דגם בשחוטה אינו בכרת אם לא מישרף מבית השחיטה, אבל מה שרצה הח"צ לומר כן גם להרמב"ם אינו נכון דשפיר משכחת בנבלה דם הנפש בדם שבלבה, דאפילו אם נפרש כמו שתפס הח"צ דמ"ש הרמב"ם בתר הכי שעל דם הכנוס בתוך הלב חייבין כרת לאו כללא רבא הוא גם אמתה אלא קאי אדלעיל מיני' אשחוטה הא מ"מ נחורה ודאי בכלל זה דהא קתני ברישא גם נחירה, ונחורה בכלל איסור נבלה היא. ועדיין אין התירוץ מתיישב אפי' לשי' רש"י, דכיון דבדם שבל"ת ילפינן דמותר בהנאה מק"ו מחלב ממילא גם דם הנפש יהא מותר דגילוי מילתא בעלמא הוא שכל לא תאכל דכתיבי בלאוי דם אין איסור הנאה בכללן כמ"ש הצל"ח שם וכמש"ש התוס' (ד"ה מה מים), וע"כ צ"ל דהש"ס דפריך והרי דם כו' לא נחית השתא למאי דמסיק בתר הכי ק"ו מחלב דה"נ פריך מגיד, א"נ כמ"ש הצל"ח דאזדא לר"י דאמר לכם דגבי ערלה להוציא הנטוע לרבים ואיכא למימר ערלה תוכיח. ובעיקר הדבר לענין דם מתה עדיין צריך אני לישב על מדוכה זו ולהתלמד

ו) אמנם לשי' הראשונים והרמב"ם מכללם דעל דם הכנוס בתוך חלל הלב חייבין כרת שהוא הדם האמיתי ועל הדם הנמשך אליו מעלמא בשעת שחיטה אינו עובר אלא בל"ת כדם האברים, נראה דס"ל דאין פירושו של דם שהנשמה יוצאה בו מה שהנפש הוצאה בפועל ע"י יציאת אותו הדם מתוך הגוף שהרי דם הלב לא יצא מעולם מתוך הגוף ומ"מ חייבין עליו כרת, אלא פירושו הוא דכיון דהדם הוא הנפש לכן כל דם כזה שאילו הי' נשאר בגוף הי' גורם להחזיק את הנפש ואילו יצא ממנו הי' מקרב יציאת הנפש הרי זה נקרא דם הנפש, ולא נתמעט מזה אלא דם השחור שאינו מחזיק את הנפש מצד מהותו כמש"ל, ודם התמצית לכו"ע או דם השותת בהקזה לר' יוחנן שמפני שנשאר כבר בשיעור מועט אין בכחו להחזיק עוד את הנפש כמש"ל ולכן אינו נקרא דם הנפש אפילו אם יצא, אבל דם הלב אע"פ שהוא נשאר בתוך הגוף ולא יצא ומ"מ מת הבע"ח שפיר חשיב דם הנפש שאילו לא מת הבע"ח בסבת דבר צדדיי דהיינו השחיטה והנחירה וכדומה עדיין הי' בכח אותו הדם להחזיק את הנפש מצד עצמו, ר"ל מצד שיעור הדם הדרוש לבע"ח. ונראה לכאורה פשוט דלאו דוקא דם שבחלל הלב אלא כל דם בעין הכנוס בחוטין, היינו בעורקים הנמשכים מתוך הלב, נמי נידון כדם הלב כל שהוא עולה על השיעור שהי' שותת כבר מצד עצמו מחמת מיעוטו. ודם השותת בהקזה דאין בו כרת לר' יוחנן הוא משום דהשתיתה מוכיחה שנשאר בי רק מעט דם והם קרובים כבר למיתה מצד אבידת הדם כמ"ש בפיה"מ וכמו שהזכרנו למעלה בשי' רש"י, ואותו מיעוט הנשאר אין בכחו להחזיק עוד את הנפש ולכן אינו נקרא דם הנפש

ולפ"ז נראה דבבהמה שמתה נמי חייבין כרת על דם שבלבה שהרי ראוי הי' לנפש לצאת בדם זה אלמלא מתה מסבה אחרת ודם הנפש מקרי, וכן נראה דמ"ש הרמב"ם ועל דם הכניס בתוך הלב מילתא באנפי נפשה היא דבכ"מ חייבין עליו ולא קאי רק אשחיטה ונחירה דלעיל מינה, ודלא כמו שתפס בס' ח"צ שהבאנוהו לעיל. אמנם אם הקיז דם לבהמה ומתה מתוך הקזה ע"י אבידת הדם אין חייבין כבר כרת על הדם הכניס בלבה, שהרי חזינן שמתה מצד התמעטות הדם ולא הי' כח בדם זה הכנוס בלב להחזיק את הנפש. והש"ס דמחייב על דם הכנוס בלב מיירי בשחיטה וכדומה דבזה שפיר חייבין כרת דאישתכח שנשאר שיעור דם כזה שהי' יכול להחזיק את הנפש מצד צורך הדם אלא דהמיתה באה לסבת השחיטה והנחירה. אבל על דם דאתי מעלמא מה שמושך אליו בנשימתו מהדם שיצא מתוך הגוף לבית השחיטה אין חייבין כרת, משום דקים להו דרק דם האברים שמתמצה לבית השחיטה מיצרף לתוך הלב דרך בית השחיטה אבל דם הנפש שיוצא לבית השחיטה יוצא כולו ולא מיצרף ללב, כמ"ש ע"ז במעדני יו"ט פ' כל הבשר (סי' כ"ה אות ע') עיי"ש. ואל תתמה על דברי המעדיו"ט וכי דם נביא הוא לידע מהו דם הנפש כי היכי דלא ליצרף ללב ומהו דם האברים דליצרף, די"ל דדם שהנפש יוצאה בו הוא בא מן העורקין וכל שהוא מקלח הוא זורם בכח לחוץ ואינו חוזר ונבלע, ואפילו השותת נמי זורם ומקלח קצת אלא שהוא מקלח ופוסק מקלח ופוסק כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ כריתות פירושו של שותת, ויורד בשפע קצת ונשפך מבית השחיטה, ורק לדם האברים שמתמצה טפין טפין ואינו זורם כלל אפשר שיחזור ויבלע לתוך הלב

ז) והשתא שפיר כתב הרמב"ם דבשחיטה ונחירה חייבין כרת גם על דם השותת אע"ג דודאי גם בשחיטה ונחירה בעינן דם הנפש דוקא כמש"ל דאין חייבין כרת אלא על דם שמכפר והוא דם הנפש, משום דבשחיטה ונחירה גם השותת הוא דם הנפש שלא כבהקזה כמו שנבאר דהרמב"ם בפיה"מ כריתות כתב דדם הקזה שותת בשעה שנתמעט בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מיעוט ולא יארע זה אלא קרוב למיתה, והוא משום דבשעה הקרובה למיתה שנחלש הגוף אין הלב עובד כבר כראוי בקבלת הדם וההורקה לתוך העורקים ולכן הוא מקלח ופוסק מקלח ופוסק, ומשום שבהיות הדם המורק מן הלב מועט הוא מספיק לצאת וליפסק קודם שיבוא הזרם השני שלאחריו, (והרמב"ם שם כתב כדרך אחרת קצת ואינו מבורר לי כל צרכו יעו"ש), וזה הוי הוכחה שנתמעט כבר הדם עד שיעור הקרוב למיתה, דכיון דכל מיתתו באה משום אבידת הדם הרי הקריבה למיתה מוכיחה שלא נשאר עוד שיעור דם כזה שיכול להחזיק את הנפש, וממילא מה שנשאר אינו נידון כדם הנפש כמש"ל. וכ"ז לא שייך אלא בהקזה ובה למיתה באה בסבת מיעוט הדם, דנמצא דהמעטת הדם היא הגורמת לשתיתה והשתיתה מעידה על המעטת הדם, משא"כ בשחיטה ונחירה והתזת הראש שהבע"ח מתקרב למיתה מצד השחיטה והנחירה וההתזה עצמן ומכיון שהוא מתקרב למיתה עי"ז הדם שותת ואינו מקלח אע"פ שעדיין יש בו דם הרבה, הלכך אין מהשתיתה ראי' כלל שנתמעט הדם בתכלית המיעוט אלא סבת השתיתה היא רק מפני שהבע"ח מתקרב למיתה ע"י סבה צדדית דהיינו השחיטה, אבל בעצם עדיין יש בו דם הרבה שאלמלא סבת השחיטה הי' יכול עוד לחיות על ידו, וכל כה"ג עדיין דם הנפש