דבר אברהם - ב ה

סימן א

ב"ה. בחדש מרחשון תרס"ז. סמאלעוויטש

לכבוד הרב הגאון החו"ב מוהר"ר דוד אליעזר מיליקאווסקי נ"י האבד"ק זופראן. שלום וברכה

אחדשה"ט. הגיעני מכתבו שתוכו רצוף אהבה מח"ת והנני להשיב את אשר יתן ד' בפי

א) ע"ד אשר התעורר כת"ר במאי דאסיקנא בספרי סי' ל"ג דשתי מילות אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה זו דשלא בזמנה קודמת אם אפשר למול שתיהן ביום ההוא, והביא כת"ר להמחצית השקל או"ח (סי' תמ"ד ס"ק י"א) שרצה לומר דמשעבר יום ח' אין חיוב עוד על האב ובס' קובץ שעל הרמב"ם ריש הל' מילה השיג עליו וציין כת"ר עוד באיזה אחרונים, ומסיק דלפ"ז הדברים עדיין אינם מבוררים יפה והדין מי קודם עוד צ"ע גדול

הנה באמת כולם ז"ל העלימו עין ממ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשנה לשבת ס"פ ר"א דמילה וז"ל וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו חס עליו ביום ח' עבר על מ"ע גדולה וחמורה כו' ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה כו' לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל היא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהי' ערל יהי' עובר על מ"ע שהגיע זמנה יעושה"ט, הרי מבואר להדיא דרמי חיובא על האב גם לאחר ח'. ומכאן תשובה נמי למה שנתעקשו חכמים אחדים במכתביהם אלי לומר, דמש"כ הרמב"ם בס' היד וכל יום ויום שיעבור עליו כו' הוא מבטל מ"ע היינו דוקא יום שלם כפשטות לשון הרמב"ם, ולא בכל רגע ורגע כאשר תפסתי אנכי בספרי בפשיטות. וגדול א' הוסיף עוד להסביר דבריו, דנתנה לו תורה זמן קיום גם אחר שעבר יום ח' ונעשה לו יום ט' ויום י' וכו' כיום השמיני, וכשם שביום השמיני אינו עובר אלא עד שיעבור כל היום ה"נ אחר ח' ניתן לו יום ויום שלם שהוא כיום הח'. והביא גם הכרח לזה דבמתניתין דמגילה (דף כ' ע"א) תנן אין קורין את המגילה ולא מלין כו' עד שתנץ החמה, ומבואר שהוא מדרבנן דלמא אתי למטעי אבל מדאורייתא משעלה עמוד השחר יממא הוא, והרמב"ם (פ"א ממילה ה"ח) כתב דין זה דאין מלין עד שתנץ החמה בין במילה בזמנה ובין במילה שלא בזמנה, ואם נימא דבמילה שלב"ז עובר בכל רגע ורגע א"כ מנ"ל להרמב"ם דגם בשלב"ז לא ימול לכתחלה אלא עד שתנץ החמה דלמא לא מיירי מפני' אלא ממילה בזמנה שבאיחורה לא עבר אאיסורא ומצות זירוז דרבנן בלחוד היא והם אמרו והם אמרו אבל במילה שלב"ז דעובר אאיסורא דלמא לא תקינו רבנן כלל שימתין עד שתנץ החמה ולעקור ד"ת, אע"כ דגם בשלב"ז אינו עובר אלא כשעבר יום שלם ולא בכל רגע ורגע, עכ"ד החכם נ"י. אבל כ"ז בא לו בשביל שראה רק דברי הרמב"ם ז"ל בס' היד שנאמר בו יום, אבל בפירוש המשנה שהזכרנו הרי מבואר להדיא דבכל רגע ורגע עובר על מ"ע. וצ"ל דחה שכתב בס' היד כל יום ויום לאו דוקא הוא וכוונתו נמי בכל שעה ושעה כמו שתפסתי אנכי בספרי בפשיטות בכוונתו, דה"נ אשכחן בריש ר"ה (דף ו' ע"ב) כיון שעברו עלי' ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל והתם בודאי יום לאו דוקא דמאי שייטא דיום שלם לבל תאחר, בשלמא הכא יש לדחוק כמ"ש החכם הנ"ל דיום התשיעי הוי לי' כיום השמיני לענין שזמנו כל היום אבל בבל תאחר לא שייך לומר כן ובודאי עובר בכל רגע, וכן מצאתי בס' ערוך לנר לר"ה שם שתפס נמי בפשיטות דעובר בבל תאחר בכל שעה ושעה, הרי דלשון יום לאו דוקא ולשון חכמים ל הוא וה"נ בכוונת הרמב"ם במילה. ובס' ערוך לנר שם חמה אמאי לא נקט הש"ס רבותא יותר דבכל שעה ושעה עובר בבל תאחר. ואין זה דקדוק דלשון חכמים כך הוא והכוונה לכל רגע כמ"ש. ובס' הנ"ל תי' דלא מצי הש"ס למימר הכי דאיכא שעות שאינו עובר בב"ת כגון בלילה ואפילו ביום קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים שאינם זמן הקרבה אבל בכל יום ניחא אע"ג דאיכא שבת דאינו ראוי להקרבה מ"מ רוב ימים עובר, וה"נ איכא למימר בדידן דמשו"ה לא נקט הרמב"ם בכל שעה דאיכא לילה דלאו זמן מילה הוא ואינו עובר, וכוונתו היא דבכל משך היום עובר לאפוקי לילות. והא דהשוה הרמב"ם מילה שלב"ז למילה בזמנה לענין שלא למול אלא עד שתנץ החמה, צ"ל דמשמע לי' מדקתני במתני' סתמא אין מלין דה"ה לשלב"ז דאל"ה הו"ל לפלוגי ולפרושי, אלא ודאי דבכל מילה תקנו הכי ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת. ועיי' בס' עמק יהושע (סי' כ') שהכריח דמתני' מיירי רק במילה שלב"ז ולא בזמנה יעו"ש. אח"ז מצאתי להריטב"א ז"ל בחי' למגילה שכ' דמתני' מיירי נמי ממילה שלב"ז מדהביא עלה הש"ס קרא דוביום השמיני, ובחי' הרשב"א כ' דעיקרא למילה שלב"ז יעו"ש

ב) ובגוף דברי המחה"ש שעמד על המג"א שכתב דביעור חמץ קודם למילה משום דבכל שעתא ושעתא עובר משא"כ מילה ואינך וכתב עליו המחה"ש וז"ל לא הבנתי הא גם מילה אפילו שלב"ז כל שעתא עובר עכ"ל, תמהני מאד דאזיל בתר איפכא דאדרבה נראה דהמג"א מיירי במילה בזמנה ובזו באמת אינו עובר כל היום דאכתי זמנה הוא ורק ברגע האחרון מן היום הוא עובר ולכן שפיר עשה דתשביתו עדיפא דעובר עלי' בכל רגע, אבל במילה שלב"ז למה שכתבתי דעובר בכל רגע אה"נ י"ל דתשביתו לא עדיף מינה, והמחה"ש הפך את הסדר כאילו היתה מילה בזמנה עדיפא משלב"ז לעבור ג"כ בכל שעה וזה לא ניתן להאמר. וראיתי לחד מקמאי למהר"ם חלאווה ז"ל בחי' לפסחים ודף מ"ט) שכתב ג"כ כהמג"א דאחר שש דלא מצי לבטל השבתה קודמת לפסח ומילה דאע"ג דבפסח ומילה איכא כרת לאו דחמץ עדיף דקדים איסורי' עכ"ל, פי' דאע"ג דחיוב מילה חל קודם בתחלת היום ואיסור חמץ בא רק עם חצות מ"מ איסורא דמילה בביטולה בא רק ברגע האחרון מן היום אבל כל היום אינו עובר דאכתי זמנה הוא ובחמץ משהגיע חצות עובר באיסור מיד אם אינו משביתו. ומזה נראה נמי דמיירי רק ממילה בזמנה דאילו מילה שלב"ז אדרבה קדים איסורה לחמץ מתחלת היום. ואולם גם בשלב"ז משכחת לה זימנא כשהי' תולה עד אחר חצות ונתרפא ונראה למול. ויעוי' בשאילתות פ' צו (שאילתא ע"ד) דלחד תירוצא מוקי באמת למתני' בהכי בהי' חולה ונתרפא דאל"ה תיפוק לי' שהוא מעוכב מפסח דמילת זכריו מעכבתו יעו"ש. אך בלא הי' חולה קודם חצות נראה באמת דמילה שלב"ז לא גריעא מהשבתה בין לטעם המהר"ם תלאווה ובין לטעם המג"א. ומה שהביא כת"ר בשם הס' משנה ברורה (סי' תמ"ד) דתשביתו עדיף גם ממילה שלב"ז דאע"פ שחיובה כל רגע מ"מ לא דמי לעשה דתשביתו דכשמבטל יום אחד שוב א"א לתקן אותו יום משא"כ במילה סוף סוף ימול אותו ולא חיסר אלא מה שהשהה מלקיים, אין דבריו נראין שהרי גם במילה שלב"ז עובר בכל רגע ואין תקנה לעבירה זו במה שמולהו אח"כ כמ"ש הרמב"ם דרק חיוב הכרת נפקע בזה ולא עבירת העשה. עכ"פ יראה גם מהמחה"ש שתפס לפשוט דבשלב"ז עובר בכל שעה כמו בתשביתו: