דבר אברהם - ב נח

ע"ב), ואני לא מצאתי שם זכר לזה, ואכמ"ל

וכל זה בא להאחרונים ז"ל מפני שהבינו שענין דם שהנשמה יוצאה בו פירושו שעל ידי יציאת הדם הנשמה יוצאת בפועל, ולכן עלה על דעת הלח"מ לומר דכיון דע"י השחיטה מיהא הנשמה יוצאת ומאותו מקום יוצא גם הדם הוי כאילו הנשמה יוצאת ע"י אותו הדם אע"פ ששותת, ובשביל זה הוקשה גם להתוי"ט ואחריו לרבים מהאחרונים ז"ל ממ"ש הרמב"ם שהדם השותת בשחיטה מכשיר לפי שאין בהם עוד חיות דלפ"ז נמצא שע"י הדם השותת אין הנשמה יוצאת עוד שכבר מתים ועומדים ופרחה נשמתם ולמה חייב כרת. וכבר דחינו דברי הלח"מ בעיקרם ועתה נוסיף רק לומר דלפי מובן זה יקשה גם מדם המקלח או השותת לכל חד כדאית לי' שחייבין כרת על כולו, היינו על כל הדם המקלח או השותת ולא רק על הטפה האחרונה ממנו, וא"א כלל לומר שבכל טפה וטפה ממנו הנפש יוצאה בפועל דהרי חזינן שהיא חיה גם אחר יציאת מקצתו, ומלתא דפשיטא היא שאם יצא מעט דם בקילוח ונפסק והיא חיה שחייבין כרת על הדם ההוא והיכן היא יציאת נפש של זו. ולא עוד אלא דעיקר דם הקזה מיירי כשלא מתה הבהמה, עיין בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) ובחי' הרמ"ה שם, ועיי' מ"ש להלן אות ח'

ה) אבל לענ"ד נראה דשיטת הרמב"ם אינה כן שנצטרך שתצא הנפש בפועל ע"י יציאת הדם ולא זהו פירושו של דם שהנשמה יוצאה בו, ואפשר דדבר זה תלוי בפלוגתא ברבוותא ע"פ שינוי גרסותיהם בש"ס. דגרסינן בכריתות (דף כ"ב ע"א) תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו לא שא אינו עובר עליו אר"ז אמר רב לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת מיתיבי דם הטחול דם הלב כו' הרי אלו בל"ת כו' כי קתני אין חייבין עליו על דם דילי' כי קאמר רב דאתי לי' מעלמא כו' מעלמא מהיכא אתי אר"ז בשעה שהנשמה יוצאת מישרף שריף, ופירש"י דם דילי' הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים, דאתי לי' מעלמא אותו הנמצא בחלל הלב, שריף מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו. אבל גירסת הרי"ף והרא"ש בפ' כל הבשר היא להיפוך מיתיבי דם הטחול ודם הלב ה"ז בל"ת ההוא דאתא לי' מעלמא כי קאמר רב דם דגופו כו', ופי' הר"ן ההוא דאתיא לי' מעלמא והוה לי' דם האברים שהי' בלוע בהם יפירש לתוך הלב ודם האברים שפירש בל"ת כדאיתא בכריתות, כי קאמר רב בדם דגופי' דם המכונס ועומד לעולם בחללו של לב דהוה לי' כדם בעין דעלמא כו' ומעלמא מהיכא אתי היאך מתכנס דם האברים ללב, בשעת יציאת נשמה מצריף מצטרף הדם לתוך הלב עכ"ל. וכ"ה גירסת עוד ראשונים כהרי"ף וכ"ה שיטת הרמב"ם שכתב שעל הדם הכנוס בתוך הלב חייבין כרת ועל הדם המתכנס ללב בשפת שחיטה אין חייבין כרת, וכתב המ"ח דזהו ע"פ הגירסא שברי"ף. וכן מבואר בפיה"מ לכריתות שם וז"ל ומה שאמרו דם הלב (שהוא כל"ח) ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בע"ת אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי עכ"ל

והנה גירסת רש"י ז"ל קשה טובא, דפתח בדם דיני' הנבלע בבשר הלב שהוא כשאר דם הנבלע באברים שאין עוברין עליו אלא בל"ת וסיים בדם דאתי מעלמא שמושך אליו בשעת שחיטה מבית השחיטה דרק ע"ז חייבין כרת, ומדם הכנוס תמיד בחלל הלב שאינו לא נבלע בבשר הלב ולא נמשך מבית השחיטה שתיק ולא זכר ממנו כלל. וצריך לחקור לשי' רש"י מאי דינו של דם זה. ונראה דממקומו הוא מוכרח שעל דם זה פטורין מכרת, דאי תימא שדינו כדם דאתי מעלמא להתחייב עליו בכרת לפי שהוא דם בעין א"כ מאי פריך הש"ס מעלמא מהיכא אתי לי' ואיצטריך למימר בשעה שהנשמה יוצאת מישרף שריף והרי תמיד נמצא בלב דם הנמשך אליו דרך העורקים שמתפשטים בכל הגוף וזורמים תמיד אל הלב ולא מבית השחיטה קאתי כידוע לחוקרי הטבע, אע"כ דלשי' רש"י מוכרח דגם דם הכנוס ועומד בלב נידון רק כדם האברים בל"ת ולא כדם שהנפש יוצאה בו רק דדם היוצא מבית השחיטה דינו כדם הנפש, אלא דדם זה שיצא לבית השחיטה וחזר ונמשך ללב נמי חייבין עליו כרת שכבר הי' דם הנפש אלא שחזר ונתכנס ללב ודמי כנתכנס לתוך כלי. והוא תמוה מאד כמ"ש הרמב"ם שהדם שבלב הוא הדם האמיתי לפי שכל הדם היוצא לבית השחיטה מן העורקים הוא בא ואותם עורקים מוליכים הדם גם לחלל הלב והעולה על כולנה הוא שכל ענין החלוקה בין דם לדם לענין שהנפש יוצאה בו תמוה מאד, שהרי ידוע שכל הדם סובב הולך תמיד בכל הגוף דרך העורקים, יוצא מן הלב לעורקים ורץ בכל הגוף וחוזר לתוך הלב ע"י עורקי החזרה (ווענען) וחוזר חלילה, וכיון שהדם הוא הנפש ראוי הי' לכל הדם שיקרא דם הנפש, וכן מתבאר מתוס' שבת (דף מ"ה ע"א ד"ה כי היכי) וכ"ה בכתובות (דף ה' ע"ב ד"ה דם) דחובל חייב משום נטילת נשמה דנטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נפש דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא [עיי' בחי' המאיר לשבת (דף ק"ז)], ואין שום נ"מ בזה בין דם המקלח או לא שהכל הוא בכלל נפש, וכן פירש"י בחד לישנא ר"פ שחונה שרצים, עיי' בתוס' שם ע"ה. וכבר שבפה לה נפשנו לעג האומרים בשביל סוגיא זו שלא הי' ידוע לחז"ל ענין מרוצת הדם דרך הלב והעורקם וטבעו ומצוה רבה ליישב. ע"כ אמרתי לבקוע לי דרך חדשה, להסיר המעקשים ולשימם למישור ולהראות צדקת חז"ל

ומתחלה נאמר לשי' רש"י ז"ל, דנראה דשיטתו היא דלענין חיוב כרת לא די לנו במה שהדם בכלל נקרא נפש דלפ"ז יש חיוב כרת על כל הדם, אלא דבעינן שתהא הנפש יוצאת על ידי יציאת הדם מהגוף בפועל. ואפשר דטעמא דמילתא הוא מדכתיב גבי כרת כי הדם הוא הנפש וכתיב קרא אחרינא לא הלכלו כל דם לרכות דם האברים שאין הנשמה יוצאה בו, מכלל דרצון החזרה בזה דלענין חיוב כרת לא די כתב שהדם עצמו בטבעו הוא הנפש, דלפ"ז הי' נכלל כל הדם שכגוף בכלל זה ולא הי' צריך לרבויי דם האברים, אלא דאינו חייב כרת אלא על, הדם שע"י יציאתו מתוך הגוף יוצאת הנפש בפועל, משא"כ לענין שבת שפיר חייב משום נטילת נשמה על כל מין דם לפי שהדם מצד טבעו הוא הנפש גם בהיותו בגוף סיבב הילך ולפיכך דם הכנוס כתוך חללו של לב אע"פ שבודאי הוא הדם האמיתי והוא הנפש מ"ח אין חייבין עליו כרת לפי שלא יצא מגוף הבע"ח ולא יצאה הנפש על ידו, ואין חייבין כרת אלא על הדם היוצא מן הגוף בשעת שחיטה שע"י יציאתו הוא מת, וזהו דקרי לי' הש"ס דם דאתי מעלמא היינו שיצא כבר ונאסר כדם שהנפש יוצאה כו וחזר ללב לבתר דנאסר כבר, וע"ז פריך הש"ס שפיר מעלמא היכא אתי לי' דכל הדם המתכנס ללב רק מתוך העורקים שבגוף הוא מתכנס אבל מבית השחיטה ששם נפסקו העורקים אינו חוזר ללב והוא דבר רחוק שיכנס לתוכו דרך חללים, ומשני דמישרף שריף דאפשר שיכנס מבית השחיטה ע"י נשימתו לקנים. ובדם השחור דפטורין עליו כדאמרו גבי הקזה וה"ה בשחיטה [אפילו אם דם הוא מצד עצמותו כמו שידובר בזה להלן בס"ד], הוא משום דקים להו דדם כזה שהוא לקוי או שמתחלתו הוא כך אינו מחזיק את הנפש וממילא אינו ממעט את החיות ביציאתו. ובדם השותת איפלגו ר"י ור"ל, דלר"י אינו דם שהנפש יוצאה בו משום דמה שהוא שותת סבתו היא שנתמעט הדם כבר בגוף והבע"ח קרוב למיתה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ כריתות שנביאהו להלן, וכיון שנתמעט הדם כ"כ אין בכחי עוד להחזיק את הנפש אפילו אם ישאר בגוף ולכן ע"י יציאתו אין הנפש יוצאת כבר שביכו"כ הבע"ח מת, ור"ל ס"ל דגם ע"י השותת הנפש יוצאת. (ואנן קיי"ל כר"י והוא מתאים גם עם מסקנת החוקרים בזמננו, וכן י"ל על השחור שסבתו הוא מחסרון החומצן שבו ואינו בא ממסכת הארטערען אלא מהמענען כידוע, ואכמ"ל). וכן דם השותת בראשונה אין הנפש יוצאת בו, אי משום דדם זה לא בא מן העורקים הגדולים אלא מסביבות הבשר שנפצע, אי משום דע"י שתיתה טפין טפין לא תצא הנפש דמדרך הרם לקרוש ולהעלות גלד שיסתום מקום הפצע ותפסק זרימתו, אבל כשהוא מקלח לא יארע זאת, ולהלן יבואר בדרך מרווחת יותר. ולפ"ז גם בדה שחיטה נראה דבעינן מקלח דוקא ולא שותת באחרונה וחביבין עלי הדברים האלה כץ שהייתי