דבר אברהם - ב נז

הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי, ומדהזכיר בזה חיוב כרת משמע לכאורה דר"ל דה"נ יהי' גם בחלב איסור כרת ונראה דכבר ירדה על הדם תורת כרת גם בהיותו בי אבל יש לפקפק טובא פ"ז כאשר יבואר, וכן צריך לברר אם בדם היוצא בשעת שחיטה בעינן דם שהנפש יוצאה בו ובזה עלינו להרחיב הדיבור קצת

ב) והנה בפ' דם שחיטה תנן אכל דם שחיטה בבהמה בחי' ובעוף בין טמאין בין טהורין דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו, דם הטחול דם הלב כו' דם התמצית אין חייבין עליו ר"י מחייב בדם התמצית, וכתבו התוס' (ד"ה דם הקזה) וז"ל דם הקזה שהנשמה יוצאה בי וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבוא להם דם הנפש עכ"ל. והרמב"ם (פ"ו ממ"א ה"ג) כתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ועל דם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא דם שהנפש יוצאה בו. וראיתי בפר"ח יו"ד (סי' ס"ז סק"א) שתפס דלהתוס' דם שחיטה שוה ממש לדם הקזה שאין חייבין כרת אלא על דם המקלח בשעת שחיטה כמו בהקזה לר' יוחנן דקיי"ל כוותי', והרמב"ם ס"ל דכל מין דם שחיטה שיוצא בשעת יציאת נשמה מקרי דם הנפש כל זמן שיש בו אדמומית, ותמה על התוי"ט דמקשי מסברת התוס' להרמב"ם, והביא שכ"כ גם בס' בה"ז יעו"ש. והנה מ"ש דלהרמב"ם לא בעינן בדם שחיטה מקלח אלא כל דם שיוצא בשעה זו מקרי דם הנפש, נראה פשוט שיצא לי' להרמב"ם ז"ל כן מדאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה כדאמרינן דם הקזה שהנשמה תלויה בו ר"י אמר כו' מכלל דבדם שחיטה ליכא פלוגתא בינייהו, ומכיון דליכא למימר דבדם שחיטה מודה ר"ל לר"י דבעינן מקלת דוקא ולא שותת דבמאי גרעה שחיטה משאר הקזה דמחייב בה ר"ל גם בשותת ע"כ צ"ל דבזה מודה ר"י לר"ל דחייבין גם על השותת. אמנם מה שתפס דלתוס' דם שחיטה שוה ממש לדם הקזה שאין חיוב כרת אלא על המקלח ומשווי פלוגתא בין התוס' להרמב"ם וכ"כ גם הבה"ז והלח"מ והרבה אחרונים דהתוס' והרמב"ם פליגי לא ברירא לי, דודאי ממאי דאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה מוכת כהרמב"ם כמ"ש. ואדרבא מדברי התוס' גופא נראה לי לדקדק קצת ההיפוך, דתפסו דסיומא דמתניתין דדם שהנשמה יוצאה בו קאי רק אדם הקזה אלא שדנו לדם שחיטה מסברא דנפשייהו בהוא הדין ואמאי לא תפסו דסיפא דמתני' דדם שהנשמה יוצאה בו אכולהו בבי קאי דהיינו גם על שחיטה ואינך ומנא פסיקא להו דקאי רק על הקזה. ונראה שהוא מה"ט שכתבנו, דמדאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה מכלל דבשחיטה מודה ר"י דחייב גם על השותת, ומשו"ה ליכא למימר דסיפא דמתני' ערבינהו לכולהו בבי לענין שהנשמה יוצאה בו, שהרי משונין הם בדיניהם ואין יציאת הנשמה שבהקזה שוה לשחיטה, [ולהלן יבואר עוד ברחבה דגם עיקר פירוש המלים של יציאת הנשמה אינו שוה בשחיטה כבהקזה ולא רק במציאות הם משונין, ולכן תפסו דקאי רק אמאי דסליק מיני' דהיינו אהקזה ולא אשחיטה, אלא דס"ל מסברא דבודאי גם בדם שחיטה בעינן תנאי דהנשמה יוצאה בו כמו שיבואר להלן ולכן כתבו דה"ה כו', אמנם משונין הם בדיניהם דבזה רק המקלח הנשמה יוצאה בו ובזה גם בשותת. אבל אם נימא כהפר"ח דלהתוס' שוה דם שחיטה ממש לדם הקזה ורק על המקלח שבו חייבין אמאי הוצרכו להוא הדין ולא פירשו דסיפא דמתני' אכולהו בבי קאי. ועוד דא"כ למה תני מתני' כלל, דם שחיטה ונחירה אטו גרע מהקזה דעלמא. [איברא דזה איכא למדחי פורתא ולומר שאין הקזה אלא בנוקב הגידים ואיצטריך למיתני שחיטה אפילו בשחט ולא חתך וורידין, אבל דחוק הוא, ועוד דגם לפי"ז מ"מ כבר חזינן דיש חילוק בין שחוטה להקזה בזה גופא]. ולפ"ז י"ל דלר"ל דמחייב גם בדם הקזה על השותת ושוה דם שחיטה לדם הקזה [דעל השחור נראה דפטור אפילו בשחיטה גם לר"ל דאל"ה מנ"ל להרמב"ם למעט בדם שחיטה את השחור דבזה לא איפלגו ר"י ור"ל] אה"נ דסיפא דמתני' דדם שהנשמה יוצאה בו אכולהו בבי ורק לר"י דקיי"ל כוותי' הוצרכו התוס' להביא מסברא בהוא הדין. ולפ"ז יוצא דליכא פלוגתא כלל בין התוס' להרמב"ם דגם להתוס' חייבין בדם שחיטה על השותת גם לר"י. איברא דלהפר"ח י"ל דדייקו התוס' מדקתני במתני' דם שהנשמה יוצאה בו ואילו אכולהו בבי קאי הי' צ"ל יוצאה בהם, אבל דחוק הוא דשפיר שייך לשון בו על הדם שבכולהו, ולמה לן למשווי פלוגתא חנם בין הראשונים ז"ל

ד) ובדעת הרמב"ם שעל כל הדם היוצא בשעת שחיטה חייב כרת ראיתי בחי' למס' כריתות שבסוף הס' חקור חיים מאבי הגאון בעל הנתיבות ז"ל שהביא מס' בה"ז דטעמו הוא דבכרת כתיב כי הדם בנפש יכפר ובכפרה קיי"ל דקרי דם כשהוא מאדים דהכי אמרינן בחולין אמר שמואל דם כל זמן שמאדים מכפר וכיון דדם הוא בכפרה גם כרת מיחייב, וכתב בחי' הנ"ל דמשמע דרצונו לומר דבדם שחיטה לא בעינן שתהא הנשמה יוצאה בו והכל תלוי רק במה שהוא מאדים ומכפר, וזה מתמיה דבכפרה גופה בעינן דם הנפש ומשו"ה דם התמצית אינו מכפר, כמו שהשיגו בחי' הנ"ל. והלח"מ כתב דאף דהתוס' כתבו דה"ה דבדם שחיטה בעינן דהנשמה יוצאה בו רבינו לא משמע דאית לי' הכי שכתב שבכל דם שחיטה (בלח"מ כתיב נמי והקזה והוא ט"ס) חייב כל זמן שיש בו אדמומית דסובר דכיון שהוא ממקום שהנשמה יוצאת שהוא הסימנים דתלי בהו חיותא כל דם היוצא הוי דם הנפש

אבל דברי הלח"מ רחוקים ממני דמאי שייטא היא לדון לדם שחיטה כהנשמה יוצאה בו בשביל שהיא בא מסימנים מקום שהנשמה יוצאת ממנו, הרי הנשמה יוצאת בשביל חתיכת הסימנים ולא בשביל יציאת הדם הזה והשוחט ולא יצא דם נמי כשרין, ועוד דלאו מסימנים גופייהו יוצא הדם אלא מוודידין ומבשר הצואר ושחט ולא חתך וורידין כשר, ומה זה ענין לחשוב את הדם עצמו כאלו הנשמה יוצאת בו בשביל שנחתכו באותה שעה הסימנים, אתתהה, ועוד דלפי"ז דברי הרמב"ם סותרים זא"ז כמו שהעיר כבר התוי"ט שם, דבהלכות טומ"א (פ"י ה"ג) כתב הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין אבל דם הקילוח אינו מכשיר שן חיים הן, הרי דגם בשחיטה יש חילוק בין מקלח לשותת וכשהוא שותת אין חיות כבר בבע"ח וממילא אין הנשמה יוצאת אז עוד לא ע"י הדם ולא ע"י הסימנים שכבר הם מתים ועומדים, ולמה חייב כרת על השותת באחרונה. וכן בכפרה דבעינן דם הנפש אמרינן בזבחים (דף כ"ה ע"א) ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית וכ"פ הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק ה"ח), הרי דרק דם התמצית אינו מכפר אבל השותת לא נתמעט ומכפר, ומוכח דדם השותת נמי דם הנפש מקרי אע"פ שכבר יצאה הנשמה כמ"ש הרמב"ם בטומ"א לענין הכשר. וע"כ דם השותת באחרונה אינו דם התמצית, דדם השותת מכשיר להרמב"ם ודם התמצית אינו מכשיר, כמבואר בפסחים (דף ט"ז ע"ב) וזהו שקראו הרמב"ם ז"ל שם דם היוצא מתמצית הבשר שאינו מכשיר. וכן מבואר להדיא גם בסוגיא דכריתות לפי פירש"י ופיה"מ להר"מ דר"ל מחייב על השותת באחרונה בהקזה ובדם התמצית כו"ע ס"ל דפטור לרבנן דר"י. וכתבתי זאת רק להוציא מדעת כת"ר שרצה לדון במרוצת דבריו דדם השותת באחרונה ודם התמצית היינו הך, וסמך א"ע על מ"ש הרמב"ם בפיה"מ דכריתות שם על דם השותת שלא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית, וזה אינו נכון כמו שנתבאר, אלא שהרמב"ם כתב זה רק בדרך דוגמא שדינו לענין כרת כדם התמצית לפי שאין הנפש יוצאה בו לר' יוחנן כמו שאינה יוצאה בדם התמצית לד"ה. וכת"ר הביא שמצא כן בס' ערוך לנר לכריתות שהביא שכתוב כן בחי' הר"ן לחולין (דף ל"ה