דבר אברהם - ב נו

לקיחה נמי אסור לאוכלה במקומה לפני שחיטה ואם אכלה בחיי' חוץ מאיסור בשר או אבמה"ח הוא עובר גם על ל"ת דלא תקח האם על הבנים, דמ"ל אם לוקחה בידו מ"ל אוכלה דאכילה זו נמי לקיחה היא, ובשביל זה תיאסר עולמית מכל שתיעבתי לך. ומה שהשבנו למעלה דכל עוף דעלמא נמי אסור קודם שחיטה אינו נכון דאינו ענין לכאן. דבאחת בכל בהמה דעלמא הוה מצינן נמי למיפרך דכיון דקודם שחיטה היתה אסורה תיאסר עולמית מכל שתיעבתי לך אלא דבהדיא שרי לה רחמנא, וא"כ אין זה שייך אלא על איסור דאינה זבוחה או אבמה"ח דשרי להו קרא, משא"כ הכא דחוץ מאיסור זה אסורה אכילתה גם מצד לא תקח, דאכילה זו נמי הויא כלקיחה כמ"ש, ואיסור זה לא אשכחן דשרי קרא

ובדברים האלה שבאות זה יש להאריך עוד ולא רשמתים לע"ע אלא מקופיא

לה) ומ"ש להסתפק בענין שש"א כמותו אם רק המעשה נחשבת כאילו עשאה המשלח או דשליח הוי ממש כגוף המשלח בכל הענינים המסתעפים מזה, והביא בשם מחותנו הגאון מוהר"א ראבונסקי נ"י אבד"ק דובראוונא דזה תלוי בשני תירוצי התוס' גיטין (דף ס"ה ע"ב ד"ה גיטא), אינני רואה שום מקום לתלות בזה. ובעיקר הדבר יעוי' בשו"ע אה"ע (סי' ק"מ ס"ג) בענין חצרו של שליח ובמה שהאריכו האחרונים ז"ל בזה, ועיי' בקצה"ח (סי' קפ"ח סק"ב), וקשה להאריך עוד כי כבר ארכו הדברים ומוכרח אני להפסיק ולומר די. וחי שאמר לעולמו די יריק על מעכ"ת ברכה עד בלי די כברכת ידידו דוש"ת

סימן ט

מה שהשבתי להרה"ג וכו' מוהר"ר משה ליב סאנדאמירסקי ז"ל בווילנא

א) כתב כתר"ה ליישב מה שהקשיתי במרוצת שיחתנו על הא דקיי"ל דדם כל זמן שיש בו מראה אדמומית אסור באכילה כמבואר ברמב"ם (פ"ו ממאכלות אסורות ה"ג) ומשמע דכל שיש בו רק איזה מקצת מראה אדום אפילו כשהוא יוצא כן מתחלתו מן הגוף אסור, והרי אמרינן בנדה (דף י"ט פ"א) וממאי דהני טהורין והני טמאין אמר ר' אבהו דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא אימא אדום ותו לא [ופרש"י ואימא אדום ותו לא האדום שבאדומים דהיינו כדם המכה] א"ר אבהו אמר קרא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, חזינן מזה דאי לאו קראי דדמיה דמיה הוה אמרינן דסתם דם הוא דוקא האדום שבאדומים, וא"כ בדם לאכילה דלא כתיב בי' ריבויא אימא שאינו אסור אלא האדום שבאדומים דוקא ולא כל מראה אדמומית. וע"ז כתב מעכת"ה ליישב ע"פ מ"ש התוי"ט כריתות (פ"ה מ"א) שהביא לדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל דם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו, ובגמ' כריתות (דף כ"ב ע"א) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו ר"י אמר כל זמן שמקלח ר"ל אמר מטיפה המשחרת ואילך, וכתב התוי"ט שהרמב"ם פסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה ובהקזה גופא פסק כר"י. ולפ"ז י"ל דמש"כ הרמב"ם כל זמן שיש בו אדמומית אין זה לרבות דליחייב אפי' על מראה שאינו אדום לגמרי אלא בא לרבות זה הדם האדום שקודם הקלוח ולמעוטי דם השחור שלפניו, ומה שכתב כ"ז שיש בו אדמומית עיקר כוונתו שלאחר שנפסק השחור ומתחיל האדום לצאת אז מתחיל חיוב כרת, עכ"ד

הנה גם מעכ"ת יראה את הלחץ זו הדחק שבדבריו אלה, דא"כ לא הו"ל להרמב"ם ז"ל לומר כל זמן שיש בו אדמומית אלא עד שיהי' בו אדמומית כיון דלמעוטי אתי והרי דם השחור בא לפני דם הנפש. איברא דאיכא לדחוקי ע"פ המבואר ברבנו גרשום בכריתות שם דחמשה מיני דמים הם בהקזה שחור לפני המקלח ושחור לאחריו, (ורש"י הזכיר רק משחור שלפני האדום ולא זה שלאחריו, אבל בחולין (דף ל"ו ע"א) הזכיר ממשחיר שאחר המקלח, ובפסחים (דף, כ"ב ע"א) כתב ד' מיני דמים וחשיב רק משחיר שלאחר המקלח, ושם (דף ס"ה ע"ב) כתב ה' מיני דמים הם, ובס' נר תמיד לכריתות כתב דט"ס הוא ברש"י וצ"ל ד' מיני דרים וכן עמד ע"ז גם הרש"ש בהגהותיו, ולי נראה דכאן הוא כשי' רבינו גרשום רביה דרבי' דה' מיני דמים הם), וא"כ יש כבר מקום לומר כל זמן שיש בו אדמומית למעוטי את השחור שלפניו וגם שלאחריו אבל מלבד שדוחק הוא הנה אם נאמר דאפשר להכניס כוונה כזו בלשון כל זמן שיש בו אדמומית א"כ מאי פריך הש"ס בחולין (דף פ"ז ע"ב) לרב יהודא אמר שמואל דאמר כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכיסוי מכפרין תנינא חייבין בכיסוי תנינא כו', נימא דאתי למעוטי את השחור שאינו מכפר לפי שאינו דם הנפש ובכפרה דם הנפש בעינן, אלא ודאי דלשון זה לרבויי משמע לכל מקצת מראה אדום ושפיר פריך תנינא דם שנתערב כו' ובכל אופן לא הו"ל להרמב"ם ז"ל לסתום אח דבריו ובר מן דין אפי' כי יהיבנא לכת"ר לפרש כן דברי הרמב"ם ולהסב מעליו הקושיא עדיין לא הועיל מאומה, שהרי הלכה רווחת היא בישראל שכל מראה אדמומית אסור ולא אישתמיט חד מקמאי ובתראי לחלק בין אודם לאודם כדרך שמצינו בנדה, וכת"ר לא הועיל אלא למישדי מגברא אגברא. ובנדה שם מבואר להדיא דיש דמים שטהורים באשה וחייבים עליהם כרת, דאדום אינו טמא לשמואל אלא כתחלת הכאה של סכין ולא ככולה שחיטה ולאכילה אין שום חילוק

ב) ולכאורה עלה על דעתי ליישב קושייתי דשאני דם לאכילה מדם נדה, משום דנראה דדם שאינו אדום שבאדומים אינו מין דם אחר דכל הדם הוא מטבעו אדום שבאדום אלא שלאיזה סבה הוכהה מראיתו, וכיון שכבר הי' אסור מתחלה בשעה שהי' אדום שבאדום ממילא באיסורו הוא עומד גם לאחר שהוכהה ולא פקע מיני', דאף דעכשיו שאינו אדום שבאדום אין תורת דם עליו מ"מ אסור הוא מלמפרע שהיתה עליו תורת דם, וכל איסור לא נפקע איסורו עד שיפסל מאכילת כלב ולא בשינוי אחר, ולא גרע מחלב דאמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) דחידוש הוא ומדינא הי' צריך להיות אסור כדם מ"ד דם נעכר ונעשה חלב אע"ג דהשתא ודאי מראה החלב אין בו תורת דם ומ"מ הוא אסור ועומד מלמפרע שהי' אליו תורת דם. [והא דפטורין על השחור י"ל דקים להו דשחור מתחלתו כך הוא ולא שהי' אדום ולקה בעודו בגוף, ולהלן ידובר בזה באריכות מפטור השחור וממה הוא פטור]. משא"כ בנדה דבמינן שתהא תורת דם עליו בשעת יציאתו לבית החיצון שפיר פריך הש"ס שאם אין תורת דם על דיהה מאדום שבאדומים לא תטמא אע"ג שמתחלתו הי' אדום שבאדומים משום דעכשיו בשעת יציאה אין תורת דם עליו. והא דטמאה בשחור משום דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה, הא אמרינן התם בנדה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר אחר יציאתו לבית החיצון. אלא דיש לפקפק ע"ז, דכל שיש בו מראה אדמומית חייב עליו גם כרת ומשמע אף שיצא כך מן הגוף במראה כהה, ובכרת הרי במינן דם שהנפש יוצאה בו, ובזה יש לחקור אימתי נקרא דם שהנפש יוצאה בו אם דוקא כשהוא יוצא מן הגוף שאז הנפש יוצאת בו בפועל או דילמא אפילו כשהוא עדיין בגוף אלא שראוי לחפש לצאת בו ע"י יציאתו כבר יש עליו דין כרת. ואם נתפוס כדרך הראשון דכל זמן שהוא בגוף שעדיין לא יצאה בו הנפש בפועל אין עליו תורת כרת נסתרו דברינו, דמ"ל אם דם זה שהוכהה הי' מתחלה אדום שבאדומים מ"מ אז הרי לא הי' עליו עדיין דין כרת ובשעת יציאתו נמי לא יחול עליו דין כרת כיון דבההיא שעתא אין עליו תורת דם כלל. ונ"מ נמי לענין אחע"א למנין שיחול על הדם מחיים איסור אחר שיש בו כרת משום איסור חמור, וכן בדם בהמה שמתה. והנה לכאורה יש קצת רמז לזה מרש"י בכורות שם שכ' דם נעכר ונעשה חלב והלכך חידוש