דבר אברהם - ב נד

יאסרו גם לגבוה משום משקה ישראל ממילא לא נכללו בהיתרא דכל אלה כו'. וכ"ת דא"כ קרא דכל אלה מאי אתי לרבויי, איצטריך לעובד בהן בשבת דאיכא קרא בהדיוט דהיא קדש ואין מעשיה קדש וה"נ לא יאסר מה"ט גוף השור. וכ"ת דא"כ למסקנא מנלן באמת דחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרים להדיוט גוף הבהמות, י"ל דכדמשני הש"ס לפי גירסתנו השתא מה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כל שכן, ה"נ לפמ"ש דמהיא קדש איכא למילף שגם הבהמה לא נאסרה נילף נמי מזה לחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה שלא יאסר גופן מה"ט דהשתא מה שבת דחמירא כו'

כט) ואכתי איכא למידק על שי' התוס' דבהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז כשרות לגבוה, מאי קאמר הש"ס לפי גירסתם בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא. נימא בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו דאסורות להדיוט ומ"מ שרו לגבוה. ואם נאמר דסוגיין דכל שתיעבתי אזלא לפי המסקנא דמנחות דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל ומה"ט באמת בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין לגבוה הוה א"ש, אבל למ"ש דע"כ סוגיין אזדא כפי ההו"א קשה. ואף דביכו"כ קשה דא"כ לפי ההו"א ולפי סוגיא דדף ק"מ דבהיתה להן שעת הכושר לא מיפסל משום משקה ישראל מנלן דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין גוף הבהמות להדיוט דהשתא ליכא למימר מדשרו לגבוה כו' דבהמת עיר הנדחת תוכיח, מ"מ י"ל כמ"ש דילמדו ממעשה שבת שאין הבהמה נאסרת ומכש"כ הני דקילי, אבל לפמ"ש דסוגיא דדף קט"ו גופה לפי גירסת התוס' אזדא לפי ההו"א קשה. ואולי י"ל דדוקא בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דהוו אסורין באכילה מכל שתיעבתי לך שייך לומר שיהיו אסורין גם לגבוה כעין שאמרו אכילת מזבח שמה אכילה משא"כ הני דאינן אסורין אלא בהנאה ואיסור אכילתן נמי מצד הנאה הוא אין לומר שיאסרו לגבוה שאין כאן הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו, והלכך לא שייך לומר בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו. [ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות קושיית הרשב"א והר"ן על בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז השתא להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן, די"ל דק"ו זה אמרינן במנחות רק בטריפה שהיא באיסור אכילה ולא בהני כמ"ש. אבל דבר רחוק הוא ודו"ק]

ל) עכ"פ הא מיהא פשוט דלא מיתרבו מכל אלה אלא הני שאין בהם פסול דמשקה ישראל, אבל כל דשייך בי' פסול דממשקה ישראל לא נתרבו דאל"כ בטל דינא דמשקה ישראל, וא"כ יוצאים לנו דברי הרשב"א והר"ן כמין חומר. דלפום מאי דהוה קיימי בקושייתם למימר דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל שפיר הוקשה להם גם קושייתם הראשונה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן משום דלא הוה אפשר להתירם מקרא דכל אלה כו' דהני דאית בהו פסולא דממשקה ישראל לא נכללו בהאי קרא כמ"ש, וא"כ חוץ מפסולא דמשקה ישראל שייך בהו לומר גם ק"ו, אבל לבתר דתירצו התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא שייך פסולא דממשקה ישראל נפלה ממילא גם קושייתם הראשונה דהשתא איכא למימר דאיתרבו להיתרא לגבוה מקרא דכל אלה כו' כמ"ש. והוא חידוד יפה בס"ד

לא) ולפי האמור מבואר דהאי דינא דבהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז אם כשרין בשאר הקרבנות או לא תליא בזה אם שייך פסול דממשקה ישראל על דבר שהיתה לו שעת הכושר או לא, ולפי המסקנא במנחות דגם בהיתה לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז פסולין גם בשאר הקרבנות מה"ט. והשתא לפ"מ שאנו עומדין עכשיו לומר דבשביל איסור האכילה שמצד חיוב השילוח שאסור לבטלו חשיב כאסורין להדיוט י"ל לכאורה דצפור של שה"ק פסולה לצפ"מ גם בדיעבד מה"ט לפי שאינה ממשקה ישראל לפי המסקנא במנחות. אבל אין זה נכון. שהרי לפי המסקנא דמנחות תיהדר קושיית התוס' טהורות דכתב רחמנא בצפ"מ למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז למה לי תיפוק לי' ממשקה ישראל ותירוץ התוס' לא שייך לפי המסקנא. ע"כ נראה לומר דסתמא דהש"ס דמביא למסקנא דינא דמשקה ישראל גם בהיתה לו שעת הכושר ס"ל דלא כחנא דבי ר' ישמעאל ולא ילפינן מכשיר ממכפר, ולפ"ז לא שייך כלל בצפ"מ פסולא דממשקה ישראל דלאו קדשים נינהו, ולהכי איצטריך קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז. והא דהוצרכו התוס' לומר משום שהיתה להן שעת הכושר, הוא משום דסוגיא דהתם אזדא אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר, וה"נ איכא למילף לענין משקה ישראל דצפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז פסולין בהן כמו במכפר שפסולין בו ודאי מטעם משקה ישראל שהי' צריך להיות ראוי לה', [ואולי בע"ע נמי הכי דכפרה כתיב בה כקדשים או דיליף מכפר ממכפר), וא"כ קרא למאי איצטריך, אע"כ דמכפר נמי כשר משל עיר הנדחת וחליפי ע"ז ובע"כ סבר תנא דבר"י דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כשלא היתה לו שעת הכושר. ומ"ש התוס' מנחות דלמסקנא גם כה"ג אסור משים משקה ישראל, היינו למאן דלא יליף מכשיר ממכפר, ולא שייך כלל בצפ"מ דין דממשקה ישראל, ואיצטריך קרא למעט בהו צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז, ולא מוכח מקרא דטהורות דכל שהיתה לו שעת הכושר לא נכלל באיסור משקה ישראל, ונמצא דדין זה תלוי בפלוגתא אי ילפינן מכשיר ממכפר או לא. והיא דרך נכונה ליישוב דברי התוס' דחולין ומנחות הסותרים זא"ז שרבים עמלו בהם. ולפ"ז שוב אין לומר דמה"ט דמשקה ישראל תיפסל בדיעבד צפור של שה"ק לצפ"מ, דממ"נ הוא אי לתנא דבר"י הרי הי' לה שעח הכושר ואי למסקנא דמנחות הרי לא שייך כלל בצפ"מ דין דמשקה ישראל

לב) והשתא נשוב להתוספתא דפסלה לאם מעל הבנים לטהרת המצורע משום שנעבדה בה עבירה אע"ג דבשאר הקרבנות כה"ג כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה כו' כשרים, די"ל דבבהמות ילפינן להו להיתרא מקרא דכל אלה, וח"מ גם בעופות כל הני כשרים אע"ג דלא קאי עלייהו קרא דכל אלה, אבל עבירה דלא שייכא כלל בבהמה כגון הא דדידן שילוח הקן שלא נכללה בהיתרא דקרא דכל אלה שפיר פוסלת בעוף, שהרי לא התירה קרא דכל אלה ואפשר דאילו היתה שייכא בבהמה אה"נ דהי' הכתוב אוסרה. וי"ל דהתוספתא אתיא כדתנא דבר"י דיליף מכשיר ממכפר וכשם שבמכפר נעבדה בו עבירה דשייכא בי' פסול ה"נ במכשיר, וממילא גם עבירה דשה"ק פוסלת בהן כבשאר עופות, דאילו היתה שייכא במכפר אפשר דאה"נ דהוה פסלה בי' אחרי שלא הותרה מקרא דכל אלה. ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשינו למעלה בהא דאוקי רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת ופריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח, והקשינו דאכתי איצטריך קרא לפוסלה גם בדיעבד, עבד, ולמ"ש מיושב דכיון דחייב בשילוח וכשהוא שוחטה הוא מבטל עי"ז מצות השילוח הרי נעשה בה עבירה וממילא פסולה גם בדיעבד אך ע"ז יש לדקדק עוד ולא נאריך בו. וכל זה הוא רק לדתנא דבר"י אבל למאן דלא יליף מכשיר ממכפר לא שייך כלל בצפ"מ פסול דנעבדה בו עבירה, וא"כ הרמב"ם שפסק כר"י דצפ"מ משעת שחיטה נאסרו ונראה בפשוטו דלא יליף מכשיר ממכפר שפיר לא הביא תוספתא זו להלכה. ואף שהבאנו למעלה מהרשב"א די"ל דר"י יליף נמי מכשיר ממכפר והרמב"ם עצמו בפיה"מ הביא ילפותא זו, מ"מ י"ל דבפירושו הביא הדרשא הפשוטה ובהלכותיו לא ס"ל הכי, ועיי' בשעה"מ (פ"י מרוצח ה"ו)

לג) אבל זה דחוק דכיון דכל עיקר פסול שנעבדה בהן עבירה בצפ"מ ילפינן ממכפר א"א שיהו צפ"מ עדיפי ממכפר, וכיון דמכפר שנעבדה בו עבירה שלא בגופו כשר אין מקום לפסול כה"ג גם במכשיר, ואין לדמותו לשאר קרבנות העוף. ע"כ נראה לומר דהא דאמרו בתוספתא מפני שנעבדה בה עבירה הכוונה היא משום מצוה הבאה בעבירה, שע"י קיום המצוה דהיינו השחיטה או דמשהי לשילוחה הוא עובר העבירה ורק ע"י העבירה היה אפשר למצוה שתתקיים. וס"ל לתוספתא כתדבר"י דיליף מכשיר ממכפר והוי בו דין קרבן ובקרב, כו"ע מודו דפסול מהב"ע, והרמב"ם לא ס"ל כתדבר"י