דבר אברהם - ב נג

כז

) אמנם יש לדקדק בדברי הרשב"א והר"ן שהקשו תרתי, חדא דכיון דנאסרו להדיוט ק"ו לגבוה ועוד שאינן ממשקה ישראל, והונת להם בתירוץ התוס' דכל שהיתה לו שעת הכושר לא ממעטינן לי' ממשקה ישראל, והרי זה לא יספיק אלא לקושייתם השניה ואכתי יקשה השתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא. ואיך העלימו עין מקושייתם הראשונה

והנ"ל לומר בדרך החידוד דשתי קושיות אלו תלויות חדא בחברתה. ומתחלה נאמר דקושיית הרשב"א והר"ן דיפסלו לגביה מק"ו דהדיוט הי' נראה לכאורה ליישב עפמ"ש התוס' חולין (דף קט"ו ע"א ד"ה חורש) וז"ל חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו פי' השור וחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מיבעיא ולגבוה מנלן דשרו דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה עכ"ל, וה"נ נימא אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז דהני נמי אין פסול ועבירה בגופן. ואף דבתר הכי כתבו התוס' וז"ל ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק לי' דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה עכ"ל. ולפ"ז צפ"מ דעופות נינהו לא איתרבו מקרא דאלה וא"כ בלאו קרא דטהורות נמי הוה ידעינן דשל עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין מק"ו מהדיוט, מ"מ לק"מ דצפ"מ שאינן קדשים אין לפסול בהם הני אלא משום דגמר מכשיר ממכפר בחוץ ומכפר בחוץ גופי' הני כשרים בו שהוא בהמה ונכלל בקרא דאלה כי' וממילא אין מקום לפסול גם בצפ"מ אע"פ שהן עופות. אמנם לפ"ז יחויב דקרבנות העוף יהו פסולין משל עיר הנדחת וחליפי ע"ז גם להתוס'. ואף דהתוס' הזכירו רק בהמת עיר הנדחת ולא הזכירו עוף ואיכא למימר דאה"נ דבעוף פסולין, מ"מ קשה לומר שיהא חילוק ביניהן, ובחליפי ע"ז כתבו סתמא דמשמע דכשרות לכפרה ונראה דגם בקרבן העוף הכשירו. ולכן י"ל בדרך יותר פשוטה דאין סברא שבקרבנות העוף יהיו פסולין יותר מבבהמות וכל הני שהותרו בבהמות מקרא דאלה הותרו נמי בעופות דאין לחלק ביניהן. והא דכתבו התוס' דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות י"ל דכוונה אחרת בדבר, דכיון דעיקר קרא בבהמה מיירי שאסר את אלה והתיר את השאר שבהם אין לרבות מזה אלא פסולים השייכים בבהמה משא"כ פסול דשילוח הקן דלא שייך כלל בבהמה א"א לרבות מהאי קרא, והלכך י"ל דבעוף דשייך פסול זה שפיר יפסול, אבל כל שאר הפסולין דשייכי בבהמה והותרו מהאי קרא אה"נ שהותרו גם לעופות. ובע"כ אתה צ"ל כן לפמ"ש התוס' התם דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין לגבוה מהאי קרא דכל אלה, א"כ בעוף דשייך בהו נמי הני איסורין כמבואר בס"פ הפרה ליאסרו לגבוה כיון דלא איתרבו מקרא דאלה וזה לא שמענו, (ומסוגיא דחולין התם אין להכריח דהני כשרין נמי בעוף דאל"כ אכתי יקשה חורש בבלאי עוף וחוסם פי עוף ליתסר להדיוט מכל שתיעבתי, לפי גירסת התוס' דעל השור גופי' פריך, כיון שאינן כשרין לגבוה די"ל דכיון דבהמה מיהא לא נאסרה הרי חזינן שאין איסורין אלו בכלל כל תועבה א"כ ממילא גם עופות מותרין, אבל פשוט הוא דגם בעופות אין אלו אסורין לגביה), אע"כ דכל שהאיסורין שייכים גם בבהמה והותרו מקרא דכל אלה הותרו נמי בעופות. ובזה יתיישב נמי מה שעמד המל"מ (פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו) על דברי התוס' שהכשירו בהמת עיר הנדחת לקרבן, דלבתר דכתיב קרא בצפ"מ למעוטי צפורי עיר הנדחת וחליפי פ"ז הדר נילף מכפר ממכשיר לפסול את אלו גם בשאר הקרבנות כפין שכתבו התוס' כריתות (דף כ"ה פ"א) למילף נמי מכפר ממכשיר והניח בצ"ע, ולמ"ש מיושב דמרבינן להו מכל אלה, (והותרו גם בעופות). אלא דלפ"ז ק"ל סיומא דדברי התוס' שכתבו דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה, הרי דס"ל דמה"ט י"ל שיהא בעופות ריבוי פסולין יותר מבבהמה דלא כמ"ש. אולם בל"ז נמי דברי התוס' אלו מוקשים מצד עצמם אמאי איצטריכו להכי דהיכי הו"א דתיתי מבהמה להכשיר שילוח הקן הרי בבהמה אי אפשר לאיסור זה ואין דנין אפשר משאי אפשר. ואולי כתבי זה למ"ד דנין אפשר משא"א. ומ"מ אפ"ל דמ"ש דלא אתי עוף מבהמה הוא רק להני פסולין דלא שייכי בבהמות, ר"ל דלא נאמר דכשם שבבהמה רק אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב שאר פסולין ה"נ בעוף רק אלה פסולין בהם ולא פסולים אחרים, ודוחק הוא ואכמ"ל

(ואגב אעיר שראיתי ברש"ש שהק' אמ"ש התוס' דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה והרי גם בבהמה פסול לפני שמונה ואחר ג' שנים. ולק"מ דבבהמה הפסול רק בשנים ולא בגופן דהיינו גדלות וקטנות התלויין בגוף כמו בתורים ובני חנה. ומ"מ יש להעיר מזקן, עיי' לח"מ (פ"ב מאיסורי מזבח ה"ו) ואכמ"ל)

אמנם לענין שעמדנו דחורש בכלאים בעופות וחוסם פיהן ודש בהן יאסרו לגבוה משום שלא נכללו בקרא דכל אלה יש לעיין עוד בנזיר (דף ל"ה ע"א) רבא אמר כו' מן פרט הצאן כלל כו' עיי"ש ברש"י דמזה איתרבו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה להיתרא, וה"נ י"ל בעופות דכתיב בהו נמי מן העוף כו' ובחולין (דף כ"ג ע"א) דרשינן לי' למעוטי נרבע ונעבד כמו בבהמה. ק לפי גירסת התוס' מייתי להו מכל אלה כו' וכבר העיר ע"ז בהגהות ר"ב מרנשבורג ז"ל ועיי"ש בתוס' נזיר, וצ"ב

כח) אולם לפמ"ש דגם בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז איכא לרבויי מקרא דכל אלה ולא רק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה, יש להקשות לכאורה בהא דקאמר הש"ס התם וכלאי בהמה גופייהו מנא לן [דלא נאסרו מכל שתיעבתי לך] ומשני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, פי' דאילו הוו אסורין להדיוט ק"ו לגבוה ולא איצטריך קרא, ולהנ"ל קשה דשפיר איצטריך קרא דהו"א דשריין לגבוה מקרא דכל אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כלאים, אע"כ דרק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נתרבו ולא אחריני. אבל ז"א דלפ"ז יש לדקדק מאי הקשו התוס' דשילוח הקן נמי לישתרי מהאי קרא ודילמא אתי רק לחורש וחוסם, ועכצ"ל דכל הני פסול ועבירה בגופן יש לרבות מהאי קרא דשווין הן ושאני כלאים שיצירתו בעבירה וכבגופו דמי א"כ הני דאמרן נמי איתרבו. ועוד י"ל דאפילו לא תחלק כלאים מהני משום שיצירתו בעבירה מ"מ ניחא שפיר, דע"כ כל שפסול משום משקה ישראל לא הוכשר מקרא דאלה דאל"כ בטל דין דממשקה ישראל בבהמות [ולפמ"ש גם בכל הקרבנות] והלכך משני הש"ס שפיר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאי אמרת דאסור להדיוט ממילא אסור גם לגבוה משום משקה ישראל וזה לא נכלל בהיתרא דקרא דכל אלה. וכ"ת דא"כ בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי נימא הכי דאפשר דאסורין להדיוט וממילא אסורין נמי לגבוה משום משקה ישראל ושוב לא נכללו להיתרא בקרא דכל אלה ומנלן דמותרין גם להדיוט, ז"א דלפמ"ש התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא ממעטינן ממשקה ישראל נמצא דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה לא היו נאסרין משום משקה ישראל אפילו אם היו אסורין להדיוט שהרי היתה להן שעת הכושר ושפיר איתרבו מקרא דאלה בכל אופן, וממילא שמעינן מדשרו לגבוה ק"ו להדיוט, משא"כ כלאים שלא היתה להם שעת הכושר ואף דבמנחות (דף ו' ע"א) כתבו דלמסקנא דסוגיא דהתם אין לחלק בזה, מ"מ י"ל דסוגיא דהכא לא אתיא כמסקנא דמנחות, דה"נ ע"כ צ"ל אליבא דהתוס' דההיא סוגיא דדף ק"מ נמי לא קיימא כמסקנא ומנחות. אמנם באמת לא צריכנא לזה דשאני כלאים כמ"ש, וניחא נמי למסקנא דמנחות מנלן דכלאים שרו להדיוט כדמשני הש"ס, מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומ"מ לפי גירסת התוס' דקושיית הגמ' דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ליתסרו גופן וע"ז משני השתא לגבוה שרו מקרא דכל אלה כו' לפי דברינו ע"כ צ"ל דזה מיהא לא אתיא כמסקנא דמנחות כמ"ש, דכיון שאם יאסרו להדיוט