דבר אברהם - ב נב

איסור מוקצה דאוריתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר, הרי דכל שהוא אסור מדאורייתא אין חילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר וה"נ דכוותה. (הן אמנם דמצטער אני כפירוש הסוגיא דפסחים דא"כ אין החילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר אלא בין איסור תורה לאיסור דרבנן ולמה תני בברייתא יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו והרי לא זהו הגורם את אלא משום שהוא דרבנן. ומצאתי שעמד ע"ז הנרא"מ הורוויץ ז"ל בהגהותיו ודבריו אינם נוחים לי כלל. ואולי י"ל בדוחק דע"י איסור דאורייתא אפי' מדבר אחר נפשה גוף היין איסור והוי כאיסור גופו ומשום איסור דרבנן אין גוף היין נאסר אלא דאיכא לא תסור שלא לעבור על דבריהם, והוי דומיא דאמר לו אביו אל תאכל שחייב רק לשמוע בקול אביו ולא שגוף הדבר אסור, וכעין זה כתבו לענין אוכל איסור דרבנן בשוגג, ודוחק הוא וצע"ג). ולכאורה הי' מקום להוסיף עוד ע"ז מדאמרינן בחולין (דף קט"ו ע"א) בסוגיא דכל שתיעבתי לך שילוח הקן ליתסר, ופירש"י בחד לישנא שתפסו לעיקר דעל כל שילוח הקן פריך דליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לעולם בכל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה, ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. ויש מקום להסתפק אם רק משילוח ואילך מותרת מסברא זו דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל קודם שילוח אה"נ דאסורה גם מטעמא דכל שתיעבתי לך דעל אותו זמן דקודם שילוח אין ראי' דמותרת, או דילמא כיון דחזינן דמותרת אח"כ הרי מוכח דאינה בכלל כל שתיעבתי לך שהוא איסור עולמית וממילא אינה בבל תאכל כל תועבה גם קודם שילוח. ואלו תפסנו כדרך הראשון דקודם שילוח אסורה משום לא תאכל כל תועבה היתה נחשבת כבר כאסורה להדיוט ושלא מן המותר בפיך מחמת גופה דהשתא יש בה איסור גמור בעצמותה. אבל א"א לומר כן כמבואר בתוס' שם דסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה מוכיחה שאין שה"ק בכלל כל תועבה. וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג משחיטה ה"א) שאם עבר ושחטה קודם שילוח נמי הבשר מותר. ומלבד זה אין זה שייך בהא דשלא לזווג לה כו' דליכא לאו וכל שתיעבתי לך שייך רק באיסור ל"ת כמו שנכתוב להלן

אולם אפילו אי יהיבנן דמקרי אסורה להדיוט ושלא מן המותר בפיך בשביל חד מטעמי דכתיבנא, מ"מ יש לישא וליתן אם שייך לומר בצפ"מ ק"ו לגבוה ופסול דממשקה ישראל כמו שיבואר

כה) והנה בתוספתא שלהי חולין איתא לא יטול אם מעל הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה. והוא תמוה דכיון דקרי לה שנעבדה בה עבירה הרי אית לי' דתשלח אפילו לדבר מצוה וזוהי העבירה שביטל מצות שילוח או לאו דלא תקח, וא"כ למ"ל תו לטעמא שנעבדה בה עבירה תיפוק לי' דמשום הא גופא לא יטול דתשלח אמר רחמנא אפילו לדבר מצוה. אולם אם נימא דמקרא דתשלח לא ידעינן אלא דלכתחלה לא יטול ולא מיפסלא בדיעבד מטעמי דכתיבנא אתי שפיר דאיצטריך לטעמא דנעבדה בה עבירה לפוסלה גם בדיעבד. עכ"פ מוכח מיהא מתוספתא דפסולה בדיעבד מטעם דנעבדה בה עבירה דאי לכתחלה תיפוק לי' מתשלח. איברא דלפמ"ש היש"ש הבאנואו למעלה דמשו"ה אינו רשאי ליטול צפור דשה"ק אפילו למשתלחת משום דמשהי לשילוחה יש לומר דהתוספתא נמי פסלה רק לכתחלה ואפ"ה איצטריך לנעבדה בה עבירה ולא סגי בטעמא דתשלח, די"ל דמיירי גם באופן שאינו יכול לשלחה עכשיו וכגון דגזינהו לגפה [באופן שלא נעשית מחוסרת אבר שפסולה לצפ"מ כמבואר התם בסוגיא דחולין ק"מ. ולא אדע למה לא הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה] שביכו"כ צריך להשהותה עד דרבי לה גדפי, וא"כ הו"א דמצי שקיל לה למשולחת שאין איסור מקרא דתשלח דלא משהי לשילוחה כלל, וע"ו אמר דמ"מ לא יטול לטהרת המצורע לפי שנעבדה בה עבירה. אבל ז"א, דנראה פשוט דכל זמן דלית לה גדפי ואינה ראוי' לשילוח על פני השדה לא מצי שקיל לה גם למשתלחת דמצורע ולא מצי שחיט לשחוטה עד דרבי גדפי למשולחת שאז יעשה הלקיחה לשם מטהר וישחוט השחוטה ויטבול דגם בעבר ולקח אם מתו הבנים או נפשו טריפה אין בה עוד דין שילוח י"ל דמיירי התוספתא גם בכה"ג, דהשתא מצד השילוח אין עכוב דכבר נפקע מעליה ופסולה ליטול רק משום שנעבדה בה עבירה והכל רק לכתחלה. אבל מלבד דכבר כתבנו שם שאין הדבר ברור שנפקע חיוב השילוח כה"ג, הנה נראה דטעם שנעבדה בה עבירה לאו אלכתחלה לחוד נאמר אלא דגם בדיעבד פסולה מה"ט, דכל הפסולין משום שנעבדה בהן עבירה פסולין גם בדיעבד, וזוהי תשובה גם לדרך הראשון שכתבנו עפ"ד היש"ש

אלא דיש לדקדק על התוספתא אמאי פסולה משום שנעבדה בה עבירה והרי כל שלא נעבדה עבירה בגופה כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה כשרה בכל הקרבנות, עיי' בתוס' חולין קט"ו וברש"י נזיר ל"ה ובסוטה מ"ו ע"א. ואמרינן נמי בב"ק (דף מ' ע"ב) דשור האצטדין כשר למזבח משום דאנוס הוא אע"ג דהמשסה בודאי עבר עבירה ולא מיפסל משום דנעבדה בו עבירה, ושמואל נמי לא פליג אלא משום דלא ס"ל סברא דאנוס וחושבו כנוגח אבל משום עבירת המשסה כו"ע מודו דאינו פסול ודוחק לומר דמיירי שהי' רק מלומד לנגיחה מקודם והשתא נגח מעצמו או שלא הי' המשסה ישראל. (איברא גם במשסה עכו"ם לא ברידא ואכ"מ). וכן יש לתמוה לפי דברינו דהתוספתא פוסלה גם בדיעבד אמאי לא הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה

כו) והנה בחולין (דף ק"מ ע"א) גרסינן טהורות [שנאמר בצפרי מצורע] מכלל דאיכא טמאות לא מכלל דאיכא טריפות כו' טריפות כו' מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבר"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו' אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר אלא אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה כו' רב פפא אמר לצפורים שהחליפו בע"ז. וכתבו התוס' וז"ל למעוטי צפרי עיר הנדחת תימה הא נמי קל מתנא דבר"י דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר בפ"ק דמנחות והלכך אפילו לכפרה מותרת כו' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא. וכ"כ עוד בצפרים שהחליפן בע"ז וז"ל כאן נמי צ"ל דלכפרה כשרות דאל"כ תיפוק לי' מדתני דבי ר' ישמעאל עכ"ל. והר"ן בחי' כתב וז"ל וא"ת צפרי עיר הנדחת והחליפן בע"א מדתנא דבר"י נפקא דהא משמע שאסורין לגבוה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא ועוד דכיון דאסורין בהנאה לא קרינן בהו ממשקה ישראל מן המותר לישראל תירצו בתוס' דשמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כעין ערלה וכלאי כרם שלא היתה להם שעת הכושר עכ"ל, וכ"כ הרשב"א. ומזה מבואר דה"נ לא שייך לפסול צפור של שה"ק בדיעבד מהני טעמי דכתיבנא דהשתא להדיוט אסורה ק"ו לגבוה ומשום משקה ישראל. שהרי גם צפרי עיר הנדחת היו כשרות אי לאו קרא דטהורות, וצפור של שה"ק נמי הי' לה שעת הכושר. הן אמנם דהתוס' מנחות שם (דף ו' ע"א) כתבו וז"ל אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר. לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתא בפ' כל גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל, והוא סותר לדבריהם בחולין, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס והניח בצ"ע, והוא פלא. ולפי דבריהם במנחות הי' לפסול בצפור של שה"ק משום מסקה ישראל. אבל גם זה לא יתכן דיהי' איך שיהי' הרי איצטריך לן קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת ומוכח דמצד משקה ישראל לא נפסלו: