דבר אברהם - ב נא

משום דבדקשים הוי עשה חיובית להכי מברכין נמי בחולין, כמו שהזכירו הראשונים ז"ל סברא זו, יעוי' בחמים דעים שם. ולכאורה ע"כ אתה צ"ל כן לדעת הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד פ"א ד"ה האוכל), עיי' במשבצות זהב יו"ד (סי' י"ט סק"א), אבל אין הדברים מוכרחין די"ל דגם להריצב"א הויא מצות הכשר ואכמ"ל. ולפ"ז בעיקר מצות שילוח הקן ניחא לי' להרשב"א שאין מברכין והוקשה לי' רק בעבר ונטל האם דהשתא מצות השילוח היא חיובית בכדי לתקן הלאו, וע"ז משני שלא צונו ליקח בכדי שנחזר ונשלח אותה. ולפ"ז נראה דלא כהחו"י, וסותר נמי למה שצידדנו לעיל בשי' הרשב"א בחידושיו

אח"ז ראיתי בברכ"י יו"ד (סי' רצ"ב) שהביא מאבודרהם שהביא לדברי הרשב"א אלו וגם משם הר"י ן' פלט והראב"ד השיג ע"ז וז"ל א"א לא מחוורא שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא עכ"ל, ולפמ"ש א"ש אלא דיש לדקדק אם לקחה ע"מ לשלחה ונתיישב שלא ליקח הבנים כלל אם רשאי להחזירה על הבנים ושלא לשלחה, דילמא אע"ג דכשאינו רוצה ליקח הבנים אינו מחויב בה מתחלה מ"מ כיון שלקח לאם כבר חייב בשילוח בכל אופן, ואם נאמר כדרך האחרון תשאר השגת הראב"ד במקומה. אמנם בשיו"ב שם הביא עוד מתשובות הרשב"א ח"ג וסי' רפ"ג) ושם מצדד לומר שיברך על שה"ק והיא סותר למ"ש בתשובה שאנו עסוקין בה. ואם נאמר דכאן כתב רק שאינו חברך באם עבר הלאו והתם חברך על שילוח דמעיקרא הוה ניחא, ולפ"ז שוב יקשה כנ"ל וצ"ל כמ"ש וצ"ע. ומלבד זה תמיהא לי טובא בדבריו שבסי' רפ"ג שכתב וז"ל ומ"מ מה שנסתפק לך אם מברכין על העשה דהיינו על השילוח או על הלאו דהיינו לא חקת האם על הבנים והיה נראה יותר שהי' לו לברך על הלאו מפני שהוא עיקר המצוה דשלח תשלח אינו אלא ניתק הלאו שאם עבר ולקח נחקו הכתוב לעשה דשלח תשלח ומ"מ אינו מברך אלא שצונו לשלח כו' ואם מברכין אין מברכין אלא על העשה שאין מברכין לעולם על לאו שאין מברכין על לאו הנבילה שאסר לנו את הנבילה והתיר לן את השחוטה עכ"ל, ודבריו תמוהים במ"ש דשלח תשלח אינו אלא ניתק הלאו שאם עבר ולקחו נתקו הכתוב לעשה, אטו לרבנן דר"י דס"ל דשלח הוי ניתק להלאו (חולין דף קמ"א ע"א) לא משמע להו גם שלח מעיקרא ואין חיוב העשה מעיקרא כשלא עבר, ועיי' בכ"מ (פי"ג משחיטה הי"ט). ובדוחק יש להשיאו לכוונה אחרת וצ"ע לע"ע

כג) עוד יש להעיר קצח על חידושו של החו"י גם ממ"ש בעל העיטור כפי שמובא בחמים דעים שם שכ' וז"ל יש מפרשין שאין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא חקת האם על הבנים שלח תשלח לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו חליצה ויבום ולקט שכחה ופאה והדומות להן עכ"ל. ובטעם הדבר אסברנא לי משום שאין מברכין אלא על קיום מצוה אבל על מניעת עבירה אין מברכין, וכיון דבכל הני אם לא יקיים המצוה עובר באיסור לכן אין מברכין על קיומן דדמי כמברך על מניעת עבירה. ואין זה שייך אלא אם מצות שילוח היא רק היכא דרוצה ליקח דהעשה היא שלא יקח אלא ישלח וכיון שאם יקח עובר באיסור אין מברכין על קיומה, אבל אם נימא דאע"פ שאינו רוצה ליקח כלל איכא תמיד עשה שאם ימצא קן ישלח את האם הרי אין להעשה שום שייכות להאזהרה דודאי אם ילך לו ולא יגע בקן אינו עובר בכלום אלא דלא קיים מצוה ולמה לא יברך, ומאי שייטא היא למאי דאיכא אזהרה אילו הי' לוקח האם. אמנם ביכו"כ ק"ק שהרי ברוצה ליקח רק את הבנים ולא את האם בודאי חייב בשילוח לכו"ע, והתם ע לקיחת הבנים אינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה דשלח תשלח אמר רחמנא והדר והבנים תקח לך ולא על ל"ת, ונמצא דאין העשה שייך להל"ת ואמאי לא יברך. איברא דיש לדחוק דבשביל דאיכא עבירת לאו הבמ"ע נמי אינו מברך על קיומה אע"ג שהזכיר בלשונו לשון אזהרה, ומה שחשב שם לפסח ומילה כאין בהם אזהרה לפי שאין בהם אלא עשה הוא משים שאינו עובר העשה במעשה, אבל דוחק גדול הוא, אשר ע"כ נראה יותר דאע"ג דאי לא מקיים לעשה אינו עובר בלאו מ"מ ס"ל כיון דאיכא מיהא בהאי עניינא אזהרת לאו אינו מברך, וכ"כ בברכ"י שם, וא"כ ניחא נמי להחו"י. ועדיין דברי העיטור תמוהים במאי דחשיב התם גם יבום וחליצה בין הני דאית בהו אזהרת לאו, כמו שעמד הגאון ר' מאיר יונה ז"ל בביאורו לעיטור שם דמי שאינו מייבם ואינו חולץ אינו עובר כלל בל"ת דלא תה' אשת המת החוצה. ואולי ס"ל דכל שאינו לא חולץ ולא מייבם עובר היבם בלא תחסום ממש, עיין ריש יבמות (דף ד' ע"א) אמר רב ששת אמר ר"א משום ראב"ע מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו'. ובזה תתיישב שיטת רש"י ז"ל (דף ל"ט ע"ב) דכי אמרה לא בעינא לי' ונתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לחלוץ, ותמהו עליו הראשונים דרב ששת לא קאמר אלא שאין כופין אותה אבל לא לכפות אותו, ולהנ"ל י"ל דכיון שאין כופין אותה ממילא ישנו בלא תחסום על מניעה החליצה, אבל דבר חדש הוא ורחוק לאומרו, לכן לא אאריך בזה

ובספר המקנה לקידושין ר"פ האיש מקדש גבי מצוה בה יותר מבשלוחה מצאתי שכתב בפשיטות דאין מנות שילוח הקן אלא כשרוצה ליקח הבנים כמו מצות שחיטה ברוצה לאכול ודלא כמסקנת החו"י, וחזרו ונשנו הדברים אצלו גם בק"א בתחלתו. כמו"כ כתב שם בפשיטות דמברכין על שילוח הקן, ומן התימא הוא שלא הזכיר לרוב דברי הראשונים ב"ה דס"ל שאין מברכין עליה

ומעתה נסתרה ראייתו של החו"י ורוב דבריו, והמקנה כתב להדיא להיפוך. אמנם ממה שנתבאר לפנינו נראה דפלוגתא דרבוותא היא

ענף י

כד) ועתה נפן אל אשר יעדנו לנו למעלה אם הא דלא יטול אם על בנים לטהר את המצורע הוא רק איסורא לכתחלה אבל אם עבר ועשאה כשרה או דפסולה גם בדיעבד. ובפשוטו הי' נראה דזהו רק דין לכתחלה דאינו רשאי לבטל מצות שילוח שנוהגת גם בצריך לדבר מצוה אבל בדיעבד מנ"ל לפוסלה. והנה כבר העירותי לעיל דמסוגיא דחולין ק"מ נראה דבצפור שיש עלי' חיוב שילוח פסולה גם בדיעבד אם עשאה לצפ"מ בביטול מצות השילוח, דעל הא דמוקי רבא שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה פריך הש"ס למאי אי לשחוטה הא בעיא שילוח, ואי אמרת דכשרה בדיעבד מאי קושיא היא דאכתי איצטריך קרא דטהורות לפוסלה גם בדיעבד. ולכאורה הרהרתי לומר דיש לפסול בדיעבד משום דכיון דמחייב בשילוח הרי אסור לאוכלה דע"י האכילה מבטל לה משילוח חשיבא כאסורה להדיוט, והלכך אסורה נמי לגבוה מק"ו מהדיוט כדאמרינן במנחות (דף ו' ע"א) לענין טריפה, ועוד דלא הוי ממשקה ישראל. והי' מיושב בזה גם קושיית התוס' דמקשו על הא דאמר רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת היאך משמע זה הטהורות. והנה כבר תמה ע"ז המל"מ דשי' התוס' עצמם בקידושין דמשתלחת אסורה בהנאה עד אחר שילוח ואינה טהורה, אמנם לשי' רש"י דלר"י לא נאסרה משולחת כלל קשה. ולפי הנ"ל א"ש דעכ"פ אסורה באכילה בכדי שלא לבטל עי"ז מצות שילוח. וכ"ת דאף דליישוב שי' רש"י ז"ל י"ל כן מ"מ בנוגע לענייננו שתהא נקראת בשביל זה אסורה להדיוט ומכש"כ שלא מן המותר בפיך לא יתכן, לפי שאין איסורה מחמת עצמה אלא בשביל ביטול מצות השילוח וכל כה"ג ממשקה ישראל מקרי, ז"א דהרי אמרינן בפסחים (דף מ"ת ע"א) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם א ואי אמרת