דבר אברהם - ב נ

ומעתה אני אומר דרש"י ז"ל מפרש נמי כהתוס' דהאיבעיא היא לענין אם רשאי ליטול התחתונים בלא שילוח, אלא שהוא הוסיף לומר וז"ל אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא עכ"ל, הנה הוסיף המלים ופטור מלשלח והוא משום דניחא לי' יותר לפרש דבבא זו של האיבעיא בשני סדרי ביצים מיירי נמי לענין אם יש כאן חיוב שילוח כל עיקר כאידך בבי דחציצה, [וכמו שתפס גם החו"י בסברא זו להכריח דלענין הלאו איבעיא לן], והיינו משום דסבר שאין מצות שילוח אלא ברוצה ליטול הבנים ולכן אם אמצעים הוו חציצה והוא נוטל את התחתונים ומניח את האמצעים פטור משילוח לגמרי. ורק על מלים אלו שהוסיף רש"י לומר ופטור מלשלח דהיינו שלא ישלח אותה כל עיקר בשביל שאינו נוטל העליונים מוסבה השגת הרשב"א, דהא תנן במתני' הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום דהיינו שמחויב לשלח האם ומוכח דאף שאינו רוצה ליטול הבנים מחויב בשילוח. ולכן פירשה בשהיו העליונים ביצי עוף טמא ואי הוו חציצה אין כאן חיוב שילוח, וניחא להו נמי לפרש דהאיבעיא היא לענין אם יש כאן חיוב שילוח כל עיקר ודלא כתוס'. ולרש"י ז"ל נתרץ דמאי לא אמר כלום דתני במתני' לומר שלא קיים עי"ז מצות שילוח וכמש"ל והוא נכון לענ"ד

ולפ"ז יוצא לן מדברי הראשונים ז"ל בהאי סוגיא להיפוך ממש ממה שרצה החו"י להוציא. דמתוס' אין סייעתא דבאינו רוצה ליטול הבנים אין מצות שילוח אלא יש לדקדק קצת גם ההיפוך, ולהיפוך מרש"י ז"ל מבואר דלא כמסקנת החו"י, ומהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן שהשיגו עליו מבואר כהחו"י שחייב לשלח גם באינו נוטל הבנים. והדבר נפתח בבתראי ונסתיים בע"ה באשלי רברבי

כא) ועתה אפנה לראייתו היחידה של החו"י דחייב לשלח אף באינו רוצה ליקח הבנים שעלי' בנה כל חידושו. דגרסינן בחולין (דף קל"ט ע"ב) ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח כו' יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע, וא"כ נהי דממעט שלא יחזור בהרים מ"מ במאורע משמע דרמי עלי' ליזקק לה ואי ס"ד דליכא עלי' חיובא מהיכי תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו. ולענ"ד יש לדחות ראי' זו על נקלה. דבהא דהו"א דיחזור בהרים לפי שנאמר שלח תשלח פירש"י דלפי שנאמר שלח תשלח ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבוא לידו. וקשה לי טובא דהא איצטריך תשלח לכדדרשינן אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ והאיך הו"א דאתי לשיחזור בהרים. וכ"ת דאע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתא מ"מ הוה מישתמע נמי הא, ז"א חדא דאין זו שום סברא מצד עצמה לומר דמשמעות כפל הלשון מוכיח לשיחזור בהרים כיון דאינו מיותר ואיצטריך, ועוד דהתורת חיים הקשה דאין שום סברא לומר שיתחייב אדם לחזור בהרים דהא בהשבת אבדה נמי כתיב השב תשב ב' פעמים וכן בפריקה וטעינה עזוב תעזוב ולא כתב לן שום מיעוטא דלא תימא שמחויב האדם לחזור ולבקש שמא ימצא אבידה ופריקה וטעינה, ומשו"ה כתב דאסמכתא בעלמא ר א, אבל בזה לא תנוח דעתנו דאף דאסמכתא היא מ"מ היאך קאמר התנא יכול יחזור בהרים היאך הוה אמינא לה, ועוד דמחי' הר"ן נראה שאינה אסמכתא כאשר יובא להלן. ונראה דצ"ל דלהכי בהשבת אבדה ופריקה וטעינה לא בעינן קרא למעוטי שלא יחזור אחריהן משום דכפל הלשון אינו מיותר דבכולהו איצטריכו כדדרשינן להו בפ' אלו מציאות, אלא דהכא הו"א דמסתבר יותר למימר דלא אתי קרא לדבר מצוה משום דעשה דמצורע עדיפא דגדול השלום כדאמר הש"ס חולין (דף קמ"א ע"א) אלא אתי למימר שיחזור בהרים, והלכך איצטריך לתנא למילף תקרא דכי יקרא דלא למידרש תשלח להכי אלא לדבר מצוה. ואף דכי יקרא איצטריך לפרט למזומן כמו שהקשה התו"ח מ"מ ממשמעותו דקרא ממילא תרווייהו משמע ולק"מ, וכ"כ הר"ן בחי', ומזה נראה דס"ל להר"ן דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא ודלא כהתו"ח. וא"כ אין מזה סייעתא כלל לחידושו של החו"י, דלעולם י"ל דמצות שילוח היא רק אם רוצה ליקח הבנים, אבל כ"ז הוא, רק למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה, משא"כ לההו"א דתשלח אתי לשיחזור בהרים אחר מצוה זו עד שתבוא לידו בודאי הי' חייב לחזור אחריה לקיימה אע"פ שאינו צריך לבנים, ואם נימא דבלא לקח הבנים לא מיתקיימא מצוה הנה מחויב הוא בזה גופא ליקח את הבנים אע"פ שאינו צריך להם בכדי לקיים מצוה זו, ולכה"פ בצריך לבנים הו"א שיחזור אחריהן בהרים בכדי לקיים מצוה זו. וא"כ אין זה שייך אלא לההו"א אבל למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה ואינו מחויב לחזור ה"נ אינו מחויב גם במאורע כ"ז שאינו צריך לבנים, דזה נמי בכלל חזירה הוא שאינו מחויב בה למסקנא. ומה שטען החו"י דאס"ד דליכא עלי' חיובא מהיכא תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו, לפי המבואר אינה טענה כלל דהא בהא תליא דאי הוה דרשינן תשלח לחזור בהרים הוה חייב בה משא"כ למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה כמ"ש, ופשוט הוא

כב) ויש להעיר עוד ממ"ש בתשובות הרשב"א ח"א (סי' י"ח) בטעם הדבר שעל מקצת מן המצות מברכין על עשייתן ועל קצתן אין מברכין וז"ל וכן [אין מברכין על] כל מצוה שהיא באה מתוך עבירה כגון השבת הגזילה וחזרת הרבית שלא צונו לגזול כדי להשיב, וליקח את האם כדי שנחזר ונשלח אותה ועל כיוצא באלו עכ"ל. והנה טעם זה יספיק רק לשילוח שאחר עבירת הלאו ולא לשילוח דמעיקרא ואכתי לא ידענו למה לא יברך בזו. ואיכא מרבוותא שמדבריהם נראה דבכל גווני אינו מברך אפי' בשילוח דמעיקרא, יעוי' בעיטור הל' הל' ציצית (ש"ג ח"ב) מובאים דבריו ביותר דקדוק בס' חמים דעים (סי' קע"ט) שנביאו להלן, שבין המצות שאין מברכין עליהן חשיב נמי שילוח הקן סתמא דמשמע דבכל גווני אינן מברך, וכן משמע ממאי דחשיב לה בין רני מצות שיש בהו אזהרה על עבירתן דלפיכך אין מברכין עליהן אף שלא באו העשין לתיקון הלאו, וכדמוכח ממה שהק' ע"ז ממילה ופסח שיש כרת על עבירתן ומברכין עליהן ובאלו לא באה העשה לתיקון, ובחי' המאירי למגילה (רפ"ג ד"ה כבר) כתב נמי סתמא שחין מברכין על שילוח הקן. ומדברי הרשב"א גופי' נמי משמע הכי, דאי, אמרת דבשילוח דמעיקרא מברך א"כ כי עבר נמי אלאו אמאי לא יברך והרי עכשיו נמי איכא לעשה גם מצד עצמה דאטו בעבירת הלאו פקעה ממנו עשה, וא"כ אין העשה נובעת רק מעבירת הלאו בלחוד כי היכי דתימא דלא אמרה תורה ליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה, שהרי בלאו לקיחת האם נמי היתה עליו עשה זו ואותה עשה עצמה רובצת עליו גם עכשיו. ואין לומר דמשכחת לה לעשה דשלח שתבוא רק בשביל תיקון הלאו ואל"ה לא הי' חייב בה עכשיו, כגון שנטל את האם על הבנים ונעשו הבנים טריפה או מתו דעכשיו מצד עצמה ליתא לעשה דשילוח דמעיקרא ורק בשביל תיקון הלאו מחויב בה ממעיקרא, ובכה"ג בלחוד מיירי הרשב"א דאינו מברך, שהרי כתבנו לעיל אות י"ג בסוגר משם המנ"ח ע"פ התוספתא דבכה"ג ליתא לעשה כלל אפילו בעבר ונטל ולא מיתקן עוד הלאו משום דפקע דין השילוח לגמרי. איברא דדברי המנ"ח אינם מוכרחים מהתוספתא די"ל דהתוספתא דקתני נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טריפה פטור מלשלח מיירי בנטל ע"מ לשלח דלא עבר על הלאו אבל בעבר על הלאו אפשר דחייב, [אלא דמצד הסברא לחוד לכאורה נראה כהמנ"ח], ועוד אפשר לאוקמי בגווני אחריני, אבל דחוק הוא להכניס ברשב"א כוונה זו וכל כי האי הו"ל לפרושי, אלא ודאי דבכל גווני מיירי הרשב"א בנטל אם על הבנים אף שהבנים קיימים ורובצת עליהם כדמעיקרא והוה מיחייב נמי עכשיו בשילוח מעיקרא אפילו בלא עבירת הלאו, וא"כ קשה מ"ט לא יברך בזה על עיקר מצות השילוח דמעיקרא ולכן נראה לומר דמשילוח דמעיקרא לא הוקשה להרשב"א כלל למה אינו מברך, לפי שאינה מצוה חיובית שאם אינו רוצה ליקח הבנים אינו מחויב בשילוח וכל כי האי אין מברכין. והא דמברכין על השחיטה אע"ג שאינה מצוה חיובית שאם לא יאכל א"ל לשחוט, י"ל