דבר אברהם - ב מט

כמו שהוא שנוי אלא מה דמוכח מכללא לא הביאו כלל, הא בודאי דוחק גדול ומתמיה הוא. ועוד דאדרבא מי דוחקן כלל להעמיד התוספתא כמ"ד משעת לקיחה נאסרו ולומר דמיירי לענין הלקיחה דילמא אתיא אפילו כמ"ד משעת שחיטה וכהלכתא ובאה לפסול שלא יהו אפרוחים בשעת שחיטה דהא בשעת שחיטה נמי צפור כתיב, וכן דליבעי לקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים כמ"ש, ויכול הי' הרמב"ם להביא את התוספתא ככתבה. איברא דבאור שמח הביא את התוספתא בשינוי לשון, לא יקח אדם קן אף לטהר בה את המצורע, ובאמת לא נאמר בה לא יקח אלא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע, ולא אדע אם מצא באיזה מקום גירסא אחרת וסמך עלה. אך בכל אופן אין שינוי לשון זה מכריע כ"כ

וגם גוף הדבר דמפרש לתוספתא משום צפרים ולא אפרוחים לא ניחא לי כלל, חדא דדרשה חדשה היא וכל כי האי הו"ל לתוספתא לפרושי, ועוד דבתורים אמרינן בחולין (דף כ"ב) תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא כו' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שהוכשרו בקטנים כו', וכתבו שם בתוס' (ד"ה ומה תורים) דלשון תורים משמע בין גדולים ובין קטנים, וא"כ מנלן הכא דצפרים גדולים דוקא ולא אפרוחים. איברא דהתוס' הביאו דרש"י כתב דתורים משמע דוקא גדולים, וברש"י שלפנינו לא נמצא זה, אבל גם לפ"ז נראה שהוא רק מדשני קרא מלשון בני יונה, עיי' במפרשים, מה דלא שייך הכא. ושמא יאמר דאתיא התוספתא למעוטי קודם שיעלעו, אבל הרי כתב רש"י התם דהני פסולין רק משום דמאיסי ולא מגוף הלשון, ובכל אופן דחוק הוא מאד. יתו דלפי דבריו דהמיעוט הוא מלשון צפרים הו"ל להתוספתא לסיים את הכתוב ולומר שנאמר ילקח למטהר שתי צפרים כיון דזוהי עיקר הדרשא ולא לומר רק שנאמר ולקח דמזה עדיין לא למדנו כלום [ונהי דאשכחן דכיותה בדוכתי אחריני מ"מ כל היכא דאיכא לברר ברווחא עדיפא]. ועוד דלמה לה לתוספתא לומר המוצא קן ולסדרה בפ' שלוח הקן כיון שאין לה שום שייכות לזה, הכי הו"ל למיתני בעלמא בסדרא דנגעים אפרוחים לא יטהר בהם את המצורע, ומאי שייטא היא לכאן, וכעין זה כתבו התוס' ב"מ (דף נ"א ע"ב ד"ה לא יחשב) וש"ד. סוף דבר מש"כ הרב נר"ו דזה ברור בפירושה תמיהא לי טובא ורחוקה ממני

יח) ע"כ נראה לי ברור בבאור התוספתא שהיא שייכא לדיני שה"ק. לפי שליטול אם על בנים לטהר את המצורע בעבירת הלאו או העשה אסור מתשלח יתירא. אמנם עדיין הי' אפשר שיטהר את המצורע בקן צפור ושלא בעבירה, לפי שאין איסור באם על בנים אלא ליטלה ממקומה אבל אם שוחטה במקומה אינו עובר בלא תקח כמש"ל, וא"כ יכול הוא לעשות האם לצפור השחוטה לכה"פ שלא יזיזנה אלא ישחטנה במקומה. וע"ז אמר המוצא קן לא יטהר בה את המצורע אפילו שלא בעבירת דין שה"ק וכגון ששוחטה במקומה, שנאמר ולקח דבעינן תחלה לקיחה ואח"כ שחיטה וזה אי אפשר בקן צפור. ואתי לאפוקי דלא נאמר מאי לקיחה האמורה במצורע הזמנה לשם המטהר בלבד בלא לקיחה ביד ממש וכההיא לקיחה האמורה בפרה דנראה שאינה דוקא לקיחה ביד אלא קנייה, דלפ"ז אפשר לטהר גם בקן צפור כה"ג, אלא מאי לקיחה לקיחה ממש ביד, משום דאין ענינה קנייה כבפרה אלא לקיחה ממש, וממילא א"א בקן צפור, וזהו דקאמר שנאמר ולקח. ולבתר הכי תני דין הקן לטהרת המצורע ע"י לקיחה מעל הבנים דכבר ליכא חסרון מצד הלקיחה וע"ז אמר דאסור משום שנעבדה בה עבירה. [ועיי' מה שנכתוב להלן בביאור תוספתא זו]. ולפ"ז שפיר לא הביאה הרמב"ם לפי שאין כאן דין חדש אלא דין הלקיחה והוא כבר אמור. וזה נכון וברור בעז"ה

והשתא הכי לא מצאנו כלל שאין מטהרין את המצורע באפרוחים ובלקוחים מן ההפקר, ושפיר י"ל כמ"ש דלוקח גם הבנים לטהרתו ובהכי הוא דאיצטריך קרא לרש"י אם נפרשו כהחו"י וכמש"נ

יט) אמנם כ"ז נו"נ לפ"מ שתפס החו"י בכוונת רש"י דאיבעיא דשני סדרי ביצים לענין לקיחת האם ולענין הלאי היא, דנראה לכאורה שכן הבינוהו כל הראשונים שהשיגו עליו ממתני' דאמר הריני נוטל כו' ומטעם זה דחה החו"י להבנת הש"ך כמש"ל, ולפיכך נכנסנו גם לדחוקים למשכוני נפשין אל יסוד דברי החכ"צ בכדי להציל את רש"י ז"ל מהשגת הראשונים אבל לקושטא דמילתא אין דברי החכ"צ שלא יעבור בלא תקח אלא בלוקח האם עם הבנים יחד נראין כלל כמו שכבר השיגו עליו הרבה מהאחרונים ז"ל בקושיות ופרכות, ואנא לא אאריך בזה אלא אמינא מילתא זוטרתא בלחוד שלדעתי היא מכרעת. דיסודו של החכ"צ הוא דפשטי' דקרא אם על בנים משמע אם עם הבנים, ובאמת גם בש"ס נאמר רק לשון זה, אבל ראה זה מצאתי בתוספתא פרק בתרא דחולין שנאמר ונשנה בה הרבה פעמים לשון הלוקח אם מעל הבנים כמו הניטל אם מעל הבנים ר"י אומר לוקה ועוד כ"פ, ולשון מעל א"א לפרשו אלא בלוקח האם לחודא מעל הבנים. ועל דעתי היא תשובה נוצחת בפשטותה. וכן מוכח מרש"י חולין (דף קט"ו ע"א) דבהא דפריך הש"ס התם שילוח הקן ליתסר פירש"י בחד לישנא שתפסו לעיקר דכל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעכתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה, ואי אמרת דאינו עובר בלא תקח אא"כ לוקח האם עם הבנים א"כ לא נאסרה מעולם לקיחת האם לחודא בל"ת, דמה שאסור ליקחה יחד עם הבנים לא שייך למקרי תיעבתי לך דא"כ כל שור דעלמא ליתסר משום שאסור לחרוש ולהרביע יחד עם חמור. ואין לומר דמ"מ תיעבתי לך הוא דגם בנוטל האם לחודא עובר בעשה דשלח, ז"א דבשביל איסור עשה לא מקרי כל שתיעבתי לך לאוסרה בבל תאכל כמו שיבואר להלן

והשתא הכי תו ליכא לפרושי ברש"י ז"ל כהבנת החו"י דאיבעיא דשני סדרי ביצים היא לענין נטילת האם עם הביצים התחתונים ולענין לאו דלא תקח, דא"כ דל ביצים תחתונים מהכא עבר נמי על לקיחת האם בלא תקח בשביל הביצים העליונים. ומ"ש החו"י דכיון דאיכוין ליטול תחתונים הו"ל עליונים כעצים ואבנים אינו נכון כמש"ל

כ) ע"כ נראה ברור דכוונת רש"י ז"ל היא כהש"ך דאיבעיא לן רק אם מותר ליקח הביצים התחתונים ולא לענין האם. ומה שטען נגד זה החו"י דמכל הראשונים שהשיגו על רש"י ממתני' דהריני נוטל כו' מבואר שתפסו בכוונתו דהאיבעיא היא לענין נטילת האם דלא כהש"ך הנה ממה שלפנינו יבואר שאינו כן

ומתחלה נפן למ"ש החו"י דמדברי התוס' שפירשו להדיא דהאיבעיא היא אם יכול ליקח הביצים התחתונים קודם שילוח מוכח שאם ימצא קן ואינו רוצה ליטול הבנים אינו מחויב לטפל בו, דאס"ד דמחויב מאי אהני' לי' שיקח התחתונים הא לאחר שיסלק התחתונים תשאר האם רובצת על העליונים ומחויב לשלח האם. ולדעתי אין לזה שום התחלה, חדא מי לא נ"מ אם מותר ליקח תחלה תחתונים או לא ברוצה כך, וכ"ת דאסור לאשהויי מצוה ומחויב לשלח מיד, מ"מ עלינו לדעת אם עובר על לקיחתן בלאו הבא מכלל עשה, ועוד דאכתי נ"מ טובא לענין זכיית חצירו שאם רשאי ליטלן זכתה לו חצירו ואין אחר יכול לזכות בהם ואם אינו רשאי ליטלן חצירו נמי לא זכתה לו כמבואר התם בגמ' (קמ"א:) והשתא דאמר רב יהודה א"ר כו'. ואדרבא מדיוק לשון התוס' יש להוכיח קצת להיפוך, שכתבו דאי הוי חציצה יכול ליקח התחתונים קודם שילוח והמלים קודם שילוח לכאורה שפת יתר הן, או דהו"ל למימר בלא שילוח, דהיינו שיקח רק התחתונים ולא יותר וילך לו דלא יחויב בשילוח כלל גם אח"כ כיון שאינו רוצה ליטול הביצים העליונים שהאם רובצת עליהם, ולמה להו להזכיר קידם שילוח כאילו יהי' ודאי שילוח אח"כ, ואם נימא דמחויב בשילוח גם אם אינו נוטל הבנים לשונם מדוקדק יפה דע"כ חייב הוא בשילוח משום העליונים אלא דהאיבעיא היא רק אם יכול ליקח התחתונים גם קודם שילוח ונ"מ טובא לענין זכיית החצר כמ"ש: