דבר אברהם - ב מח

חקירה חדשה שלא מצאתי לע"ע מי שידבר בה ולפנינו יבואר עוד בזה בס"ד. ויש להוכיח דלא בעינן שתהא השחוטה ראוי' לשילוח ומשתלחת לשחיטה מסוגיא דחולין (דף ק"מ ע"א) דמוקי רבא קרא דטהורות דכתיב בצפ"מ למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה, [פי' שלמשתלחת של מצורע אחד לא יזווג עוד אחרת בשביל מצורע שני], ופריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח אלא לשילוח, הרי דאע"ג דאינה ראוי' לשחיטה מ"מ הו"א דכשרה להיות משתלחת. וכ"ת דגם זו אינה פסולה מלהיות שחוטה בדיעבד מצד סברא זו דבעיא שילוח אי לאו קרא דטהורות, אלא דאסורה רק לכתחלה שלא לבטל מצות שילוח של המצורע הראשון, א"כ מאי פריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח והרי מ"מ איצטריך קרא לפוסלה גם בדיעבד. אמנם היא גופה קשיא מנ"ל להש"ס באמת דמה"ט לחודא דבעיא שילוח נפסלה מלהיות שחוטה גם בדיעבד ולמיפרך למאי אי לשחיטה כו'. ואפשר לדחוקי דאה"נ דאי לאו קרא דטהורות לא הוה מיפסלא בדיעבד גם משחוטה וה"ה דהו"מ לאוקמי לקרא גם לשחוטה ולענין דיעבד בלחוד אלא דעדיפא מינה קאמר, ודחוק הוא ולהלן ידובר עוד בזה, ועיי' במל"מ רפי"א מצרעת. עכ"פ הא מיהא נראה פשוט דלא בעינן לעכובא שיהו שתי הצפרים ראויות לשילוח ולשחיטה, ולכן גם אפרוח ראוי לשרוטה אע"פ שאינו ראוי להיות משולחת. ועוד דנראה דהא דמפריחין אינם בדין שה"ק הוא רק כשהן מפריחין גמורים כגדולים שאינם צריכין עי"ז לאמן, אבל במפריחין קצת אית בהו דין שה"ק דעדיין הם צריכין לאמן, דהעיקר תלוי בזה כדילפינן מביצים מה ביצים צריכין לאמן כו' וכן נראה ממתני' דאמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים כו', ואי אמרת דכל שמפריחין קצת אין בהם דין שה"ק א"כ במאי מיתוקמא, אי כשאינם מפריחין היאך משלחן והרי אין שילוח אלא בכנפים וההוא דגזינהו לגפה לא קיים מצות שילוח, ואי במפריחין אין כאן דין שה"ק, אע"כ דמפריחין קצת שיכול לשלחן ומ"מ עדיין צריכין לאמן ויש בהם דין שה"ק. וא"כ משכחת לה ראוין לשילוח מצורע ויש בהן דין שה"ק כה"ג. ואע"ג דשתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה) ואם ובנה בודאי אינן שוות זהו רק למצוה אבל בדיעבד תנן התם אע"פ שאינם שוות כשרות

יו) אמנם יש לפקפק על כל זה. דבתוספתא שלהי חולין איתא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח, ואין לזה ביאור מאי משמע מולקח, ובאיזה קן מיירי, אי בקן דיש בה חובת שילוח לאו מולקח נפקא אלא משלח תשלח ואפילו לדבר מצוה, ואי בקן שאין בה מצות שילוח אמאי לא יטהר בה את המצורע ומאי משמע מולקח. ובס' מנחת בכורים פירש ולקח אותן ולא הנמצא מן ההפקר. אבל דברים מתמיהים הם מאי משמע מולקח שלא יקח מן ההפקר. ושמא הוא מפרש ולקח מלשון קנייה אבל מנ"ל הא דבעינן קניי' דוקא ולא סגי בלקיחה ביד. ועוד דא"כ היאך ממעטינן תשלח ואפילו לדבר מצוה והרי שילוח הקן תמיד בהפקר הוא ולא במזומן ושמא יאמר שהוא רק למצוה ולא לעכובא, אבל אין בזה טעם. והארכתי במק"א [סי' י"ב] בסתירת דבריו שאין להם שום יסוד. אמנם מצאתי להגאון מוהרמש"ך שליט"א בספרו אור שמח (פי"א מטומ"צ ה"ח) שהביא לתוספתא זו ופירשה בקיים מצות שילוח דאע"ג דהבנים תקח לך מ"מ אינם ראוים לטהר בהם את המצורע דכתיב ולקח למטהר שתי צפרים ולא אפרוחים וכמו דכיו"ב מבואר בהלכות פרה דאין לוקחין עגל כן הכא בשעת הלקיחה צריכים להיות צפרי דרור וצפור גדולה ולא אפרוח, ופרט דתנא דתוספתא יסבור דמשעת לקיחה הן נאסרין לכן צריכה להיות הלקיחה כשהן צפרים, וזה ברור בפירושה. ורבינו פסק כמ"ד דנאסרים משעת שחיטה לכן לא זכר זה עכת"ד. ולפ"ז נפלו כל דברינו דאין אפרוח כשר לטהר בו את המצורע. אבל אין דברים אלו נראים לי והארכתי במק"א בסתירתם ובביאור הנכון של התוספתא וממסקנת הדברים יבואר שאין מתוספתא זו שום סתירה לדברינו, ולתכלית זו הנני להעתיק לכת"ר את הדברים הללו הנצרכים לנו. ואלה דברי שם. מתחלה נאמר דמה שכתב לאסור גם לקיחתן כשהן קטנים משום דמשעת לקיחה נאסרו ומדמי להו לאין ליקחין עגל דפרה אדומה אינו מבורר אצלי. לא מיבעיא למ"ש הראב"ד בהשגות שם (פ"א מפרה ה"א) דמשו"ה אין לוקחין עגל משום דאין מקדישין מחו"ז וזו קרויה חטאת דבודאי נראה דלא שייך בצפ"מ שאינן קדשים ואינו עובר בהן משום מקדיש מחו"ז אפילו למאן דיליף מכשיר ממכפר ומכש"כ למאן דלא יליף [ואפילו בע"ע מסופקני אם שייך זה ובשעיר המשתלח איצטריך קרא לרבות שלא יקדישנו מחו"ז כמבואר ביומא (דף ס"ג ע"ב)]. אלא אפילו לטעם שכ' הרמב"ם משום דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה נמי אינו עולה יפה. דהנה הא פשיטא לי' להרב דבשעת שחיטה בודאי צריכין הן להיות צפרים ולא אפרוחים, וכל עצמו הוא חותר לאסור גם הלקיחה [מה שלא נזכר באמת בתוספתא דתנינן בה רק לא יטהר את המצורע ולקיחה מאן דכר שמה] בכדי ליישב השמטת הרמב"ם לתוספתא זו שלא הביאה לדינא משום דסבר משעת שחיטה נאסרו ולא שייך לאסור את הלקיחה, אבל זה באמת לא יעלה בידינו. דהנה ביכו"כ לא שייך לפי טעמו של הרמב"ם לדון בצפ"מ איסור על הלקיחה כמו בעגלה דפרה אלא פסול בעלמא איכא למידן בהו, כלומר שהלקיחה פסולה. דנהי דבפרה אפשר דאיכא למישכח גם דררא דאיסורא אי משום שהיא באה מתרומת הלשכה ויליף לה בספרי מויקחו אליך, והתוס' בב"ק (דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר) כתבו שהוא משום שהיא כקרבנות או דלב ב"ד מתנה, (עיי' מ"ש בזה בספרי סי' ז'), וי"ל דלא הותר ליקחה מתרומת הלשכה אלא כשהיא כבר פרה וראוי' לעבודתה, או די"ל דכיון דבעינן בה לקיחה כשהיא פרה ולקיחה זו דכתיב בה היינו קנייה משל ציבור כדאמרן וכ"מ שנאמר ויקחו אליך משל ציבור הוא כמבואר ביומא (דף ג' ע"ב), וכיון שקנוה כשהיא עגלה א"א לקנותה עוד כשהיא פרה שהרי היא קנויה ועומדת כבר לציבור. משא"כ בצפ"מ דבעינן בהו רק לקיחה ולא קנייה כמש"ל לא שייך שום איסור על לקיחתן לפני זמנן. אלא דכל עיקר מה שאנו יכולין לדון בלקיחת הצפרים הוא רק לפסול לקיחה זו ולהצריך לקיחה אחרת משום דאמרינן בתו"כ וכ"פ הרמב"ם דבעינן לקיחה לשם מטהר, וע"ז נאמר דה"נ בעינן שתהא הלקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים ולא אפרוחים וא"כ לא הועיל כלום ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה, דאף דסבר דמשעת שחיטה נאסרו מ"מ מודה מיהא דלקיחה לשם מטהר בעינן והו"ל להביא דין זה שכ"ז שהן אפרוחים אין הלקיחה כלום וצריך ליקחם עוד הפעם לשם מטהר. אמנם יכולני לדחוקי ליישב דברי הרב נר"ו שיהא איסור על לקיחת הצפ"מ כשהן אפרוחים, דנאמר דבפרה הוצרך הרמב"ם לטעמא דויקחו אליך כשהיא פרה משום שאינה קדשים ולא דריש חטאת היא גם לענין זה כיון שעדיין אינה ראוי' לחטאת, אבל בצפ"מ יאמר דיליף מכשיר ממכפר גם לענין לעבור על מקדיש מחו"ז, ואף דהרמב"ם פסק כר"י משעת שחיטה נאסרו מ"מ אפשר דאית לי' נמי ילפותא דמכשיר ממכפר כמו שכתבנו למעלה משם הרשב"א, והרמב"ם עצמו בפיה"מ קידושין פ"ב הביא ילפותא זו, ולכן יש איסור בלקיחת אפרוחים ואע"פ שאינן קדשים. אבל אפילו אי יהיבנן לכל זה מ"מ הרי בכדי טרח הרב וחתר לכל זה כדי ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה והיא במקומה עומדת, שהרי מ"מ הו"ל להביא דין זה אם לא לאיסור לכה"פ לפסול הלקיחה ולהצריך לקיחה שנית לשם מטהר דלקיחה ראשונה לאו כלום היא דכתיב ולקח שתי צפרים ולא אפרוחים. ועוד דמ"מ שמעינן מיהא מתוספתא זו דאין מטהרין את המצורע באפרוחים והו"ל להרמב"ם להביא מיהא דין זה דבשעת שחיטה יהו צפרים ולא אפרוחים. וכ"ת דזה לאו חידוש הוא ומוכח מכללו שהרי צריך לשלח את האחת ואפרוח שא"י לפרוח לאו בר שילוח הוא, ואף דשילוח לא מעכב מ"מ ראוי לשילוח בעינן כמש"ל, הא מ"מ לשחוטה מיהא מצי עביד לי' ובדיעבד לא מעכב מה שאינן שוות ולא מצינו דבעינן שתהא השחוטה ראוי' להיות משולחת לעכובא כמש"ל, והו"ל להשמיענו דפסול גם לשחוטה אפילו דיעבד לפי שאינו קרוי צפור כלל והוי כלא דרור. [ועוד דגם ביכול לפרוח קצת מקרי נמי אפרוח כמש"ל]. וכ"ת כיון דלא מצי לאתויי דין התוספתא