דבר אברהם - ב מו

בגדים משום דאיהו מקרי נמי משלח, וממעטינן לי' משום דמשלח את השעיר כתיב ולא משלח [כלומר מלוה] את המשלח והיינו דקאמר הירושלמי נישמעינה מן הדא והמשלח ולא המשלח את המשלח שאין המלוה את המלוה מטמא, דע"ז יקשה כיון שהוא מלוה את המשלח ממילא מלוה נמי את השפיר באותה שעה יחד עם המשלח [או דמנא ידעינן את מי הוא מלוה] ויטמא בגדים, הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים ולכן מצד הלויה להשעיר גופי' הוא טהור בודאי דא"כ הוו שנים אלא דהו"א דמצד שהוא מלוה את המלוה נמי מטמא ע"י אמרינן ולא המשלח את המשלח אמנם על דרך זו יש לפקפק קצת **(הגה"ה. ואלו ה' ניתן רשות להגיה יותר נוח הי' לגרוס בירושלמי הדא אמרה שלחו ביד שנים מטמא בגדים, ר"ל דהיאך ה"א דמלין נמי מטמאו בגדים הרי כיון דנימא שהם ג"כ בכלל המשלחים א"כ יש כאן שני משלחים ואיך יטמאו, אע"כ דשילחו ביד שנים מטמא בגדים והו"א דגם מלוין טמאים וממעטינן להו משום שאינם משלחי השעיר אלא משלחי המשלח.)** ויותר פשוט י"ל דממעטינן מוהמשלח שנאמר בלשון יחיד שאין משלח את המשלח מטמא. אלמא דרשינן והמשלח יחיד דוקא הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים. והשתא גם לר"ש תפשוט איבעיא זו, דאע"ג דאיהו לא מצי דריש ולא משלח את המשלח כיון דמשלח פירושו זריקה אין מקום לטמא את המלוין, מ"מ כיון דחזינן מיהא מר"י דמשלח יחיד דוקא א"כ לר"ש נמי אם דחפוהו שנים נתמעטו ג"כ מה"ט דהא כתיב ושלח לשון יחיד. וא"כ לא מיירי כלל הירושלמי ממסר אחד לחבירו, וזה נידון שפיר כשילחו ביד אחד כיון דרק אחד מתעסק עמו בשעה שלו ושניהם מטמאים בגדים וכמבואר בראב"ד, וא"כ הדר קשה אמאי יכנס הטמא למקדש ישלחו אליו את השעיר לחוץ דזה לא מקרי שילוח ביד שנים. אמנם אפי' לפי פי' הפ"מ דזה נקרא נמי שילחו ביד שנים א"א לומר כמ"ש דאין לשליח אליו אח השעיר לחוץ לעזרה שלא יהא כשילחו ביד שנים, דכיון דעד שיצא חוץ לחומת ירושלים לכו"ע לא הוי שילוח א"כ כשמתעסק עמו אחר עד יציאה מחומת ירושלים בודאי לא הוי כלל כשילחו ביד שנים כיון דאותה מקצת הדרך לא הויא בכלל השילוח. ואף שיש מקום דחוק לומר דדוקא ענין שילוח השעיר עצמו תתחיל רק חוץ לחומת ירושלים אבל לגבי המצוה שעל הכה"ג לשלח ביד איש עתי מתחיל השילוח מיד ובזה נמי דוקא אחד ולא שנים, מ"מ לא נראה הכי, דבאמת אין על הכה"ג מצוה מיוחדת אלא שישתדל שיתקיים השילוח ע"י האיש עתי וכל שאינו בכלל השילוח לגבי האיש עתי אין חיוב גם על הכה"ג. ובר מן דין יקשה כמו שעמד כת"ר דעכ"פ יצא הכה"ג לחוץ וימסרנו לו. ומה שרצה כת"ר לומר דאסור לכה"ג לצאת מן המקדש כל היום, לא מצינו דין זה מה"ת

אמנם מצאתי בשמ"ק כריתות (דף י"ד ע"א) שעמדו ע"ז וז"ל עתי ואפי' בטומאה כו' גי' מהר"י ז"ל מפרש בפרק שני שעירים דאם הי' עתי טמא נכנס לעזרה להוציאו וכ"ת למה יכנס יביאו לו בחוץ ושמא כיון דכתיב יעמד חי לפני ה' לשלחו צריך שיהי' ביד איש עתי מלפני ה', א"נ י"ל דאיצטריך לומר אפי' בטומאה שלא תאמר דשילוח השעיר עבודה היא ואין לעשות בטומאה להכי איצטריך להתיר כמו דאיצטריך קרא להתיר זרות עכ"ל. ולמדנו מזה חידוש גדול דעיקר דינא דנכנס למקדש במחלוקת הוא שנוי ותלוי בשתי הגירסות

ענף ח

יג) ומה שנסתפק כת"ר אי מצי משוי שליח לשילוח הקן, או לא, והביא מרמב"ם (פי"ג משחיטה ה"ג) בא אחד וחטף האם חידו ושלחה כו' משמע דוקא אם חטף אבל עשאו שליח מהני, ותמה אחאי לא העירו מזה האחרונים שנסתפקו אם אפשר לעשות שלית לכיסוי הדם והאב למילת בנו, ושוב הסמיך זה לדבריו הנ"ל דכל דכתיב בלשון שילוח הכל מודים דיכול לעשות ע"י שליח ולא בעינן גם משפטי שליחות ולכן בצפור מצורע ושילוח הקן יכול לשלוח אפי' ע"י חש"ו ומתקיימא מצוה בהכי, עכת"ד. הנה מ"ש מלשון שילוח אינו שייך כלל, דשילוח אצפור קאי ולא אשליח, ואנא בשעיר המשתלח לאו מושלח קאמינא אלא מדפירש קרא ע"י מי ישלח, שלא ע"י עצמו אלא ביד איש עתי. ומה שעירב כת"ר את ספיקו למה שנסתפקו האחרונים בכיסוי ומילה אינו נכון, דהתם נסתפקו מפני שבכיסוי אמרינן מי ששפך הוא יכסה ובמילה יש מצוה מיוחדת על האב ולכן י"ל דלא יוכל למסור לשליח דהוי כעין מצוה שבגופו, אבל שילוח הקן מ"ש דלא תועיל בו שליחות יותר מבכל התורה כולה. ומ"ש להסתייע מדברי הרמב"ם שדייק לומר בא אחד וחטף הא אילו עשה בשליחותו קיים מצות שילוח, הנה אף כי דבר פשוט הוא לכאורה, מ"מ אמינא דאם לראי' מכאן יש תשובה, דאפילו תימא דלא מהניא שליחות לשה"ק מ"מ י"ל דהוצרך לדייק ולומר חטף מידו, לפי שבהלכה זו הוא בא להשמיענו דעל לאו הניתק לעשה לוקה בלא קיימו ולא בעינן ביטלו ולכן בלקח האם על הבנים ואח"כ בא אחד וחטפה ושלחה לוקה משום דלא קיימו אע"ג דאין כאן ביטול בידים, ואילו הוה נקט לה באופן שמסר מעצמו לאחר לשולחה הרי הי' כאן ביטול בידים לפום מאי דנימא השתא דלא מהניא שליחות, ולא זה הוא מה שבא ללמדנו בהלכה זו. איברא דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו עדיין אינו חייב כה"ג, משום דהמסירה עצמה ליד אחר עדיין לא הויא ביטול ומה שהאחר שלחה הרי לא נעשה על ידו, וכ"ת דליהוי כשלוחו לענין הביטול אין שלד"ע, ועדיין יש לדקדק בזה. אבל מ"מ לענין דינו של הרמב"ם שבא ללמדנו דלא קיימו לוקה הרי הוי רבותא טפי כשחטף האחר מידו והוא לא עשה כלום

ובעיקר הדבר אי מהניא שליחות לשה"ק יש להעיר ע"פ מה שכתבתי בתשובה לחכ"א (עיי' סי' א') ע"ד האו"ז מובא בד"מ יו"ד (סי' רס"ד) דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר, והד"מ תמה עליו דמ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח, וכ"כ הש"ך חו"מ (סי' שפ"ב סק"ד) עפ"י דברי הרא"ש, והשיגו התב"ש (סי' כ"ח אות י"ד) משבת (דף קל"ג ע"א) יעו"ש, וכתבתי דטעם האוסרים הוא משום דע"כ לא שייכא שליחות למידן בה לומר שלוחו של אדם כמותו שיהא נחשב כאילו עשאה המשלח ולא השליח אלא בדבר שהשליח עצמו אינו מחויב לעשות מעשה זו ורק המשלח הוא דחייב בה או צריך לה, והלכך כשעשאו שליח לעשות מעשה זו עבורו נחשבה המעשה כאילו נעשית ע"י המשלח ולא ע"י השליח, אבל בדבר שהשליח עצמו נמי מחויב בו היאך נימא שעשיית הדבר נחשבת עבור המשלח ודמי כאילו לא עשאה השליח והרי השליח נמי מחויב בה מצד עצמו ומי זה הפקיע את חיובו ליחשב כאילו לא עשאה הוא, אטו אפשר לקיים מצוה שתיחשב על שם אחרים. ואח"ז ראיתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי שכתב נמי סברא זו והביא שכן הוא להדיא בחי' הרשב"א שבת (דף קל"ז) בשם הרמב"ן, וכ"כ הר"ן בס"פ ר"א דמילה יעו"ש. ולפי"ז בשילוח הקן נמי לא שייך שליחות דכיון דהשליח עצמו נמי מחויב במצוה זו הרי יקיים הוא המצוה ולא משלחו, ולא משכחת לה אלא כשעבר ולקח לאם על הבנים ועכשיו אין האם רובצת עליהם דאיש אחר אינו מחויב בשילוח לפי שאינה רובצת על הבצים אלא דהעובר מחויב בעשה דשלח בכדי לתקן את הלאו. (ולפמ"ש למעלה אות ו' דעיקר ענין השילוח אינו שילוח לעלמא אלא מה שמשלחה מעל הבנים, היינו שלא תהא רוחפת עליהם, יש מקום להסתפק בעבר ולקח ומתו הבנים אם מתקן הלאו ע"י שילוח האם או לא, דאפשר דאין זה שילוח כלל כיון דלאו מעל הבנים משלחה. ומצאתי אח"ז בס' מנ"ח שתפס לפשוט פ"פ התוספתא שאם עבר ולקח ומתו הבנים או נטרפו לוקה למ"ד קיימו ולא קיימו, ואכמ"ל)

אולם אפילו בשילוח דמעיקרא נאחזנו בסבך הספק של החו"י (סי' ס"ז) בעיקר המ"ע דשה"ק אם החיוב