דבר אברהם - ב מה

מיקירי ירושלים יראו שילוחו לצוק, אבל זה יספיק רק לענין נאמנות ואנא הכי קאמינא דמשום דלאו בני דעה נינהו א"א להזמינם שמא יחזרו בהם למחר ולא ירצו לשלחו או יעזבוהו באמצע הדרך, [והאי טעמא שייך נמי על עכו"ם], ולזה לא יועילו המלוין כלום. וכ"ת אם יחזרו בהם ישלחוהו אז ע"י אחר, הרי יחסר ענין המזומן. ואפילו אם חלה המשלח שאז ביכו"כ משלחו ע"י אחר שאינו מזומן מ"מ לא ישלחו ע"י חש"ו דשמא לא ישלחוהו ולא יהא שהות לשלוח ע"י אחר. או שמא יברח מידם ותיבטל מצות שילוח, דאחר זריקת הדם א"א להביא זוג אחר ולהגריל. ועדיין יש מקום להתעקש דבכה"ג מיהא ישלחנו ע"י גדול ויקח עמו גם חש"ו בכדי שהם ידחפוהו לצוק ולא יעבור הגדול על נטילת נשמה ואם לא ידחפוהו הם ידחפנו הוא, וכן אם חלה גם השעיר [והמשלח] ירכיבוהו חש"ו על כתיפם וגדול עמהם ואם יעזבוהו הם יגמור הוא השילוח, אבל כבר אמרו בירושלמי שהזכרנו לעיל שלא ישלחנו ביד שנים, וכשאחד מוסר לשני נקרא נמי שנים כדמוכח מהא דבעי שלחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים ופשיט מהא דתניא והמשלח לא המשלח את המשתלח עיי"ש במפרשי הירושלמי, ולכן א"א לשלוח ביד חש"ו שמא יחזרו בהן באמצע ויבואו עי"ז לשילוח ביד שנים. אמנם בהשגות הראב"ד (פ"ה מפרה ה"ו) לא משמע הכי וכן יש להעיר משמ"ק כריתות (דף י"ד ע"א), ועוד ידובר בזה להלן בס"ד

ויש לפלפל עוד הרבה במה שיש איסור לומר לקטן לעשות מלאכה ואם שבת דחוי' או הותרה בציבור ולא נאריך עוד בזה. והעיקר הוא כדכתיבנא בראש דברינו דודאי נתמעטו חשו משילוח מדכתיב איש ותו לא מידי

ענף ו

יא) ועתה אפנה אל יתר דברי כת"ר בקצרה. רצה כת"ר לומר ליישוב הערתו דבאמת המצוה מוטלת על הכהן גדול והאיש עתי הוא שלוחו ולכן בעינן גדול דוקא, אלא דלפ"ז נתלבט מה נשתנה שליחות זו משארי שליחות, דבכ"מ אף אם לא מסר לו בידו הוי כמותו והכא בעינן דוקא שימסור לידו כדאמרינן שאם נטמא המשלח נכנס למקדש ואמאי לא ישלחנו אליו ע"י המלוין לחוץ. וצידד לומר דקים להו לחז"ל דצריך למסור להמשלח דוקא מיד ליד כדכתיב ביד איש עתי. ושוב הקשה ע"ז דכיון דכתיב לשון ושלח אמאי בעינן דוקא מיד ליד ע"ז גופא יעשה הכה"ג שליח למוסרו לידו כמו בגירושין דכתיב ונתן בידה ומ"מ מלשון הכתוב ושלחה דרשינן דעושה שליח. והעיר מתוס' קידושין (דף נ"ז ע"ב ד"ה כל שעומד) בשילוח הצפור של מצורע שכתבו דאחר כפרה הי' הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר אע"ג דכל ענין טהרת המצורע צריך ע"י כהן דוקא חוץ מלקיחת הצפרים שע"י אחר, וע"כ משום דכתיב ושלח. ונתלבט במ"ש הרמב"ם (פי"א מטומ"צ ה"א) ואח"כ מגלת הכהן וכו' ומתחלה בכל המעשים לא הזכיר כהן וחמה על נו"כ שלא העירו ע"ז. שוב עמד כת"ר בפלוגתא דר"י ור' יוסי ור"ש (יומא דף ס"ז ע"ב) אימתי מטמא בגדים כו' יכול משיצא לחוץ לחומת העזרה כו' הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלים, ונראה מפירש"י דנחלקו אימתי שם שילוח עליו, ואמאי אמר ר"י יכול משיצא חוץ לחומת העזרה ולא אמר דעדיפא מינה יכול משעת לקיחתו בידו, עכת"ד בקצרה

הנה דבריו אלו בודאי נאמרו ברהיטא ולא דק. דברמב"ם שם הלכה ה' מבוארים הדברים שצריכים כהן והכשרים בכל אדם ושילוח בכלל הכשרים בכל אדם. ואילו הי' דין בכהן דוקא לא הוה מהניא שליחות כמובן אע"ג דכתיב ושלח. וכר מן דין לא שייך הכא למידרש מידי מושלח. דושלח קאי אצפור שזוהי המצוה השילוח עצמו ולאו אשליח קאי, משא"כ בגט שהענין הוא ונתן ומדכתיב ושלחה שהוא יתורא כמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש דרשינן שליחות ורש"י פי' דהו"מ למיכתב וגרשה, ואין זה שייך כלל לכאן שהמצוה היא השילוח, ובכלל אין לנו לחדש דרשות מנפשנו. וזוהי נמי תשובה על שילוח השעיר לומר כמ"ש כת"ר בתחלה שהמצוה על הכה"ג והאיש עתי שלוחו, ועוד דכל שנאמר בפירוש למסרו לאיש עתי הרי אין לומר שהמצוה על הכה"ג עצמו. וכן מ"ש שצריך הכה"ג למוסרו דוקא מידו ליד המשלח מדכתיב ביד ג"כ דרשה חדשה היא שלא נזכרה בשום מקום, ומסופק אני אם צריך למוסרו בידו דוקא ואפשר שהמשלח נכנס לעזרה ונוטלו. וברמב"ם בענין השילוח לא נזכר זה ובנטמא כחב (בפ"ה הכ"א) שנכנס למקדש ונוטלו ויוצא, ומ"ש רש"י (ס"ו ע"ב) שהכהן מוסרו לו שם אפשר דלאו דוקא הוא ואורחא דמילתא נקט. ועיין רש"י (ס"ה א') אלא מת המשתלח כו' וכל שכן דשילוח כו' דכי כתיב חוקה כו' ולא על דברים הנעשים ע"י איש עתי

ענף ז

יב) אמנם הא ודאי צריך תלמוד אמאי צריך המשלח ליכנס לעזרה דוקא ולמה לא ישלחו לו השעיר לחוץ והי' נראה לי לכאורה לומר ע"פ הירושלמי יומא (פ"ו ה"ג) ושלח ביד איש כו' שלא ישלחנו ביד שנים, שילחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים נישמעינה מן הדא והמשלח לא המשלח את המשתלח (צ"ל המשלח וכ"ה בתו"כ) הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים, ופי' הקה"ע ה"א קדריש וקשיא פשיטא מהיכא תיתי שיטמא אלא ודאי בששלח עוד אחר עם המזומן והיינו המלוה דאינו מטמא בגדים. ופירושו תמוה דא"כ רק למלוין שמענו ואיזה פשיטות היא לשילחו ביד שנים והפ"מ פירש שילחו ביד שנים כגון שהמשלח הראשון מסרו לשליח אחר מהו שהראשון יטמא בגדים כו' הדא אמרה שאם שילחו ביד שנים והיינו שהראשון מסרו לשליח אחר אין הראשון טעון כיבוס בגדים ולפי"ז מדפשט לאיבעיא דשילחו ביד שנים ממסרו אחד לשני מבואר דגם בכה"ג שמתעסקים בו בזא"ז מיקרי נמי שילחו ביד שנים כמו בב"א, וא"כ הוא נכלל ג"כ בכלל האיסור שלא ישלחנו ביד שנים. והשתא ניחא מה שנכנס המשלח דוקא למקדש וא"א לשלוח אליו את השעיר לחוץ ע"י אתר דא"כ הוה לי' שילחו ביד שנים

אבל לענ"ד אין הדין כהפ"מ, דמבואר להדיא בהשגות הראב"ד ובכ"מ (פ"ה מפרה ה"ו) שאם פירש ומסרו לאחר אינו מטמא בגדים אחר פרישתו אבל הבגדים שלפני פרישתו טמאים עיי"ש. וברש"י יומא (דף ס"ז ע"ב) פי' השולח את המשלח היינו המלוים אותו מירושלים, ובמראה הפנים כתב ע"ז דמהכא לא כן משמע בהדיא אלא דלמעט שילחו ביד שנים הוא דמיתפרשא כמו שביאר בפנים בפ"מ, וה"נ מסתברא דמהיכא תיתי דליטמו המלוין אותו דאיצטריך קרא למעוטי עכ"ד. וכמה תמוה וקשה הוא לדחות דברי רש"י ז"ל על נקלה. ולדעתי הפירוש הנכון כרש"י ז"ל ושפיר הו"א דהמלוין נמי טעונים כיבוס בגדים. דהתם בסיפא איפלגו ר"י ור' יוסי ור"ש מאימתי מטמא בגדים דר"י סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש סבר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, והיינו טעמיי' דר"ש סבר דמשלח פירושו הדוחפו לצוק וזה אינו אלא בשעת דחיפה ור"י סבר דמשלח פירושו מלוה שמלוה את השעיר על דרכו המדברה כדכתיב ואברהם הלך עמם לשלחם שפירושו ללוותם כדפירש"י התם. וכ"ה בחי' המאירי במשנה שם וז"ל משיצא חוץ לחומת ירושלים כו' דכתיב והמשלת כלומר משהתחיל להיות משלח ר"ל מלוה והשליח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה כו', ור"ש אומר משעת דחייתי לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה עכ"ל. [ומזה תשובה לכת"ר אמאי לא אמר יכול משעת לקיחתו, משום דזה קרוב יותר לומר דבעזרה לא הוי עדיין מלוה אלא דעל לויה שבתוך העיר הו"א א נמי לויה, וקאמר יכול כו' על הפשוט יותר]. ולכן לר"י דמשלח היינו מלוה הו"א דמלוה את המשלח נמי מטמא