דבר אברהם - ב מד

בשילוח גמור מיירי וזה לא הוה ידעינן אי לאו דכתיב במקור וממילא מוכח מזה כפי' הגר"א ז"ל ודלא כהמל"מ, דאל"ה הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרכו הראשונים ז"ל התם לשלח במקור, ובודאי רחוק לומר דילפינן שילוח דצפ"מ משה"ק. ולפמ"ש למעלה באות ו' דשאני צפ"מ שקבעה לה התורה מקום ע"פ השדה יש ליישב קצת להב"ח יעו"ש, אבל דוחק הוא והמחוור כהש"ך

ולפ"ז נפלו כל דברינו באות ו' ליישוב דברי הרשב"א, ודבריו ז"ל שגבו ממני לא זכיתי להבינם לע"ע

ענף ד

ט) הדרן לדידן דכיון דמצות שילוח השעיר הוא שימיתנו ע"י דחיפה לצוק ואם לא מת לא נתקיימה המצוה, א"כ בנשאר חי לא מצינן למילף היתר הנאה מסברא דרבא לחוד אלא מקרא דושלח במדבר והיאך הוא נלמד מזה והרי לא מיירי קרא אלא כשנתקיים השילוח ולא כשנשאר חי. ונראה ליישב, דהנה לכאורה יש לשאול בהא דאמרינן דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו מיתה זו מה טיבה להתקיים על ידה מצות שילוח. דזה פשוט לכאורה שאם המיתו בדרך הליכה לפני דחיפה לצוק לא נתקיימה המצוה דהמתה דרך דחיפה בעינן, וא"כ מאי מהני מה שיורד אחריו וממיתו מ"מ אין זה המתה דרך דחיפה, והי' צריך לירד אחריו ולהעלותו על ראש ההר ולדוחפו שנית. ודוחק לומר דיורד אחריו וממיתו היינו שדוחפו שם עוד הפעם בעומק יותר ומת מדחיפה זו, וברמב"ם (פ"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ב) מבואר להדיא דחפו ונפל השעיר ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו, וכ"ה בחי' המאירי ליומא. וכן דוחק נמי לומר דדחיפה ומיתה אינם מקושרים יחד אלא דחיוב דחיפה בלחוד ומיתה בלחוד וכשכבר דחפו א"צ אלא להמיתו משא"כ אם המיתו דרך הליכה שחסרה דחיפה דמנ"ל הא, ופשוט נראה שאם המצוה היא שימות צריך שימית ע"י הדחיפה דוקא ואם לא מת דחיפה זו לאו כלום היא. ואם הוי דחיפה גם כשלא מת אי"צ תו להמיתו. ונ"ל די"ל דעיקר המצוה הוא באמת שידחפנו באופן שימות ע"י הדחיפה ולכן צריך להעלותו לצוק גבוה גזור וחתוך כי היכי שיעשה איברים איברים, אלא שלא תסוב המצוה רק על מעשה שהוא ביד האדם דהיינו הדחיפה עצמה, ולכן אם דחפו ממקום שראיי למות ולא מת וברח כבר קיים המצוה שהרי עשה מה שבידו, כדוגמת מצות יבום שעיקר המצוה הוא להקים לאחיו שם, עיין תוס' יבמות (דף כ' ע"א ד"ה יבא) הקשה ריב"א כו', ומ"מ מתקיימת המצוה בביאה לחוד ואם לא נתעברה לא פגע בערוה גם להריב"א בקושייתו, משום שהוטל עליו רק מעשה שבידו. ומ"מ כשלא ברח ירד אחריו וימיתנו ומחלל שבת משום דהוי כגמר מצוה וכאברים ופדרים שכבר ניתנה שבת לידחות אצלו. והשתא גם בברח חי מצי למילף מקרא דושלח במדבר דמותר שהרי נתקיימה כבר מצות שילוח, וממילא אפשר לומר דסגי בסברא דרבא לחוד בלא קרא, דכיון דנעשית מצותו אין לאסרו עוד וסגי בסברא דרבא לאורויי דלא למידרש קרא דגזירה לאיסורא אלא לדרשא אחריתא דהתם

ולפי האחור מסתפקנא אם זה היורד אחריו וממיתו דינו כמשלח ממש ומטמא בגדים או לא

כ"ז נו"נ לפי דברי הגבו"א דתקלה שבשעיר הוא רק כשנשאר חי ומוכח מזה דגם בכה"ג מותר ועכצ"ל דנתקיימה בזה מצות שילוח כמש"ל. אולם מדברי הרמב"ם (פ"ה הכ"ב) יראה לי לדקדק קצת להיפוך, שכ' דחפו ונפל השעיר ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו ואברי שעיר זה מותרין בהנייה, ומדהסמיך דין דהיתר הנייה לממיתו וכ' שעיר זה נראה לכאורה דדוקא איברים אלו שלאחר חיתה מותרין בהנאה ולא כשנשאר חי. ואין זה מכריע אלא הערה בעלמא

ענף ה

י) ועתה נתנה ראש ונשובה לדברינו, דלפי שנתבאר דעיקר המצוה הוא שימיתנו ע"י הדחיפה א"כ מתכוין הוא לנטילת נשמה ושייך ע"ז סברת התוס' שיהא נחשב כמתקן לענין שבת בשביל תקון פורתא, וה"נ איכא תקון פורתא להוציא מידי אמה"ח לב"נ כמ"ש השאג"א, וא"כ איכא תמיד בשילוחו איסור שבת בודאי והי' ראוי להזמין לכתחלה קטן אם אין בו חסרון מצד דיני השליחות לפי דברי

אמנם יש לי לדון דאפילו תיקון זה להוציא מידי אמה"ח לב"נ נמי ליכא הכא וממילא הוי מקלקל ואין כאן איסור מלאכה דהנה כבר כתבו האחרונים ז"ל דבעכו"ם ליכא ביטול ברוב דרק לישראל נאמר דין זה, וכן גם ספיקות אסורים להם, לא מיבעיא לדעת האומרים דספקא דאורייתא מה"ת לחומרא דה"נ לעכו"ם, אלא אפי' לדעת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא מ"מ בעכו"ם אסור דבישראל למד מספק ממזר ואינך משא"כ בעכו"ם. וא"כ בדחיפת השעיר שכדרכו הוא נעשה איברים איברים, ופשוט הוא שאין אבריו נתלשין ממנו דוקא אחר גמר מיתתו בשעה שגם לא יפרכס אלא אפשר ואולי גם רגיל הוא שיתלשו ממנו איברים בשעה שעדיין חי או מפרכס, וא"כ אותן איברים שנתלשו ממנו כשהוא חי אי בעודו מפרכס אסורין לב"נ וכשהן מתערבין אסור בכולן. ואפילו אם הוי רק ספק שמא נתלשו ממנו מחיים ג"כ אסורין מספק כמ"ש ומכש"כ די"ל דאיכא חזקת איסור. וסברא דמי איכא מידי כו' נמי לא שייך הכא דהא לישראל נמי אסיר, דאפילו למ"ד איבריו מותרין בהנאה מ"מ באכילה ודאי אסורין שהרי לא נשחטה וכדמוכח מהא דאמרינן רק איבריו מותרין בהנאה ולא נזכרה אכילה. והא דאמר רבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו היינו רק לענין או"ב ולטהרה מטומאת נבלה אבל באכילה בודאי אסורין, שהרי כתבו התוס' שם (ה"ד ד"ה דחייתו) דכשם שדחיית השעיר זו היא שחיטתו ה"נ עריפת ע"ע זו היא שחיטתה, והיינו משום שכל שמצותו בכך חשיב כשחיטה כמ"ש התו"י שם, וא"כ במליקה נמי בודאי שייך לומר מליקתה זו היא שחיטתה, ואי אמרת דסברא זו מהניא למשווי כשחיטה גמורה להתיר גם באכילה אמאי אמרינן ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דזר שאכל מליקה חייב שתים משום זרות ומשום נבילה נימא מליקתה זו היא שחיטתה, אע"כ דלענין היתר אכילה לא שייך לומר כן דמ"מ אינה זבוחה ורק לכהנים הותרה בהדיא. ומצאתי בס' מנ"ח בהשמטות למצוה קפ"ה שנסתפק בזה שמא איבריו מותרין גם באכילה מטעמא דדחייתו זו היא שחיטתו, ותמה אני עליו מסוגיא דיבמות (ולאח"ז ראיתי בס' אחרון אחד (בני ציון קע"ב) שהביא להמנ"ח (מצוה נ"ב) שתמה על הא דב"ק (דף מ"א ע"א) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו כו' מדאמרינן בסוגיין דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וה"נ ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו ואמאי פריך הגמ' בפשיטות שהיא נבילה, והשיגו כס' הנ"ל מסוגיא דיבמות ממליקה כמ"ש. עוד הביא חקירתו של המנ"ח שם אם חייב על שיה"נ משום או"ב מה"ט דסקילתו זוהי שחיטתו. ועל דעתי יש לחלק דבשעיר וע"ע גוף המעשה מצוה היא והכשרו בכך כמו שחיטה בקדשים, משא"כ בשוה"נ שהוא רק דין ולא הכשר מצוה ולא בעינן שיסקלו אלא שיסוקל כמ"ש בתשובת הרשב"א בכל מיתות ב"ד לפי"מ שבארנוהו לעיל אות א' עיי"ש)

איברא דאכתי יש מקום לכת"ר לטעון דמ"מ למ"ד איבריו מותרין איכא תיקון להתירו בהנאה, אלא דארווחנא בזה לתרץ קושיית השאג"א אמאי לא אמר רב ששת עתי אפילו בשבת למאי הלכתא לנטילת נשמה, די"ל דר"ש סבר איבריו אסורין בהנאה מיהו יש לדון בו תיקון מטעם אחר, אבל כבר ארכו הדברים ויהא די בזה. ובעיקר הדבר כבר כתבנו דאין סברא לומר דמצוה הכתובה בתורה תיעשה תמיד ע"י חש"ו דוקא, וממילא בחלה השעיר נמי אין שולחין על ידם דאינם מזומנים כמש"ל

ועוד אמינא דא"א להזמין חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו ושמא לא ישלחוהו. וכת"ר הרגיש בזה וכתב שהמלוין