דבר אברהם - ב מג

וכן י"ל השתא גם אליבא דתוס' חולין דאי לאו קרא לא הוה שרינן משולחת מסברא דלא אמרה תורה כו' משום דאתקוש צפרים להדדי, דאפילו תימא כמש"כ דלא נאמר בקרא איסור על השחוטה לאחר שנעשית מצותה ורק מהלמ"מ הוא ולא שייך ע"ז היקשא מ"מ קודם שנעשית מצותה מיהא אסורה וא"כ גם משולחת קודם שנעשית מצותה כגון חזרה לתוך ידו תהא אסורה, ואיצטריך קרא להתירה כה"ג

ענף ג

ז) איברא דעל מ"ש דשלחה וחזרה לא הוי כנעשית מצותה יש לדקדק ממה שהביא הר"ש נגעים שם (מ"ב) להתו"כ הנ"ל בגירסא אחרת וז"ל תניא בתו"כ ושלח את הצפור כו' הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה, פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ובפ"ב דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה כו' ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה עכ"ל, ולפי גירסא זו מבואר בתו"כ דהוי כנעשית מצותה, דאע"ג דעדיין חייב לחזור ולשלחה מ"מ מצות שילוח כבר נתקיימה פעם אחת ע"י השילוח הראשון ולכן הותרה אלא דעכשיו שחזרה חל עליו חיוב שילוח עוד הפעם כמש"ל. אבל נראה דט"ס הוא בר"ש ומ"ש בראשונה שכבר נעשית מצותה אינו מלשון התו"כ או מיותר הוא לגמרי, שהרי בתר הכי הוסיף לומר פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ואם היתה כן הגירסא בתו"כ מאי הוסיף הר"ש בפירושו ובתו"כ שלפנינו לא נמצאו דברים אלו, ובר"ש עצמו בביאורו לתו"כ נמי גרס רק מותרת באכילה ותו לא, וכתב שם הטעם משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. אמנם אף שמהתו"כ גופי' לא קשה מ"מ מהר"ש עצמו עכ"פ נראה כן דבפירוש המשנה הרי כתב הטעם דנעשית מצותה. מיהו י"ל דהר"ש ס"ל שאם שלחה וחזרה אינו חייב לשלחה עוד ודלא כהרמב"ם ולהכי הוי נעשית מצותה, דמקורו של הרמב"ם הוא מתוספתא כמ"ש הכ"מ וכבר הביא המל"מ שהגירסא בתוספתא אינה מבוררת ואפשר דהר"ש לא גריס כהרמב"ם. או שהתו"כ פליג מדלא הזכיר דצריך לשלחה עוד. וע"כ אתה צריך לומר כן שבאמרו כבר נעשית מצותה אין זה טעם להיתר האכילה לחוד אלא לומר דמשו"ה אינו חייב לשלחה עוד ונגמר בזה חיוב השילוח וממילא מותרת באכילה לטעמים המבוארים בקידושין אי משום קרא דושלח על פני השדה אי משום סברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דאי אמרת שהוא טעם להיתר האכילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו א"כ טעם חדש הוא שלא נאמר בש"ס, ולא מיבעיא לפמ"ש דכל זה מדברי הר"ש הוא ולא מהתו"כ דבודאי קשה למה חידש טעם מעצמו שלא נאמר בש"ס, אלא אפי"ת שמדברי התו"כ הוא מ"מ קשה אתנא דבר"י ורבא אמאי לא אמרו כטעם התו"כ, אלא ודאי דזהו רק טעם למה שאינו חייב לחזור ולשלחה שבזה נגמרה כבר מצות שילוח וממילא מותרת באכילה לטעמים המבוארים בש"ס. וכן נוטה לשון הר"ש, דלבתר טעמא דנעשית מצותה כתב ובפ"ב דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה כו' ואית דאמרי לא אמרה תורה כו', שלא בלשון חולקין הביא לה אלא כמו להשלמת טעם ההיתר, ר"ל דאחרי דזה נקרא נעשית מצותה ודינו כשילוח גמור הנה מבואר כבר בפ"ב דקידושין טעם היתר המשולחת לאחר שילוח. א"כ מבואר מזה להדיא דשלחה וחזרה אינו חייב לחזור ולשלחה כהתוספתא ע"פ הבנת המל"מ. וכן אתה צ"ל בע"כ לשי' רש"י דלר"י לא נאסרה משולחת כל עיקר וא"כ מה השמיענו התו"כ דחזרה ידו מותרת באכילה הרי לא נאסרה מעולם כלל, וע"כ צ"ל [כדרך המל"מ במקצת] דאשמעינן דמותרת באכילה גם למשלח עצמו דהו"א דרביץ עלי' חיובא לחזור ולשלחה ולכן אע"ג דלעלמא מותרת לדידי' אסור לאכלה דמבטל עי"ז מצות שילוח קמ"ל דאינו חוזר ומשלחה עוד והלכך מותרת באכילה גם לו. ובהכי מדויק נמי לשי' רש"י דנקט היתר אכילה משום דבהנאה היא מותרת ביכו"כ גם קודם שילוח שאין זה מבטל השילוח ורק באכילה הו"א דאסורה שמבטל השילוח, ולשאר הראשונים ש דאכילה לאו דוקא אלא דאכתי אינו מדוקדק לרש"י ז"ל למה נקט היתר אכילה ושבק לעיקר דין השילוח לומר שאינו חייב לשלחה עוד, כיון דהיתר האכילה למשלח עצמו תלוי בזה אולם השתא כבר אפ"ל דגרסינן נמי בתו"כ שכבר נעשית מצותה דהיינו שאין עוד חיוב שילוח ולכן מותרת גם למשלח עצמו שאינו מבטל בזה מידי. מיהו מהתוספתא כפי שהגיהה המל"מ שאם חזרה צריך לשלחה ומ"מ מותרת באכילה מיד בודאי יקשה לרש"י מה השמיענו כאן בהיתר האכילה, אי מצד האיסור שבגופה הרי ס"ל לרש"י שלא הי' בה מעולם לר"י, ואי להתיר למשלח עצמו מצד ביטול השילוח מ"ש חזרה מלא שלחה כלל דעכשיו נמי עדיין חובת שילוח עליו, ואולי לא היתה לפניהם הגירסא בתוספתא כמו שהגיהה המל"מ. אך לפמ"ש הרשב"א שהבאנו למעלה דלר"י נמי תנאי היא ותדבר"י יליף מכשיר ממכפר לאסור מחיים וא"כ גם משולחת אסורה א"ש די"ל דאתיא כתדבר"י

אולם מהאמור מבואר דהר"ש חולק על הרמב"ם בדין שלחה וחזרה וס"ל שאינו חייב לחזור ולשלחה, ואם הדברים שכבר נעשית מצותה מלשון התו"כ הם מבואר דהתו"כ נמי לא ס"ל הכי כמש"ל, דאל"ה למה אמר רבא טעם אחר בהיתר המשולחת, ובאנו עי"ז במבוכה רבה למישווי פלוגתא חדשה בין הראשונים ז"ל בעיקר גדול זה. ברם מהדברים אשר יבואו לפנינו יתיישב הכל על מקומו ויתבאר אל נכון שאין כאן שום פלוגתא

ח) אמנם כל דברינו הנ"ל יסובו רק על יסוד דברי המל"מ שהבין דתוספתא דשלחה וחזרה מיירי בשילוח כדינו שכבר הותרה עי"ז באכילה ומ"מ חייב לחזור ולשלחה. אבל הגר"א ז"ל בביאורו לתוספתא (נגעים פ"ח) דרך אחרת לו בזה וז"ל שלחה וחזרה, פי' קודם שהגיע לשדה, אפילו חמש וששה פעמים חייב לשלח, חזרה, פי' אתר שהגיע לשדה, מותרת באכילה וכשרה לטהר בו מצורע אחר, פי' שלא אמרה תורה שלח לתקלה. והדברים מאירים כספירים ועל פיהם הכל מתורץ ומיושב ומלובן, דרישא דתוספתא מיירי בשלא הי' שילוח גמור דכ"ז שלא הגיעה לשדה אין זה שילוח שנאמר ושלח על פני השדה ומשו"ה חייב לחזור ולשלח, וסיפא דתוספתא בשילוח גמור שהגיעה לשדה ובזה נפטר כבר מלשלח אפי' אם חזרה וכיון דהוי שילוח גמור מותרת באכילה לטעם האמור בש"ס, ובהא מיירי גם התו"כ בשלחה שילוח גמור וחזרה שמותרת וע"ז שפיר קאמר הר"ש שנעשית מצותה דהיינו שנגמר השילוח ומותרת לטעמים המבוארים בפ"ב דקידושין, וכמו שבארנו למעלה בכוונתו אל נכון. ואף שהדברים מעידים על עצמם בכ"ז אמינא דראי' מכרחת לזה משילוח הקן דאמרינן שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב וכתב הב"ח יו"ד (סי' רצ"ב) דהיינו כשלא הי' עדיין שילוח מעליא שלא יצאה מתחת ידו אבל אם יצאה פעם אחת מתחת ידו פטור מלשלח עוד. [ולפי"ז באבדה נמי צ"ל כן דהא דהחזירה וברתח החזירה וברחה חייב משום דלא היתה השבה מעלייתא, ואל"ה הויא רק כאבידה חדשה שלא יתחייב בה אא"כ יגביהנה קודם, וצ"ע]. וא"כ ה"נ בודאי אינו חייב לשלחה אלא בכה"ג. אמנם אפילו להש"ך שם דפליג על הב"ח וס"ל התם דגם כשהי' שילוח גמור עדיין חייב בה כשחזרה, בע"כ הכא מודה דבשילוח גמור אינו חייב עוד כמש"ל, דשאני התם דכתיב שלח והשב במקור דמשמע אפי' ק' פעמים כמ"ש הרמב"ם והר"ן והב"י ולכן אע"ג שהי' שילוח גמור מ"ח עדיין חייב לעשות שילוחים גמורים ק' פעמים, אבל הכא בצפ"מ דלא כתיב בה שלח במקור אינו חייב בשלוח אלא פעם אחת וכל שהי' שילוח גמור נפטר. ומכאן סייעתא גמורה להש"ך דבשה"ק גם חזרה אחר שילוח גמור חייב לשלחה, דאי כהב"ח אמאי הוצרכו הרמב"ם והר"ן והב"י לומר משום דשלח במקור תיפוק להו שלא הי' עדיין שילוח גמור אפילו פעם אחת כדמצינו בצפ"מ דאע"ג דלא כתיב בה שלח במקור מ"מ חייב בשילוח שאינו גמור, אע"כ דס"ל דגם