דבר אברהם - ב מב

התוספתא דאע"ג דחזרה חייב לשלחה מ"מ כבר היתרה בהנאה משילוח הראשון, וכן מבואר בתו"כ ושלח את הצבור שלא יעמוד ביפו כו' הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה. המבואר מדברי המל"מ דמיירי בשילוח גמור כדינו שניתרת על ידו באכילה ואפ"ה חייב לחזור ולשלחה. ויש לחקור במה שמחויב לחזור ולשלחה שנית אם רובץ עליו עדיין חיוב שילוח הראשון כלומר דכל זמן שחוזרת עדיין אין זה שילוח גמור ולא נתקיים עוד אפילו פעם אחת, או דשילוח הראשון נתקיים כדינו אלא דעכשיו חל עליו חיוב עוד הפעם לשלחה

והנה בב"מ (דף ל"א ע"א) אמרינן החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה, א"ל ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני א"ל השב אפילו ק' פעמים במשמע. ויש לחקור בזה שתים, א) אם לא נתקיימה עדיין מצות השבה כלל כיון שברחה, או דקיים פעם אחת השבה ועכשיו חל עליו מחדש חיוב השבה, ב) את"ל דקיים פעם אחת מצות השבה ועכשיו חל עליו חיוב חדש, אם הוא המשך לחיוב הראשון שחל עליו מעיקרא, כלומר דכיון שהגביהה חייב הוא בהשבות הרבה וכשקיים פעם אחת וחזרה אע"פ שקיים מצות השבה מ"מ כיון שברחה חייב הוא עוד הפעם להשיבה הכל בשביל ההגבהה הראשונה, או דילמא כיון דקיים פעם אחת מצות השבה כבר נפטר מליטפל בה עוד בשביל הגבהתו הראשונה אלא דעכשיו כאבדה חדשה היא לפניו וחייב עוד הפעם להגביהה ולהשיבה. ונ"מ בספיקות אלו אם לא השיבה שנית אי חייב בתשלומין כשומר אבדה או לא, וכן בהי' זקן ואינה לפי כבודו שאיני חייב להגביהה לכתחלה ורק אם הכישה נתחייב בה ועוד. ועיין בש"ך יו"ד (סי' רצ"ב סק"ט) שכ' בהחזירה וברחה דאע"פ שקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים, ומשמע מדבריו שם דלא זו בלבד שקיים כבר מצות השבה פעם אחת אלא דחיוב החדש אינו נובע כלל מההגבהה הראשונה אלא היי כאבדה חדשה, שהרי דימה זה לשלוח הקן והתם כתב דחזרה חייב לשלחה רק כל זמן שלא נטל את הבנים דכיון שלא נבל עדיין את הבנים וחזרה עליהן הרי לא תקח את האם על הבנים קרינן בי', ומזה משמע דחל עליו חיוב שילוח מחדש והלכך בעינן שעדיין יהיו הבנים שם דאז אפשר לחול חיוב חדש, דאי מחיוב הראשון הוא נובע אפילו בנטל הבנים נמי אפשר להתחייב דכך גזרה תורה דמכיון דנתחייב פעם אחת בשילוח חייב הוא כל עידנא מחדש עד שלא תחזור. אבל לענ"ד באבידה ודאי אין לומר כן, דאי נידונית כאבידה חדשה הרי לא שייך ע"ז עשה דהשב כל זמן שלא הגביהה ורק לא תוכל להתעלם איכא לדעת הרבה ראשונים, עיי' נמוק"י ב"מ פ"ב בסוגיא דכהן והוא בבית הקברות מה שהביא בכם הרמב"ן ועיי' בשמ"ק שם, ואפילו לדעת הר"ן שם דבראה והלך לו עובר גם על עשה מכל מקום בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים לכולי עלמא אינו עובר אלא בל"ת להתעלם, וא"כ איך שייך ע"ז לכתחלה עשה דהשב בהחלט. ובכל אופן ק"ק דאי נדונית כאבדה חדשה ואינו חייב בה עד שיגביה פשיטא היא דבמה גרעה מאבידה אחרת. ואף דיש לדחות דהו"א כיון שהיא למודה לברוח תמיד אינו חייב ליטפל בה כ"כ, בכ"ז דוחק הוא. וה"נ איכא למיפרך גם בשילוח הקן דאי תידון כנינא קן חדש פשיטא דחייב ומאי קמ"ל, ובדוחק י"ל דהו"א דלא הטריחתו תורה כ"כ. לכן נראה פשוט דאינה כאבידה חדשה ואע"פ שלא הגביהה מחדש חייב הוא מיד בעשה דהשב בשביל ההגבהה הראשונה, וכן גם בשילוח הקן כי חזרה עדיין רובץ עליו חיוב השילוח ממעיקרא, ומ"מ כשנעשו הבנים ביני וביני מזומן פטור כמבואר במחבר שם משום דפקע חיובי'. [עיין מ"ש בזה גיסי הרה"ג מוהר"י בלידשטיין נ"י אבד"ק תאראשץ בקובץ יגדיל תורה ש"א קונט' ד' סי' י"ג ואכמ"ל בזה]. אמנם נראה די"ל דגם הש"ך לא נתכוין לומר דהויא אחבידה חדשה וכקן חדש דא"כ קשה כמ"ש, אלא דהכל נובע עדיין מחיוב דמעיקרא, והא דהטיל תנאי שלא נטל הבנים אינו משום דאל"ה א"א לחול עליו חיוב מחדש אלא בכדי שתיחשב לחזרה, לפי שאין ענין החזרה מה שתשוב אל מקומה הראשון אלא מה שתחזור על הבנים, דזהו עיקר השילוח שישלחה שלא תהא רוחפת על הבנים, וכשכבר נטל הבנים וחזרה לקן ריק אין זו חזרה כלל דאינה חוזרת להיות רוחפת על הבנים. איברא דלשון הש"ך אינו מדוקדק לפי"ז, דלא הו"ל למימר דכיון דלא נטל את הבנים עדיין לא תקח האם על הבנים קרינן בי' אלא שלח קרינן בי', אבל מ"מ הדין נראה אמת כמ"ש דאפילו אי הוי הכל שילוח אחד וכ"ז שחוזרת אין זה שילוח מ"מ נטל הבנים וחזרה פטור לפי שאין זו חזרה כלל שלא חזרה על הבנים. ומעתה נפשט מיהא חדא דכשחזרה אינה נדונית כאבידה חדשה וכקן חדש אלא הכל נובע מחיוב דמעיקרא. ובנוגע לספק הראשון אם קיים מ"ע דהשבה ושילוח בראשונה עדיין שקול הוא ובש"ך מבואר שקיים

ומעתה בנ"ד בצפור המשתלחת נראה דכיון דחזרה מיחשב כלא נגמרה מצותה. לא מיבעיא אם נאמר באבידה ושילוח הקן דבכה"ג לא קיים עדיין המצוה כלל ה"נ לא נתקיימה עדיין המצוה, אלא אפילו תימא דהתם קיים המצוה מ"מ הכא צ"ל דלא קיים. דהנה בהא דאמרינן שלח אפילו ק' פעמים משמע כתב הרמב"ם בפיה"מ פ' שילוח הקן מפני שהוא מקור ונופל על המעט ועל ההרבה וכ"כ בפיה"מ לב"מ פ"ב גבי החזירה וברחה וכ"כ הר"ן בחי' לחולין והב"י יו"ד סי' רצ"ב, (ועיי' במעיו"ט על הרא"ש במשנה דשילוח הקן שהביא רק דברי הב"י ואשתמיטתי' שכ"כ הרמב"ם במקומו והב"י רק העתיק לשונו), ולפ"ז קשה דא"כ בצפ"מ דלא כתיב במקור מנ"ל דשלחה וחזרה חייב לחזור ולשלחה. ואי דמסברא ידעינן לה דכל זמן שחוזרת אינו שילוח, א"כ חזה גופא כבר מוכח דלא קיים עדיין מצות שילוח כלל, ויקשה לן למה הוצרכו הרמב"ם והר"ן והב"י לומר מפני שהוא ממקור תיפוק להו מסברא דאין זה שילוח והשבה, והיאך כתב הש"ך שקיים מצות השבה. ובע"כ צריך לדחוק דשאני הכא דכתיב ושלח על פני השדה שקבע לה הכתוב מקום לשילוחה צריך שתשאר שם וכל שחוזרת ידעינן מסברא דאין זה שילוח כלל, אבל החם דכתיב סתם השב ושלח כיון שהשיב ושלח כבר קיים והו"א שלא יחויב עוד א הוצרכו הראשונים ז"ל לומר מפני שהוא במקור ונופל גם ע ההרבה להתחייב מחדש. [ודוחק הוא ולהלן יבואר דרך מרווחת]. ולפ"ז מוכח דבצפ"מ לא קיים כלל מצות שילוח. אמנם אפי"ת דגם הכא קיים מצות שילוח מ"מ כיון דעדיין רובץ עליו עוד הפעם חיוב שילוח ממילא לא נגמרה מצואה שאין ענין גמר מצוה אלא כשהוא נפטר כבר לגמרי ולא כשקיים פעם אחת ועדיין הוא חייב בה שנית

הרי חזינן דגם בכה"ג דמשלחה וחוזרת שעדיין לא נגמרה מצותה מ"מ הותרה כבר בהנאה. ולפי"ז שפיר הקשה הרשב"א בשניה דמאי קשיא לי' לר"י אי מחיים איתסרא לאחר שחיטה מיבעיא דילמא התירתה שחיטה אפי' קודם שנגמרה מצותה כמו משולחת שהתירה שילוח אפי' קודם שנגמרה מצותה כגון חזרה לידו. (וידעתי די"ל דאע"ג דעכשיו שחזרה שאל עליו חיוב שילוח הויא כלא נגמרה מצותה מ"מ מעיקרא כששלחה וקיים מצוה כבר גמרה אז מנוחה והותרה וממילא לא תחזיר ותיאסר, אבל דוחק היא וכד חזינן מעיקרא שחוזרת מאי הוי, ומכש"כ לפמש"ל דנראה שלא נתקיימה עדיין מצוה כלל). וע"ז משני דהתם נמי היינו טעמא שלא אמרה תורה שלח לתקלה משא"כ בשחוטה. וכ"ת מאי תקלה שייך בחזרה לתוך ידו והרי הוא עצמו מכיר בה ולאינש דעלמא שיאכלנה קודם חזרה נמי לא תהא תקלה אפי' בראוי' לחזור שהרי כיון שיאכלנה ממילא לא תחזור עוד ושריא משום נעשית מצותה, אפ"ה אכתי שייך תקלה דאפשר שלא יאכלנה אינש דעלמא אלא והנה ממנה ביני וביני ואח"כ תחזור ונמצא שהיתה אסורה למפרע, וכן אפשר שתשוב ליד המשלח עצמו ולא יכיר בה ויאכלנה, ולכן מיד ששלחה הותרה, והשתא א"ש דאיצטריך קרא דושלח על פני השדה וסברא דרבא דלא אמרה תורה כו' להתיר משולחת מיד אפילו חזרה אע"פ שלא נגמרה עדיין מצותה, אבל בשלחה ולא חזרה ניתרת באמת מטעם נעשית מצותה.