דבר אברהם - ב מא

אסרה רק קודם שנעשית מצותה. [ואף דלר"ל אין לומר כן והוי ג' כתובים, הרי סוגיא דהתם דמהדרא בתר ג' כתובים אליבא דר"י אזלא דאמר הוא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה]. ולחומר הנושא נ"ל לומר דלפ"ד הרשב"א ז"ל באמת אין השחוטה אסורה לעולם מקרא אלא מטעם אחר. דתנן בנגעים (פי"ד מ"א) שחטו את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים חפר וקוברה בפניו, וכתב התוי"ט דהא דמצריכו שיקברנו בפניו הוא מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלוהו, ותמוה בעיני דמרמב"ם לא נראה כן, שכתב (פי"א מטומ"צ ה"א) ושוחט את הברורה שבשתיהן כו' וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו ודבר זה קבלה מפי השמועה, הרי דכל זה הלמ"מ הוא. ומעתה אמינא דכל איסור השחוטה לאחר שנעשית מצותה הוא רק מהלמ"מ זו ולא מקרא ולכן לא מייתי לה לג' כתובים. [ואין לומר דמה שכלל הרמב"ם קבורה זו שבפניו בקבלה מפי השמועה אין הכוונה שהיתה ע"ז קבלה מיוחדת אלא דמכיון שהיא מאיסורי הנאה שאין בהן מצות שריפה הויא מן הנקברין, שע"ז כתב הרמב"ם בפיה"מ שלהי תמורה ואלו הנקברים כו' כל אלו אסורין בהנאה כו' והקבלה בידינו לקבור אותם, באופן שאין הלכה מיוחדת על קבורתה ואי אמרת דאינה אסורה בהנאה מקרא ממילא אינה בקבורה ושוב קשה איסור הנאה שבה מנלן, דז"א דאכתי קבורה שמענו אבל בפניו דוקא מנלן אע"כ שהיתה הלמ"מ ביחוד על צפ"מ שתקבר בפניו]

והשתא הכי אין ללמוד כלל שתהא משולחת אסורה לאחר שנעשית מצותה משחוטה משום דאיתקוש צפרים אהדדי, דמקרא לא ידעינן גם בשחוטה איסור לאחר שנעשית מצותה ומהלמ"מ לא שייך היקשא, ושוב הדרינן לכללין שאין לך דבר שנעשית מצותו ואסור וממילא משולחת מותרת אחר שילוח וא"כ יקשה תרתי מגו חדא אמאי כתבו התוס' דאי לאו קרא דכל צפור טהורה לא הוה סגי בסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא להתיר אחר שילוח משום דאתקוש צפרים אהדדי כמ"ש, ועוד למה הוצרכנו כלל לסברא דלא אמרה תורה כו' או לקרא דעל פני השדה להוכיח דלא קאי עלה קרא דאיסורא לאסרה אחר שילוח והרי כבר נעשית מצותה ובודאי צריכין לאוקמי קרא אשחוטה למשעת שחיטה עד מיצוי שעדיין לא נעשית מצותה, ועוד דאפילו אי מוקמית לי' אמשולחת בע"כ חוקים, רק עד שילוח ולא לאחר שנעשית מצותה

ונהי דעל התוס' ל"ק כ"כ די"ל דפליגי על הרשב"א וס"ל דלא שייך כלל לומר בשחוטה קודם שנעשית מצותה בשביל הזמן שבין שחיטה למיצוי דבהדי הדדי קאתו שצריך לשחוט על הכלי חרש והמים חיים כמבואר במשנה דנגעים וברמב"ם (פי"א) וא"א לומר שתיאסר ותותר מיד [ולענין הזאה כבר כתבנו למעלה דאפשר דזה אינו ממצותה] וע"כ כי אסרה קרא גם לאחר מיצוי אסרה ולא מהלמ"מ אסורה. וכ"נ דעת הרמב"ם (שם ה"ז) שכתב בסתמא והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת ולא חילק ביך קידם מיצוי לאחר מיצוי, וא מהלמ"מ הוא לא יעבור בעול"ת אחר מיצוי. ולקושיית הרשב"א דמאי פריך ר"י לר"ל אי מחיים אסורה כו' והרי אפשר דאתי קרא לאוסרה גם אחר שנעשית מצותה, י"ל דלא חשו כלל דיפרשו דהיינו הא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים כו', [ואדרבא לדברי הרשב"א דחוק קצת פרוקא דר"ל כמש"ל]. והא דלא מייתי לה לג' כתובים לפי הנ"ל נמי ל"ק, דכיון דשחיטה ומיצוי כהדדי נינהו הרי עיקר איסורה נאמר רק לאחר שנעשית מצותה. והא דמייתינן התם לג' כתובים עגלה ערופה אע"ג דקיימינן אליבא דר"י ואיהו סבר ע"ע עריפתה אוסרתה כדאמר בחולין (דף פ"ב) ע"ע אינה משנה וא"כ לא נאמר עיקר איסורה אלא לאחר עשיית מצותה, י"ל כמ"ש האחרונים ז"ל דר"י לא אמר לה אלא אליבא דר"ש ואיהו י"ל דסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה, עיין בשעה"מ (פ"י מרוצח). ובזה ניחא נמי מ"ש התוס' מעילה (דף י"א ע"א ד"ה אין) ובש"ד וז"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וא"ת אימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשה מצותו ואין בו מעילה י"ל דעגלה ערופה תוכיח דיר דתה לנחל איתן אוסרתה וקודם לכן לא עכ"ל, וקשה דהא אליבא דר"י קיימינן ולמה אמרו ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ולפי הנ"ל א"ש. [ואגב אורחא אעיר דק"ק לי על התוס' דמאי אמרי ע"ע תוכיח שירידתה אוסרתה וקודם לכן לא והרי שאני התם דעדיין לא נתקדשה כלל והויא ככל בהמת קדשים שלא היתה אסורה קודם שהוקדשה לא מיבעיא למ"ש התוס' קידושין (דף נ"ז ע"א ד"ה כפרה) בחד לישנא דלאו משום דכפרה כתיב בה כקדשים אסורה ואסמכתא בעלמא היא לענין זה, אלא אפילו אי כפרה כתיב בה כקדשים לענין זה, מ"מ נראה דרק משעה שנאסרה הייא כקדשים ולא מלקיחה. וצריך לדחוק דס"ל דמשעת לקיחה הוקדשה אלא שלא נאסרה עד ירידתה לנחל איתן. ויש לחקור עוד גם בדם עצמו ממהות קדושתו, ואכ"מ] ואף שהתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט) תפסו דר"י אית לי' עריפתה אוסרתה וא"כ קשה מאי מייתי ע"ע לג' כתובים הא עיקר איסורה נאמר לאחר מצותה, י"ל דמ"מ אחר קבורתה מיהא תהא מותרת, דהא אית בה גם מצות, קבורה. אמנם קושיית התוס' דאימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין בו מעילה תשאר לפי"ז, דלא שייך לתרוצי ע"ע תוכיח דעריפתה אוסרתה וקודם לכן לא, דמאן דאית לי' עריפתה אוסרתה נראה לכאורה דלא ס"ל כלל דהויא כקדשים דאל"כ היתה נאסרת מחיים או דס"ל דרק משעת עריפה נעשית כקדשים, עיי' מ"ש בזה בספרי סי' ד' אות ד', ושוב לא שייך להוכיח ממה שאינה אסורה לפני זה דהרי הויא כבהמת חולין, ויש ליישב ואכמ"ל. אח"ז מצאתי בתו"י יומא (דף נ"ט ע"ב) שהקשו אמאי לא מייתי לג' כתובים מצפור השחוטה שנאסרת לעולם ותירצו לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים וע"ע כתיב בה כפרה כקדשים, הרי דס"ל להדיא דשחוטה אסורה לעולם מקרא. וכן כתבו שם, דע"ע מייתי רק למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ואח"כ יישבו נמי למ"ד עריפתה אוסרתה דמ"מ תהא מותרת אחר קבורה כמ"ש עיי"ש

תבנן לדידן דנהי דעל התוס' ל"ק די"ל דפליגי בזה על הרשב"א, הא מ"מ על הרשב"א גופי' יקשה אמאי הוצרכנו לקרא דעל פני השדה ולסברא דלא אמרה תורה כו' לאוריי דלא אתא קרא דוזה לא תאכלו לאסור משולחת אחר שילוח, הרי נעשית מצותה ובודאי צריך לאוקמי' לקודם שנעשית מצותה כמ"ש

ו) והנ"ל לישב בהקדם סוף דברי הרשב"א הנ"ל, דלבתר דהקשה מיי פריך ר"י לר"ל אי מחיים מיתסרא לאחר שחיטה מיבעיא דילמא אצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ושני דא"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה הקשה עוד וז"ל וקשיא לי מאי קא מקשה לי' ר"י השתא מחיים אסירא לאחר שחיטה מיבעיא ומ"ש ממשולחת דאחר שנאסרה הותרה כו' וי"ל היינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל בשחוטה קשיא עכ"ל. ולכאורה היינו ממש קושיא הראשונה שכבר תירצה ומאי הוסיף להקשות עוד. אולם באמת שתי קושיות הן וכוונתו מבוארת דבראשונה הק' דהו"א דאחר מיצוי הדם תשתרי משום נעשית מצותה וע"ז תירץ דמדקתני סתם לרבות שחוטה משמע דאתי לרבות גם קודם מיצוי הדם שלא נעשית עדיין מצותה וע"ז פריך ר"י דאי מחיים מיתסרא אין צורך לרבות על אותו זמן, ובשניה הק' דאפילו אי אתא לרבות מיד אחר שחיטה וקודם מיצוי הדם אכתי איצטריך דהו"א דשחיטה לחוד נמי מתירתה כמו שהמשולחת ניתרת בשילוח. ודברים תמוהים הם לכאורה דלמאי איצטריך לי' לתרץ דהיינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה עדיפא הו"ל לשנויי מיני' ובי' דשאני משולחת שנעשית מצותה משא"כ שחוטה קודם מיצוי הדם

ונ"ל ליישב דברמב"ם (פי"א מבואר שאם שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים, וכתב המל"מ ע"פ ביאור