דבר אברהם - ב מ

**(דמדבר"י יליף לאסור נם מחיים אבל ר"י עצמו דסבר ע"ע משעת עריפה נאסרת יליף מינה לצפרי מצורע רק לאחר שחיטה, וכלישנא בתרא קאמר דר"י אפשר ס"ל דנם מדבר"י יליף רק לאתר שחיטה משום דממה דא"ר יוחנן בחולין ע"ע אינה משנה נראה דסבר דליכא תנא דאית לי' דנאסרה מחיים ודלא כסתמא דהש"ס בכריתות, דאל"ה לא הוה צריך לומר אינה משנה דדילמא סבר ר"ש כהאי תנא. אמנם יעוי' באחרונים שכתבו די"ל דרק לר"ש קאמר אינה משנה משום דמוכח דלא ס"ל הכי מדאמר שחטה שלא באזוב כו' הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת אבל בעלמא אפשר דאיכא תנא דסבר הכי, ולכן נקט לה הרשב"א בתרי לישני. והאחרונים ז"ל האריכו כזה, יעוי' ברש"ל ורש"א ופנ"י ומקנה ועיי' בשעה"מ (פ"י מרוצח) והדברים ארוכים מאד. אמנם דברים אלו לא יתכנו אליבא דהרמב"ם שפסק בע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה ובצפרי מצורע פסק כר"י משעת שחיטה, ואם ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר ורק משום דסבר ע"ע עריפתה אוסרתה אית לי' בצפ"מ משעת שחיטה לא יתיישבו פסקי הרמב"ם אהדדי דמזכה שטרא לבי תרי והיותר נכון בעיני דאף אי סבר ר"י לנפשי' ע"ע מחיים נאסרת כר' ינאי רבו מ"מ אית לי' שפיר בצפ"מ משעת שחיטה, דס"ל דכמו דע"ע אינה נאסרת משעת לקיחה ה"נ נפ"מ אינם נאסרים משעת לקיחה, והא דע"ע נאסרת גם קודם עריפה בירידה לנהל איתן הוא משום דירידה זו כתובה בתורה והורידו אותה אל נחל איתן וזה גבולה שמשעה זו הותחלה בה תורת ע"ע ולכן נאסרה אז, משא"כ בצפ"מ כיון דמשעת לקיחתן אינן נאסרות ממילא אין בהן גבול ומעשה אחר להתחלת איסורן אלא שחיטה. ומה"ט לא ילפינן לכו"ע משעיר המשתלח שנאסר משעת הקדשו וה"נ משעת לקיחה משום דשאני שעיר שהוא מתחלה קדשי מוכח שהי' ראוי לשם וצריך להקדישו משא"כ ע"ע וצפ"מ ולכן בעינן בהו גבול אחר. ועיין ברש"י כריתות שם מה שהזכיר מכפר שעיר המשתלח ובקידושין כתב ע"ע. והדברים ארוכים ועמוקים אכמ"ל]. אבל גם לפי דרך זו לא תפלה ארוכה לרש"י ז"ל דא"א לומר דלר"י נוקי מתני' דנגעים כמ"ד צפ"מ משפת לקיחה, שהרי הוא עצמו אותיב התם לר"ל מרישא דמתני' שחטה ונמצאת טריפה כו' ואי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה. אלמא דלדידי' ס"ל למתני' דאחר שחיטה נאסרו וא"כ שוב קשה בנשפך הדה אמאי תמות המשתלחת לשי' רש"י: ודע דכל הראשונים דפליגי ארש"י כרבו שנאסרה המשתלחת משעת שחיטה עד שעת שילוח, ויש לי בזה דקדוק בדברי הריטב"א שכ' וז"ל ובצפרי מצורע סי' בשתיהן אע"ג דחיה מותרת בהנאה דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מקמי הכי אסירא כין לר"ל בין לר"י דאע"ג דאמר משפת שחיטה עד שלא יעשה מצותה ויזה בה אסורה היא, והכי תנן בפרק בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה עכ"ל, הנה פתח בשילוח דאסורה עד עשילחה וסיים בזריקת הדם שהיא קודם שילוח. ואילו היינו דוחקין את עצמינו לומר דמ"ש רש"י משולחת מותרת היינו דוקא אחר זריקת הדם וקודם שילוח הוה ניחא הקושיא מנשפך הדה. אמנם טעמא בכי מ"ש הזאה משילוח, וכ"ת משום דהזאה מעכבת ושילוח אינו מעכב, ה"נ אשכחן בשעיר המשתלח דעד אחר שילוח אסור לכו"ע אע"ג דאין שילוח מעכב. ויש לי בזה הרהורי דברים רבים ולא ברירין לי לע"ע:)** תורה כו' לחודא, יש לדחות דגם הכא לא באנו להפקיע מסברא זו איסור אלא לאורויו דלא נילף מקרא דגזירה לאיסורא. דאף שמתחלה בודאי הי' השעיר אסור ככל הקדשים מ"מ אחר שילוחו למה לא יהא ניתר והרי כבר נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכבר עמדו ע"ז התו"י שם דלמ"ל קרא דמדבר להכי מהיכי תיתי לן לאסרו כיון שנעשית מצותו ותירצו דאיצטריך קרא דלא תילף לאסור מקרא דגזרה ולאוקמי' לדרשא אחריתא אך כל זה יתכן רק אם נימא דרבא לא בא להתיר אלא כשמת שנעשית מצותו, אבל לפמ"ש הגבו"א דטעמא דלא אמרה תורה כו' לא שייך אלא כשברח חי דאיכא תקלה א"א לומר כן, שהרי עדיין לא נעשית מצותו לפום מאי דקיימינן דמצות שילוח היא שימיתנו, ושוב אתה בא בסברא זו להפקיע איסור ולא סגי אלא בקרא וקרא לא משמע להיתרא אלא בנתקיימה מצותו. אלא שהיינו מרויחים בזה למצוא ישוב בדרך פלפולא, דלנעשה איברים איברים לא איצטריך קרא דמדבר לגלויי דלא נדרוש גזירה לאיסורא, דכיון דנעשית מצותו הוה סגי לן בלא קרא מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה לאוכוחי דלא למידרש גזירה לאיסורא ולאוקמי' לדרשא אחריתא, וע"כ כי אתי קרא דושלח במדבר לברת תי הוא דאחי וללמד דגם בלא נעשית מצותו נמי מותר כיון דבא מיהא למדבר. אבל זהו רק מדרך הפלפול ולקושטא דמילתא אינו נכון, דכיון דושלח משמעו שימות היאך נדרוש במדבר לנשאר חי

אולם כיון שהגעתי לזה קשה לי על התוס' חולין אמאי איצטריך קרא דכל צפור טהורה להתיר את המשולחת לאתר שילוח, הרי אפילו אי לאו האי קרא ואי לאו סברא דלא אמרה תורה כו' ואי לאו קרא דתנא דבי ר' ישמעאל ושלח על פני השדה כשדה מה שדה מותרת כו' נמי הוה ידעינן דמיתרת אחר שילוח שהרי נעשית מצותה. וכ"ת דאתקוש צפרים אהדדי והו"א כשם ששחוטה אסורה לעולם מקרא דוזה לא תאכלו אף לאחר שנעשית מצותה ה"נ משולחת, ז"א כמו שיבואר

דהנה בקידושין שם פריך ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל וא"ת דלמא איצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וי"ל א"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה ובשלהי כל הבשר דמהדרינן לאשכוחי ג' כחובים לא מייתינן מהא דצפרי מצורע עכ"ל. ודבריו ז"ל צריכים ביאור היאך משכחת בשחוטה קודם שנעשית מצותה אי קודם שחיטה לאו שחוטה היא ומשנשחטה כבר נעשיר מצותה ואמאי לא מייתי מינה לג' כתובים. אמנם כוונתו פשוטה דגם בשחוטה איכא זמן דלא נעשית מצותה משעת שחיטה ואילך, משום דצריך למצות את הדם לתוך המים חיים ומשעת שחיטה עד שפת מיצוי לא נעשית מצותה היא, [דעל הזאה מסתפקנא אם היא שייכא למצותה של שחוטה מקרי כיון דאינה קדשים ורק מצוה בעלמא היא]. והא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסירי ואתיא שחיטה ומכשרה להו והרי קדשים נמי אינם ניתרים בשחיטה לחוד אלא אם ק נזרק הדם, ורש"י ז"ל אמנם הוסיף דאתיא שחיטה ומכשרה לה עם שאר עבודות והא נמי תתכשר לאחר גמר מצותה, י"ל דלא חש ר"ל אלא לתרוצי עיקר קרא למאי אתא ולא למאי דפריך מדיוקא דברייתא, או דר"ל ס"ל כחזקיה במעילה (דף ה' ע"א) דהיתר שחיטה שנינו, ולפי"ז אזיל ר"י לטעמי' דאית לי' התם היתר אכילה שנינו, ויש להאריך בזה ואכ"מ

ובדברי הרשב"א אלו יתיישב לי מה שעמדתי בתוס' כריתות (דף כ"ה פ"א ד"ה תנאי) דאמרינן דמ"ד עגלה ערופה נאסרת מחיים יליף מתנא דבר"י מכשיר ממכפר, והקשו דילמא ע"ע נמי לאחר עריפה נאסרה ומינה צפרי מצורע ג"כ לאחר שחיטה, ותירצו בדרך אחת דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפרי מצורע דאסורה מחיים דאי לאחר שחיטה ל"ל מלא תאכלו לרבות השחוטה שמעינן איסור הנאה. ויש לתמוה ע"ז דא"כ מאי אותיב ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, והרי אי לאו האי קרא לא הוה מצי יליף נמי מע"ע. ולפ"ד הרשב"א מיושב שפיר דלאו מעיקר קרא קא פריך אלא מלשון הברייתא כמו שנתבאר

אבל קשה לי טובא על דברי הרשב"א דא"כ מנלן באמת לר"י דשחוטה אסורה לעולם דילמא אסרה קרא רק משעת שחיטה עד אחר שנגמר מצותה דהיינו עד אחר מיצוי הדם ולא אח"כ. בשלמא לר"ל ע"כ אתא קרא להכי לאסרה גם אחר שנעשית מצותה, אבל לר"י דלית לי' איסור מחיים מנ"ל דאסורה לעולם דילמא אתי קרא רק למשעת שחיטה עד אחר מיצוי הדם, דמה"ט באמת כתב הרשב"א דלא מייתי מינה לג' כתובים שנעשית מצותן ואסורין משום דאיכא למימר דקרא