דבר אברהם - ב לט

מכשיר, ואי לתנא דיליף איסור שחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם כדמשמע בתוס' שם (ד"ה וזה) נכללו שתי הצפרים בזה, השחוטה לעולם והמשתלחת עד השילוח, כמ"ש התוס' חולין דאתקוש צפרים אהדדי, וקרא דכל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת היינו המשולחת כבר כלומר אחר שילוח. אבל רש"י ז"ל כתב דלר"י נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת, דהיינו דלא נאסרה כלל אפי' קודם שילוח, וכן הבין הרשב"א ז"ל בכוונת רש"י. ועיין במל"מ (פי"א מטומ"צ ה"א) שחתר לומר כן דכוונת רש"י היא שלא נאסרה המשתלחת מעולם, ומן התימה שלא הביא לדברי הרשב"א שתפס כן להדיא בכוונתו. וטעמו הוא משום דר"י יליף איסור השחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו וסבר דלא נכללה בזה משתלחת ולא אתקוש אהדדי ואפילו למ"ש הרשב"א דר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אלא דאית לי' ילפותא זו רק לאחר שחיטה, וכן נראה גם מפיה"מ להרמב"ם שהביא ילכותא זו ובהלכותיו פסק כר"י דמשעת שחיטה נאסרו, דלפי"ז צריכה גם משתלחת ליאסר עד שילוח מיהא שהיא נמי מכשיר, ובע"כ אתה צריך לומר כן לשי' רש"י דר"י יליף איסור הנאה מכשיר ממכפר דאל"ה מנ"ל איסור הנאה כל עיקר לשחוטה כמו שהקשו התוס' (ד"ה וזה) וז"ל וא"ת להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקי' דאמר לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וי"ל דגמרי איסור משולחת משחוטה מה שחוטה אסורה אף משולחת אסורה ואיסור משולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה עכ"ל. **(הגה"ה. ותמיה לי' בדברי התוס' דלר' אבהו דאמר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכן בשביל הוכחה דמשולחת ניחא להו דקרא בא גם לאיסור הנאה, והרי כללה קרא באיסור הטמאות וטמאות גופייהו מותרות בהנאה. וצ"ל דמ"מ ריבויא דצפ"מ אתי להנאה, ודחוק. וע"ק במ"ש דע"כ איסור דמשולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה והרי איצטריך קרא לאם שחטה, ואי דאסור לשוחטה לבטל מצות שילוח מ"מ אתי לעבר ושחטה, ועוד דמשכחת לה איסור משתלחת גם בדליכא עוד מצות שילוח כגון בנשפך הדם כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה), ויש ליישב:)** ולשי' רש"י לא שייך תי' התוס' דהא סבר דמשולחת לא נאסרה כל עיקר ולא ילפינן משחוטה, ובע"כ דיליף איסור הנאתן מכשיר ממכפר, וא"כ היתה צריכה גם משתלחת ליאסר שהיא נמי בכלל המכשיר, **(הגה"ה. אמנם לפי"ז קשה טובא כל שי' רש"י ממשנה דנגעים שהזכרנו נשפך הדם תמות המשתלחת ולשי' רש"י אמאי תמות לר"י והרי לא נאסרה מעולם. וראיתי אח"ז שהריטב"א ז"ל במקומו כבר הביא ראי' זו. ולכאורה הי' אפשר ליישב קצת, דאמרינן התם בקידושין תנאי היא ותנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס"ל דמחיים נאסרו וגם המשתלחת בכלל ור"י ס"ל כאידך תנאי, וא"כ אפ"ל דמתני' ס"ל כתנא דבי ר"י ולפי כך חמות המשתלחת, אבל לר"י אליבא דאידך תנאי באמת משתלחת מותרת גם בנשפך הדם. אבל לפמ"ש דלרש"י ע"כ ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אין לומר כן, דלדידי' ליכא מאן דסבר דנאסרו מחיים. אמנם עדיין אפשר לקיים לפמ"ש הרשב"א בדרך הראשון דתנא דבי ר' ישמעאל יליף באמת מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ודק אליבא דאידך תנאי ס"ל לר"י דילפינן מכשיר ממכפר רק לאחר שחיטה. [ובמה שהוצרך הרשב"א לומר בתרי לישני דתנא דבר"י יליף מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ור"י יליף רק לאחר שחיטה ובלישנא בתרא דלר"י גם מדבר"י עצמו לא יליף אלא לאחר שחיטה, י"ל דבאמת קשה היאך נילף מע"ע למחצה ליאסר ולא מחיים כמותה כמו שהק' המקנה שם. וצ"ל דהוא משום דר"י ס"ל דע"ע נמי אינה נאסרת מחיים שכן מבואר להדיא בחולין (דף פ"ב ע"א). אמנם בכריתות (דף כ"ה ע"א) קאמר הש"ס תנאי הוא וסבר הש"ס דמדבר"י סבר דע"ע נאסרה מחיים עיי"ש ברש"י ותוס', וכיון דע"ע ושעיר המשתלח שניהם נאסרו מחיים ע"כ גט צפרי מצורע דילפי מינייהו נמי נאסרו מחיים. ולפיכך קאמר הרשב"א בלישנא קמא)** מ"מ משתלחת מותרת מהך סברא גופא דסבר ר"י שאין בהם איסור מחיים משום דקודם שחיטה שלא נעשה בהן שום מעשה אין סברא שיאסרו ומה"ט גופי' לא נאסרה משתלחת כלל. והשתא שפיר כתב רש"י דסגי בסברא דרבא לחודא לאוקמי איסורא דלא תאכלו אשחוטה, דכיון דאין משתלחת נאסרת מצד ילפותא דמכשיר ממכפר וכן אי קאי קרא דלא תאכלו אשחיטה אין משתלחת בכלל זה אפילו קודם שילוח הרי לא באנו בסברא דלא אמרה תורה כו' להפקיע איסור משילוח ואילך, אלא דמסתפקא לן קרא דלא תאכלו במאי משתעי אי בשחוטה לחודא אי במשתלחת לחודא ע"ז שפיר סגי בסברא דרבא לאוקמי איסורא אשחוטה ולא אמשולחת דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דהא רבא ע"כ סבר כר"י דמשעת שחיטה נאסרו ולא כר"ל, דטעמא דר"ל משום דיליף מע"ע ורבא גופי' ס"ל בכריתות (דף כ"ה ע"א) דעריפתה אוסרתה. [ומכח זה תמה אני על המל"מ (שם) שכתב על הא דחולין (דף ק"מ ע"א) טהורות מכלל דאיכא טמאות כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה, וכתבו התוס' דצ"ע היאך משמע זה מטהורות, וע"ז כ' המל"מ דלשי' התוס' דמשולחת נמי אסורה לכו"ע עד אחר שילוח אין כאן תמיה כלל דהא אסורה היא ואינה כטהורה, אלא דלשי' רש"י קשה, ואולי יאמר דרבא אית לי' כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידי' משולחת נמי אסורה עכ"ד, ולפמ"ש אינו כן דע"כ סבר רבא כר"י אחרי דס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה. אמנם יעוי' בתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט) שכתבו להוכיח דרבא ע"כ סבר כר"י דעריפתה אוסרתה דהא פסק כר"י בר מחלת, והוא פלא דאמאי לא הביאו מכריתות דס"ל לרבא הכי בהדיא, ומזה נראה לכאורה דגרסי בכריתות רבה, ושוב אפשר לקיים הדברים הנ"ל. אולם בפשוטו צ"ל לרש"י דכיון דאיכא עלה חובת שילוח ובודאי אסור לשוחטה לפני שילוח כדי שלא לבטל מצוה אינה בכלל טהורות דעלמא]. אבל להתוס' דמשולחת נאסרה נמי משעת שחיטת חבירתה דאתקוש אהדדי א"כ אתי קרא דכל צפור טהורה להתיר משולחת משילוח ואילך ואל"ה הו"א דאסורה לעולם כשחוטה, ולכן אי לאו קרא לא הוה סגי בסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא להפקיע את האיסור המפורש הרובץ עלה

ולפי"ז נמצא דבהא דדידן בשעיר המשתלח דודאי נאסר מחיים ככל הקדשים ואנו באים להתירו משעת שילוח ואילך לא סגי בסברא דרבא לחודא לכו"ע ואיצטריך לן קרא דמדבר, וסברא דרבא לא באה אלא להכריע אם למידרש קרא דמדבר להיתרא או קרא דגזירה לאיסורא

והשתא הכי דכל היתרו דשעיר אחר שילוחו הוא מקרא דושלח המדברה, א"כ אין להתיר אלא כשנתקיימה בו מצות שילוח דהיינו כשמת ולא כשנשאר חי דעדיין לא נתקיימה מצות שילוח. וא"כ לפי"ד הגבו"א דכשנעשה איברים לא שייך כלל תקלה וכל התקלה היא רק כשנשאר חי, הרי קשה טובא מאי שייטא דסברא דלא אמרה תורה כו' להכא, אי כשנעשה איברים אין תקלה כלל ואי להתיר גם כשנשאר תי הרי ע"ז ליכא היתרא דקרא דמדבר, ואם אנו באים להתירו מסברא זו לחודא הרי אמרנו דלא סגי בסברא זו להתיר את האסור. ומזה הי' נראה דמצות שילוח נתקיימה גם כשנשאר חי ולפיכך נכלל היתרו בקרא דושלח במדבר גם כשנשאר תי, וממילא גם כשמת אינו תרב על נטילת נשמה דהא לא איכוין להכי ומקלקל הוא ולפי"ז שוב קשה למה מותר לירד אחריו ולהמיתו. וביותר קשה מהא דאמר רבא גופ' לעיל (דף ס"ד ע"א) דעל דחיית שעיר חייב באו"ב משום דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו. דהא ודאי אם לא מת השעיר אפילו אי אמרינן דנתקיימה בזה מצות שילוח מ"מ אין דחייתו לצוק כשחיטה לחייבו באו"ב או לטהרו מידי נבלה כשימות אח"כ, וכיון דאפשר למצות שילוח להתקיים שלא בשחיטת השעיר ע"י דחיי' לצוק א"כ גם כשמת למה תהא דחייתו כשחיטתו הרי אין מיתה זו מענין המצוה דוקא. אע"כ דלא מתקיימא מצות שילוח אלא במיתתו ומשמת שמעון הצדיק והי' בורח באמת לא נתקיימה מצות שילוח כלל, ושוב יקשה כנ"ל אדאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה, אי במת אין תקלה ואי בנשאר חי הא לא מהניא האי סברא

ה) הן אמנם דמה שתפסנו בפשיטות דרבא דאמר מסתברא כמ"ד מותרין בא לאפקועי איסור שהי' רובץ עליו מעיקרא ולכן בע"כ מקרא דושלח הוא דאמר לה ולא מסברא דלא אמרה